אחלאם שיבלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אחלם שיבלי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אחלאם שיבלי
احلام شبلي
אין תמונה חופשית
לידה 1970 (בת 49 בערך)
שבלי - אום אל-גנם
תחום יצירה צילום
פרסים והוקרה פרס לאמנות ישראלית מטעם קרן נתן גוטסדינר (2002)
www.ahlamshibli.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אחלאם שיבליערבית: أحلام شبلي; נולדה ב-1970) היא אמנית צילום ערבית ישראלית המתמקדת בחיי היומיום של ערביי ישראל והבדואים החיים בכפרים לא מוכרים בנגב ובגליל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיבלי נולדה למשפחה בדואית בכפר שבלי - אום אל-גנם. היא בוגרת החוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה (1996). למדה צילום במכללת ויצו (1997) והמשיכה ללימודי תואר שני בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב (2003-2000).

תמות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבודותיה בוחנת שיבלי תמות של בית ושייכות ועסקה בחיים תחת הכיבוש. ״אצל הבדואים כל מושג הבית, הדבר שעושה את הבית, הוא פתלתל כחוטים הנשזרים לחבל. הבדואים על פי מסורתם הם שבטים נודדים. לפני שניים-שלושה דורות התיישבו רבים מהם, בעיקר אלה מאזור סיני, במקומות קבע, אך האדמה שעליה התמקמו אינה שייכת להם, וזכויותיהם עליה מועטות ביותר. מצב סבוך שבחלקו אולי קשור למורשתם הקדומה. לנוודים בית אינו כתובת, בית הוא מה שהם נושאים איתם״ כתב ג׳ון ברגר על עבודותיה במסה ״התבוננות: שתי צלמות״.[1] אוצרי התערוכה ״בית הפנטום״ במוזיאון לאמנות מודרנית בברצלונה תיארו את עבודותיה כחושפות את האלימות בה מונעים מהפלסטינים להכיר במקום מושבם כ״בית״ וההגבלות הרבות המוחלות עליהם היוצרות תחת הכיבוש מצב של חוסר שייכות לחיים, שאינו נחלתם של הפלסטינים בלבד, המתקשר עם מצבים אחרים של אי צדק ופרדוקס.[2] ברגר מוסיף ש״התמונות של אחלאם שיבלי זהירות, מתעתעות ועקשניות. הן מכילות מידע כללי מינימלי ולעולם אין הן מתארות התרחשויות ואירועים. נדמה שכל תצלום צולם מיד אחרי אירוע כלשהו״.[1]

גופי עבודה מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

״לא-מוכר" (2000-1999)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת תצלומים זו מציגה את הכפר ״ערב אל נעים״, הממוקם בין סחנין לכרמיאל. כפר שקיבל הכרה רשמית רק בשנת 1999. שיבלי תיעדה את הכפר בזמן שעבדה בו ובכפרים לא מוכרים אחרים בגליל כעובדת סוציאלית.[3] היא ״מתארת את עבודתה בנושא זה כעוסקת בשני מישורים: "מישור אובייקטיבי", זה הלא מוכר, ו"מישור סובייקטיבי", תחושת הבית, החיים ומערכת היחסים.״[4] התצלומים מציגים את המראה כללי של הכפר בתצלומי נוף; דרכי עפר; צריפים עשויים פח; ילדים עם תיקים על גבם הולכים ברגל בדרכי עפר לבית הספר ובמהלך חוג קרטה; החיים כפי שהם מתנהלים בתוך ומחוץ לצריפים המשמשים למגורים.

