אחמד שאה מסעוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אחמד שאה מסעוד - "האריה מפנשיר"

אחמד שאה מסעודפשטו: احمد شاه مسعود, 2 בספטמבר 1953 - 9 בספטמבר 2001) היה ממנהיגי הלוחמים נגד הסובייטים במלחמת אפגניסטן הראשונה, שמילא תפקיד מרכזי בסילוקם של הכוחות הכובשים, ובעקבות כך זכה לכינוי "האריה מפאנשיר". הוא נהרג ב-9 בספטמבר 2001 כתוצאה מהתנקשות.

בעקבות נסיגת הסובייטים ולאחר התמוטטותה של ממשלת נג'יבוללה הקומוניסטית שנתמכה על ידי ברית המועצות, מונה לשר ההגנה בממשלתו הזמנית של בורהאנודין רבאני שהורכבה מנציגי הפלגים השונים. עם זאת, המדינה סבלה מחוסר יציבות בשל התנגדותם של הפלגים האסלאמיים הרדיקליים לממשלה זו, התנגדות שהובילה למלחמת אזרחים עקובה מדם. אחמד שאה מסעוד היה מצביא מוכשר והצליח להנחיל תבוסות רבות למתנגדיו, אך בסופו של דבר נאלץ לסגת מהבירה קאבול בעקבות עדיפותו הצבאית של ארגון הטליבאן (שהיה הפלג הרדיקלי הדומיננטי) שנתמך בצורה מסיבית על ידי פקיסטן.

בעקבות עליית הטליבאן לשלטון ב-1996, הקים ושימש כמנהיגה הצבאי של החזית האסלאמית המאוחדת (הידועה גם בשם "הברית הצפונית") שלחמה בטליבאן והתבססה בצפון-מזרח המדינה. ב-9 בספטמבר 2001, יומיים לפני הפיגוע במגדלי התאומים, נפגש מסעוד באזור טקהאר עם שני אנשים שהתחזו לעיתונאים והיו ככל הנראה מחבלים מתאבדים מאל-קאעידה. המחבלים פוצצו עצמם והתנקשו במסעוד. לאחר עליית ממשלת חמיד קרזאי בעקבות מלחמת אפגניסטן השנייה הוכרז מסעוד כגיבור לאומי ויום מותו ב-9 בספטמבר הוכרז כחג לאומי.

מסעוד, מוסלמי סוני ממוצא טג'יקי, נולד והתחנך במחוז פאנשיר (پنجشیر) הנמצא בצפון אפגניסטן. מסעוד היה מוסלמי סוני שנאמר עליו כי נשא עמו תמיד את ספרו של אל-ע'זאלי הסופי. הוא התנגד בחריפות לפרשנויות האסלאמיות הפונדמנטליסטיות של הטליבן, אל-קאעידה או הזרם הווהאבי בסעודיה. בעיני תומכיו הוא נחשב לא רק מנהיג צבאי אלא גם מנהיג רוחני.

לאחר מותו זכה לתואר גיבור לאומי בהוראתו של הנשיא חמיד כרזאי לאחר נפילת הטליבאן. יום מותו ה-9 בספטמבר הוכרז כיום זיכרון הידוע בשם "יום מסעוד".

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחמד שאה מסעוד נולד בשנת 1953 בעיר בזאראק אשר נמצאת במחוז פאנשיר. בעת לידתו נקרא אחמד שאה כאשר השם מסעוד הוסף לאחר שהצטרף לקבוצות ההתנגדות בשנת 1974. אביו דוסט מוחמד קאן, היה קולונל בצבא המלכותי של אפגניסטן. במהלך ראשית חייו עברה משפחתו מפאנשיר לתקופה קצרה להראט ולאחר מכן לקאבול שם העביר את מרבית ילדותו. (להוסיף שפות).

בשנת 1973 מוחמד דאוד קאן צבר כוח ונהפך לנשיא הרפובליקה של אפגניסטן, דבר שהוביל ליצירת קבוצות איסלאמיות אשר התנגדו לקומוניזם ולהשפעה הגוברת של ברית המועצות באפגניסטן. במהלך זמן זה, בעת שלמד באוניברסיטה, מסעוד נעשה מעורב בתנועה האיסלאמית שהייתה תחת הנהגתו של בורהנודין רבאני, אשר היה פרופסור באוניברסיטה.

הפלישה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הקומוניסטית באפגניסטן (1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של מוחמד דאוד חאן ניסתה לצמצם את השפעתה של המפלגה הקומוניסטית דמוקרטית של האנשים (PDPA) על ידי התעלמות מהודעות המפלגה, מינויים פוליטיים לתפקידים של אנשים מחוץ למפלגה ולבסוף הכרזה על פירוק המפלגה בתוספת מעצר של חברי מפלגה בכירים. ב-27 באפריל 1978, המפלגה והיחידות הצבאיות הנאמנות לה, התחילו במהפכה אלימה במסגרתה נהרגו דאוד חאן, משפחתו הקרובה ושומרי הראש שלו. כמו כן במסגרת ההפיכה הושגה שליטה על הבירה קאבול. הממשלה החדשה בראשות המפלגה הקומוניסטית דמוקרטית של האנשים, לא נהנתה מתמיכת ההמונים. היא הודיעה ויישמה דוקטרינה עוינת למתנגדים פוליטיים הן מחוץ למפלגה והן מהמפלגה עצמה.

המפלגה החלה ברפורמות בעלות אופי מרקסיסטי-לנינסטי. הרפורמות והזיקה של המפלגה לברית המועצות נתקלו בהתנגדות חזקה של האוכלוסייה, בייחוד כאשר הממשלה ניסתה לאכוף את המדיניות המרקסיסטית שלה על די מעצר, הגליה או רצח של המתנגדים. מעריכים כי בין 50,000 ל-100,000 אנשים נעצרו או נרצחו על ידי הכוחות הקומוניסטיים באזורי המרחב הכפרי/פריפריה בלבד.[דרוש מקור] כתוצאה מן הדיכוי, אזורים גדולים במדינה, בייחוד באזורים הכפריים החלו להתארגן למרד נגד הממשלה החדשה. באפריל 1979 התסיסה הגיעה ל-24 מתוך 28 המחוזות של אפגניסטן. כמחצית מן הצבא האפגני ערק או הצטרף להתקוממות.

בזכות האמונה כי ההתקוממות כנגד הממשלה הקומוניסטית תקבל תמיכה מן העם, החל מסעוד ב-6 ביולי 1979 במרד במחוז פאנשיר. המרד נכשל בשלביו הראשונים. מסעוד שהבין כי יש עדיפות גדולה לממשלה מבחינת כוח צבאי, העדיף להימנע מעימות ישיר באמצעות ניהול מלחמת גרילה, ובעקבות זאת לקח את השליטה במחוז תוך כדי הדיפת הכוחות האפגניים הקומוניסטים מחוצה לו.

ההתנגדות לפלישה הסובייטית (1979-1989)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)

בעקבות הפלישה והכיבוש הסובייטי של אפגניסטן, הכין מסעוד תוכנית אסטרטגית לגירוש הכוחות הפולשים ולהפלת השלטון הקומוניסטי. השלב הראשון בתוכנית הייתה הקמת כוח התנגדות שייהנה מאמון העם. השלב השני היה "מלחמה אקטיבית" על מעוז פאנשיר תוך כדי ביצוע לוחמה אסימטרית. השלב השלישי היה השתלטות על חלקים נרחבים בחלקה הצפוני של המדינה. השלב האחרון היה השתלטות על כל שאר חלקי המדינה תוך כדי הבסה והפלת הממשלה הקומוניסטית האפגנית.