גוטר (2003-2002)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיבלי מציגה בסדרה זו מראות מחיי הבדווים החיים סביב באר שבע ומתמקדת לרוב בתצלומים מרחוק המציגים כפרים, צריפים עשויי פח הבנויים מחומרי גלם חשופים; מגרש כדורגל מאולתר; בתי קברות; חללים פנימיים שרצפותיהם מכוסים בשטיחים; ילדים משחקים בשטחים פתוחים וחבורת גברים יישובים בהסבה על שטיחים ונתמכים בכריות. ״גוטר״ היא מילה זרה לשפה הערבית ואיננה שייכת לניב הבדווי המוכר לשיבלי מהתרבות בה גדלה בכפר אלשיבלי בגליל. הבדווים בנגב משתמשים בו כדי לבקש ממישהו ללכת למקום כלשהו ומקורו בפקודה “!go there”, ששמעו מהחיילים הבריטים בתקופת המנדט הבריטי. זהו שריד לשפת הכיבוש שניכסו לשפתם והיא מעידה על ההיסטוריה של השליטה, הפיקוח והגירוש שהיו נתונים למרותו.[5] ״מצבם של הפלסטינים הבדווים במדינת ישראל הוא: היכן שיש מבנה של בית (house)אין בית (home), במקום שהוא הבית (home), חסר המבנה (house)״, כותב טי. גיי. דמוס (T.J. Demos) בטקסט בקטלוג ״בית הפנטום״.[6] שיבלי הציגה סדרת עבודות זו בתערוכה במוזיאון תל אביב לרגל זכייתה בפרס גוטסדינר בשנת 2002. אוצר התערוכה, ד"ר אולריך לוק, כתב מאמר שצונזר על ידי מנכ״ל המוזיאון והאוצר הראשי, פרופ׳ מרדכי עומר, ורק חלק ממנו פורסם בקטלוג התערוכה תחת הכותרת "ערב-א-נעים – כפר לא מוכר".[7]

גששים (2005)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרת תצלומים זו מפנה שיבלי את עדשת המצלמה אל בדווים שבוחרים להתנדב ליחידת הגששים בצה״ל. היא מצלמת אותם בגיוסם לצה״ל; בשלבי אימונים שונים וברגעי המנוחה שבטירונות שבתחילת שירותם הצבאי; כקצינים וכאנשי קבע ותיקים; בזמן חופשה בבתיהם שבכפרים לצד בני משפחותיהם ואת קברי החיילים שנפלו בזמן שירותם הצבאי. ״פרויקט הגששים״ הוא נדבך נוסף בעיסוקה של שיבלי בחייהם של הפלסטינים הבדווים במדינת ישראל. ״מאות שנים נהגו השבטים הבדואים הנודדים להציע את שירותם לכוח ששלט באזור – יהיו אלה המצרים, הטורקים, הבריטים, שכן הבינו כי למרות כישורי הגרילה שפיתחו, הם יובסו. כך נהגו כדי למנוע את פיזורם ולשמור על עצמאותם [...] האסטרטגיה המחוכמת הזאת אשר תכליתה המשכיות, הוכיחה את עצמה לעיתים קרובות״, כותב ברגר.[8] לטענתו של דמוס, הפרויקט עוסק במחיר שמשלם המיעוט המצוי תחת שלטון קולוניאלי, ייתכן כדי להתקבל, ייתכן כדי לשנות את הזהות שלהם, ייתכן שבכדי לשרוד, ואולי בגלל כל הסיבות הללו יחדיו״.[6]