מתחילת המלחמה, כוחותיו של מסעוד תקפו את האזורים שנכבשו על ידי הסובייטים, הקימו מארבים לשיירות וגרמו למחסור בדלק בבירה קאבול. בתגובה ערכו הכוחות הסובייטים סדרה של מתקפות משוריינות על מחוז פאנשיר. בין השנים 1980 ל-1985 מתקפות הנגד נערכו בתדירות של פעמיים בשנה. על אף הגדלת כוח האדם והנשק בין כל תקיפה, לא הצליחו הכוחות הסובייטים להכניע את כוחותיו של מסעוד. בשנת 1982 החלו הסובייטים במבצע רחב-היקף באזור פאנשיר, בשל כך נאלץ מסעוד להשיג את כוחותיו אל אזורים הנמצאים סביב העמקים שם כוחותיו היו בעמדת יתרון. כאשר טורי החטיבות הסובייטיות נכנסו אל העמקים הללו הן נפלו למארבים של כוחותיו של מסעוד. בסוף אותו קרב לאחר נסיגת הכוחות הסובייטים השתלטו כוחותיו של מסעוד בחזרה על האזורים שמהם נסוגו בתחילה.

בשנת 1983, הציעו הסובייטים למסעוד הפסקת אש זמנית, אשר התקבלה על ידיו וזאת במטרה לבנות מחדש את כוחותיו ולאפשר לאזרחים הפוגה מן ההתקפות הסובייטיות. מסעוד ניצל את ההפוגה בצורה טובה, הוא הקים את המועצה המפקחת (شوراء نظار) אשר איחדה 130 מפקדים המגיעים מ-12 מחוזות שונים שנמצאו בלחימה. המועצה הייתה כמעין מפלגה חיצונית למפלגות של פשוואר שהיו מועדות ליריבויות והתקוטטויות בינן לבין עצמן. יתר על כן עזרה המועצה בהחלקת ההבדלים והיריבויות שהיו קיימות כתוצאה ממחלוקות פוליטיות ואתניות. מועצה זו היוותה דוגמה למה שיכל לקום בהמשך בתור הצבא האיסלאמי באפגניסטן המאוחדת.

היחסים של מסעוד עם מטה המפלגה בפשוואר היו מתוחים לעתים קרובות כתוצאה מן העובדה שבורהנודין רבאני התעקש לתת אספקת כלי נשק שווה עבור כל המפקדים האזוריים כולל אלו שכמעט לא השתתפו בלחימה. כדי לפצות על מחסור זה, הסתמך מסעוד על הכנסות נמשכות מיצוא של ברקת ואבן התכלת, שמנוצלים באופן מסורתי בצפון אפגניסטן.

על מנת לארגן תמיכה בלוחמיו, מסעוד הקים מערכת מנהלית שכפתה חוק וסדר באוזרים שהיו תחת שליטתה. מחוז פאנשיר ל-22 בסיסים כאשר בראש כל אחד מהם עמד מפקד צבא ואיש מינהלה אזרחי. יתר על כן לכל בסיס הייתה רשות שופטת אשר בראשה עמד שופט. המדיניות שמסעוד התווה יושמה על ידי מספר ועדות שונות: וועדה כלכלית שיישמה את מימון המאמץ המלחמתי, ועדת בריאות שטיפלה בשירותים הרפואיים באמצעות סיוע של מתנדבים מארגונים זרים הומניטריים לא ממשלתיים. וועדת חינוך הייתה אחראית על תרגולי הצבא, כמו כן הוקמו גם וועדות לענייני תרבות, משפט וכדומה.