מוות (2012-2011)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האינתיפאדה השנייה (2005-2000) נהרגו כמה אלפי פלסטינים. חלקם לחמו כדי להשתחרר מהכיבוש הישראלי, חלקם ביצעו פיגועים וידעו שהם הולכים אל מותם וחלקם נלכדו ונאסרו – אלה הוגדרו כשהידים. התצלומים מצגים את האופנים השונים בהם מנציחים את השהידים והאסירים בחברה הפלסטינית. בדיוקנאותיהם הממוסגרים על קירות בתי משפחותיהם, בגרפיטי על קירות בתים, בכרזות המודבקות על תחנות אוטובוס, בטקסטים ובתמונות שעל קברים בבתי קברות. ״שאלת המוות איננה שייכת למתים, אלא לאלה שנותרו בחיים״ כתב ע'סאן כנפאני (בערבית: غسان كنفاني) בציטוט המופיע בקטלוג ״בית הפנטום״.[9]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1999 - ״ואדי סאליב בתשע שערים״, קרן היינריך בל, תל אביב; גלריית המרכז לתרבות צרפת, רמאללה, הרשות הפלסטינית
  • 2000 - ״לא מוכר״, קרן היינריך בל, תל אביב; גלריה אל מטל, רמאללה, הרשות הפלסטינית
  • 2002 - ״מיקום״, הגר גלריה לאמנות, יפו
  • 2003 - ״אחלאם שיבלי: זמן אבוד״ גלריה איקון, ברמינגהם
  • 2006 - ״אחלאם שיבלי: גששים״, קונסטאלה בזל, בזל
  • 2007 - ״אחלאם שיבלי: גוטר, גששים״, מרכז דונידי לאמנות מודרנית, דונידי, סקוטלנד
  • 2008 - ״אחלאם שיבלי: גששים, העמק״, מרכז קונטארטייפ לצילום (Contretype ), בריסל, בלגיה
  • 2010 - ״אחלם שיבלי: טראומה״, שאטו דה סאדיריאס (Château de Sédières), צרפת
  • 2010 - ״אחלאם שיבלי: מדוע השארת את היער ריק!״, עמותת חאליד שומאן (Khalid Shoman Foundation), עמאן, ירדן
  • 2010 - ״אחלאם שיבלי: Wydomowienie״, מוזיאון לאמנות מודרנית ורשה, פולין
  • 2013 - "אחלם שיבלי: בית הפנטום״, המוזיאון לאמנות מודרנית בברצלונה; הגלריה הלאומית זֶ'ה דֶה פּוֹם, פאריז; המוזיאון לאמנות מודרנית סראלווס (Serralves), פורטו, פורטוגל
  • 2017 - "אחלאם שיבלי: נועצת מבטים״, מוזיאון רמאי, ססקאטון, קנדה.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2001 - ״גבולי״, משכן לאמנות עין חרוד.
  • 2002 - ״אמפתיה״, גלריית הווילה, תל אביב; גלריית פלאזה, טוקיו.
  • 2003 - ״אמנות ישראלית צעירה: אוסף ז'אק וגניה אוחנה במוזיאון תל אביב לאמנות״, מוזיאון תל אביב, תל אביב.
  • 2004 - ״בלתי נראים״, גלריה סטפן לורנס, אוניברסיטת גריניץ', לונדון.
  • 2004 - ״לא כת רדיקלית: צילום עכשווי 3״, מוזיאון יוקוהמה לאמנות, יוקוהמה.
  • 2004 - ״נשארים או עוזבים״, Hrvatski Fotosavez, UmjetnickomPaviljon, זאגרב וקמרה אוסטריה, גראץ.
  • 2005 - ״הביאנלה התשיעית באיסטנבול״, איסטנבול.
  • 2005 - “The Pantagruel Syndrome”, הטריאנלה בטורינו, טורינו.
  • 2005 - "חולמים את האמנות/חולמים את המציאות", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
  • 2006 - ״בין שתי ערים: בוסאן סאול/סאול בוסאן״, הביאנלה של בוסאן, בוסאן.
  • 2006 - ״כיצד לחיות יחד״, הביאנלה בסאו פאולו, סאו פאולו.
  • 2006 - ״האל ביתי: סצנות פנטום בחברה הגלובלית״, הביאנלה הבינלאומית השנייה בסיביליה לאמנות מודרנית, סביליה.
  • 2006 - ״מגרש ביתי״, גלריה איוון דאגרטי, אוניברסיטת ניו סאות׳ ויילס, סידני.
  • 2007 - “Cómo vivir juntos. Selección 27ª”, הביאנלה בסאו פאולו, המוזיאון לאמנות מודרנית, סנטיאגו.
  • 2007 - ״דוקומנטה 12״, קאסל.
  • 2007 - ״שעות פתיחה״, גלריה רבקה מ. קאמהי, אתונה.
  • 2008 - “Les Inquiets: Cinq artistes sous la pression de la guerre”, מרכז פומפידו, פריז.
  • 2008 - ”Éclats de frontiers”, פראק (FRAC), מרסיי.
  • 2008 - ״הארכיון האוניברסלי: מצבו של התיעוד באוטופיה הצילומית המודרנית״, המוזיאון לאמנות מודרנית בברצלונה, ברצלונה.
  • 2008 - ״אזורים של קונפליקט״, גלריה פראט מנהטן, ניו יורק.
  • 2009 - ״ברצלונה המחוברת, אזרחים מרובי לאומיות: גידול הגירה ותפיסות אורבניות״, המוזיאון להיסטוריה, ברצלונה.
  • 2009 - ״פוליטיקה של הגיוון המיני באמנות״, מרכז גאלגו לאמנות מודרנית (CGAC), גליסיה.
  • 2010 - ״מבזק חדשות״, העמותה קאסה די ראספארימו די מודנה, מודנה.
  • 2010 - ״שנים מוקדמות״, מרכז לאמנות מודרנית KW, ברלין.
  • 2010 - ״משא ומתן: המסמכים של היום השני״, המוזיאון לאמנות היום, בייג'ינג.
  • 2010 - ״לאמנות, אזרחים!״, המוזיאון לאמנות מודרנית סראלווס (Serralves), פורטו, פורטוגל.
  • 2011 - ״אבן ומקום קשה. לחדש הצטלבות עתיקה״, הביאנלה השלישית לאמנות מודרנית, סלוניקי.
  • 2011 - ״אומץ״, אמנות מודרנית מקרן סאנדרטו רי ריבודנגו, מרכז סנט בנין, אאוסטה (Aosta).
  • 2011 - ״ממוסגר/לא ממוסגר״, המוזיאון באוניברסיטת בירזיית, רמאללה.
  • 2011 - ״מחוץ למקום״, טייט מודרן, לונדון, ועמותת חאליד שומאן (Khalid Shoman Foundation), עמאן.
  • 2012 - ״תמונה כנגד תמונה״, מרכז לאמנויות, מינכן.
  • 2012 - ״זמן, מקום והמצלמה״, תערוכת פרס בינלאומי לצילום גיונג מילי, הגלריה הלאומית של קוסובו, פרישטינה (Prishtinë).
  • 2013 - ״תצורות ביוגרפיות. בניה ומיתולוגיות אישיות״, מוזיאון לאמנות לאומית – ריינה סופיה, סופיה.
  • 2013 - ״שלוש סיפורים אמיתיים״, העמותה קאסה די ראספארימו די מודנה, מודנה.
  • 2013 - ״בליבה של הארץ״, המוזיאון לאמנות מודרנית, ורשה.
  • 2013 - ״HIWAR-שיחות בעמאן״, עמותת חאליד שומאן (Khalid Shoman Foundation), עמאן.
  • 2014 - ״קדמה והיגיינה״, זאכנתה – גלריה לאומית לאמנות, ורשה.
  • 2014 - ״מחוץ לארכיון״, סדרת תערוכות של עיריית רמלה, קאלנדיה אינטרנשיונל 2, עמותת פדרציית רמאללה פלסטין, רמאללה.
  • 2014 - ״הגוף המשתנה תמידית – פרק 3״, מוזיאון לתרבות סטרומבי, סטרומביק-בוור (Strombeek-Bever).
  • 2014 - ״אנו חיים על כוכב״, מרכז אמנות האני אונסטאד, הביקובן (Høvikodden).
  • 2014 - ״אטלס של המודרנה״, מוזיאון לאמנות לודג׳, לודג׳.