כתוצאה מן ההתרחבות של כוחותיו של מסעוד, נשיא המדינה מטעם הסובייטים, בברק כארמל (ببرک کارمل) שהכוחות הסובייטים יחזרו לתקוף במטרה לרסק את הקבוצות במחוז פאנשיר. מסעוד אשר קיבל התראה מוקדמת על המתקפה באמצעות מרגלים שהיו לו בממשלה, הספיק לפנות את כל 130,000 התושבים מן העמק אל עבר שרשרת הרי הינדו-כוש ובכך השאיר את הסובייטים להפצצה מלאה על אזור ריק והבאת הגדודים הסובייטים אל פנים ההרים. לאחר הבסת התקיפות הסובייטיות-אפגניות, מסעוד המשיך בחלק השני של תוכניתו האסטרטגית: הרחבת ההתנגדות ושחרור את המחוזות הצפוניים של אפגניסטן. באוגוסט 1986 כוחותיו השתלטו על מחוז תחאר (تخار ولايت). בנובמבר של אותה שנה השתלטו כוחותיו על מפקדות הממשלה במחוז בג'לאן (بغلان), דבר שהיווה נקודת ציון חשובה לניצחון ההתנגדות. ההתרחבות הורגשה גם במישור הדיפלומטי כאשר יותר ויותר מפקדי מוג'אהדין השתכנעו לאמץ את המערכת הצבאית שיושמה בפאנשיר.

על אף שהיה נתון תחת מתקפה קבועה של כוחות הצבא האדום וכוחות הצבא האפגני ששיתף פעולה עם הסובייטים, הצליח מסעוד להגדיל את כוחו הצבאי. בתחילה, בשנת 1980 מנה הכוח שפעל תחתיו קצת פחות מ-1,000 לוחמי גרילה מצוידים היטב, ובשנת 1984 מנו לוחמי עמק פאנשיר כבר כ-5,000 לוחמים מצוידים היטב. לאחר הרחבת הלחימה מחוץ לעמק ולמחוז הצליח להגדיל מסעוד את מצבת כוחותיו לכ-13,000 לוחמים בשנת 1989. כוחות אלו חולקו לסוגים שונים של יחידות: המקומיים התמקדו בהגנה סטטית ובשמירה על עמדות מפתח (מבוצרות). הטובים מבין המקומיים קודמו ליחידה שתפקידה היה להיות כוחות ניידים שיעזרו בהגנת עמדות המפתח. סוג כוח נוסף היה יחידה ניידת, יחידה קטנה, דמויות קומנדו אשר משימתה ביצוע התקפות פתע-וחזור מחוץ למחוז, לפעמים בנקודות המרוחקות כ-100 קילומטרים מן המחוז. יחידה זו הכילה חיילים מקצוענים, אשר החל משנת 1983, הובילו התקפות אפקטיביות נגד עמדות של הממשל. בשונה מכוחות המוג'אהדין האחרים, קבוצות אלה לבשו מדים, והשימוש שלהם בכובעי פכול (پکول) גרם לכך שסוג כובע זה ייתפס כסמל של החוזק וההתנגדות האפגנית.

הארגון הצבאי של מסעוד הביא לפשרה יעילה בין שיטת הלחימה המסורתית של האפגנים לבין העקרונות המודרניים של לוחמת גרילה שאותם הוא למד מספריהם ועבודותיהם של מאו דזה-דונג וצ'ה גווארה. כוחותיו של מסעוד נהפכו ונחשבו לכוחות היעילים ביותר מבין כל תנועות ההתנגדות השונות באפגניסטן. ארצות הברית סיפקה דברים מועטים עם בכלל לכוחותיו של מסעוד. אחת מן הסיבות לכך נבעה מכך שרוב מימון הנשק הלך לפקיסטן אשר העדיפה את מנהיג אחת מן המיליציות היריבות גולובודין חכתמיאר. בראיון נשמע מסעוד שאומר "חשבנו שה-CIA יודע הכל, אבל הם לא. הם תמכו באנשים בעייתיים (התכוון לחכתמיאר)". תומכיו העיקריים של מסעוד במחלקת המדינה האמריקנית היו אדמונד מקוויליאמס ופיטר טומסן, שהיו בשטח באפגניסטן ובפקיסטן. במסגרת המלחמה נגד הסובייטים זרמו עשרות אלפי מתנדבים מבחוץ אל תוך אפגניסטן וזאת תוך מטרה להפוך לחלק מלוחמי המוג'יהידין שנלחמים בכוחות הסובייטים.