  • 2016 - ״החורף של חוסר הסיפוק שלנו״, גלריה מרטין ג׳נדה, וינה.
  • 2016 - ״חי בים המוות״, עמותת חאליד שומאן (Khalid Shoman Foundation), עמאן.
  • 2016 - ״עולמות משונים״, העמותה קאסה די ראספארימו די מודנה, מודנה.
  • 2016 - ״האדמה קרובה אלינו, עיניה שלובות על פלסטין״, מרכז אזורי לאמנות מודרנית, מונטבליארד (Montbéliard).
  • 2016 - ״תצורות ביוגרפיות״, המוזיאון לאמנות מודרנית, נימס (Nîmes).
  • 2016 - ״חשיפת ההיסטוריה״, קאמרה אוסטריה, גראץ.
  • 2017 - ״מגדיר״, מוזיאון רמיני מודרן, ססקטון.
  • 2017 - ״האני הצילומי - תמונות אחרות״, מוזיאון לאמנות מודרנית, גנט.
  • 2017 - ״במרד. נרטיבים נשיים בעולם הערבי״, המרכז לאמנות עכשווית, ולנסיה.
  • 2017 - ״אישי באופן ישיר: אמנות גרפית וספרי אמן, גלריה לאמנות ג׳ון נאראנגו (Juan Naranjo), ברצלונה.
  • 2017 - ״דוקומנטה 14: לומדים מאתונה״, גלריה נאיו נאיו (Neue Neue), קאסל.
  • 2017 - ״דוקומנטה 14: לומדים מאתונה״, המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, אתונה.
  • 2017 - ״בן עשר״, העמותה קאסה די ראספארימו די מודנה, מודנה.
  • 2018 - ״דריכות, מאבק, כבוד: דרך עיניה״, גלריה לאמנות מריבור (Maribor), סלובניה; Kunstraum Kreuzberg/Bethanien, ברלין; מוזיאון לאמנות מודרנית, זגרב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ברגר, ג׳ון. 2008. אחוז בכל היקר; אגרות על הישרדות ומרי. תל אביב: פיתום הוצאה לאור. ע. 106-105.
  2. ^ ראו הקדמה לקטלוג תערוכת יחיד של שיבלי במוזיאון לאמנות מודרנית בברצלונה; הגלריה הלאומית זֶ'ה דֶה פּוֹם, פאריז: Guerra, Carles, Marta Gili, João Fernandes, and Isabel Sousa Braga. 2013. "Assembly of the Absent." In Phantom Home, by Ahlam Shibli, 8-9. Ostfildern: Hatje Cantz.
  3. ^ בן צבי, טל, שוב מורן (עורכות), 2003. שחרחורת – 16 תערוכות יחיד בגלריה קרן היינריך בל, תל אביב, הוצאת בבל.
  4. ^ אור, גליה בר. 2002. "אתר האינטרנט של המשכן לאמנות עין חרוד." 11. התבצעה גישה ב-4 7 2018.
  5. ^ לוק, אולריך. 2003. “אחלאם שיבלי; גוטר.” ב- "אחלאם שיבלי", מאת אחלאם שיבלי. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות.
  6. ^ 6.0 6.1 Demos, T.J. 2013. "Disappearance and Precarity: On the Photography of Ahlam Shibli." In Ahlam Shibli: Phantom Home, by Ahlam Shibli, 15. Ostfildern: Hatje Cantz.
  7. ^ שטייניץ, עמי, שבר כלי, http://www.maarav.org.il/PUPrint7aaf.html?id=743, ‏5.7.2018
  8. ^ ברגר, ג׳ון. 2008. אחוז בכל היקר; אגרות על הישרדות ומרי . תל אביב: פיתום הוצאה לאור. ע. 106.
  9. ^ In Ahlam Shibli: Phantom Home, by Ahlam Shibli, 29. Ostfildern: Hatje Cantz