הצבא הסובייטי והצבא האפגני-קומוניסטי נחלו מפלות על ידי מסעוד ולוחמיו בעיקר בקרבות קטנים שהתרחשו בין השנים 1984 ל-1988. בשנת 1989 לאחר שתיאר הפעולה הסובייטית באפגניסטן כ"פצע מדמם" החליט מיכאיל גורבצ'וב להסיג את הכוחות הסובייטים מן המדינה. ב-15 בפברואר 1989, עזב החייל הסובייטי האחרון את המדינה.

נפילת המשטר האפגני קומוניסטי (1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר יציאת הכוחות הסובייטים בשנת 1989, המפלגה הדמוקרטית בראשות מוחמד נג'יבולא נאלצה להיאבק בכוחות עצמה כנגד המורדים בשלטונה. בעזרת גיבוי של משלוחי נשק עצומים שקיבלו מברית המועצות הצליחה המפלגה להגיע ליכולות וביצועים שלא הגיעה אליהם מעולם תחת השלטון הסובייטי, והצליחו להחזיק בשליטה על כל הערים המרכזיות באפגניסטן. בשנת 1992 עם נפילת ברית המועצות נפגעה בצורה קשה האספקה, התחיל להיווצר מחסור באוכל, דלק וציוד, דבר שערער את יכולות השליטה של הממשלה והצבא וגרם לפלגנות בתוכו.

כמה ימים לאחר שנג'יבולא איבד את השליטה על המדינה, מפקדי הצבא ומושלים מקומיים הקימו שלטונות מקומיים ברחבי המדינה. מועצות משותפות (שורא) מונו במיידית לממשלת השלטון המקומי. עימותים בין מפקדי צבא הביא בהמירות לנפילת הממשלה בקאבול. באמצע חודש ינואר ב-1992, כשלושה שבועות לאחר נפילת השלטון הסובייטי, התגלו חיכוכים בין המפקדים של הברית הצפונית כאשר אחת מן הסיבות הייתה הפחד של מספר מפקדים מהחלפתם באנשים ממוצא פשטוני על ידי הנשיא נג'יבולא. מסעוד שהיה מודע לבעיות הצליח להגיע להסכם פוליטי עם מספר מפקדים אחרים ובכך הקים את הקואליציה של הברית הצפונית אשר הכילה תשעה מחוזות הנמצאים בצפון וצפון-מזרח המדינה. בשל המהומה שהתרחשה בשלטון בקאבול, לא היה שום כוח שימנע מן הברית הצפונית מלכבוש בסיס מרכזי של חיל האוויר (بګرام) הנמצא מספר קילומטרים צפונית לקאבול. ב-18 במרץ 1992 הודיע נג'יבולא על התפטרותו. ב-17 באפריל באותה שנה, נג'יבולא נעצר בשדה התעופה של קאבול בעת שניסה לברוח. הוא מצא מקלט במפקדות המקומים של האו"ם בקאבול, שם הוא נשאר ללא פגע עד שנת 1996. גנרלים קומוניסטיים בכירים ופקידי ממשל נג'יבוללה פעלו כסמכות מעבר להעברת השלטון לבריתו של אחמד שאה מסעוד. על אף שהוצע לו להנהיג את המדינה על ידי המועצה המקומית בקאבול הוא סירב והורה לכל כוחותיו שנמצאו צפונית לקאבול לאל להיכנס לבירה עד שלא יימא פתרון פוליטי. יתרה מכך הוא יצא בקריאה לכל מנהיגי המפלגות באפגניסטן לנסות ולהגיע להסכם פוליטי שיהיה מקובל על כל הצדדים והמפלגות.

מלחמת האזרחים האפגנית והמאבק בטאליבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם פשוואר והלחימה בחכמתיאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתמיכת האו"ם הסכימו רוב המפלגות האפגניות לכונן ממשלה לאומית שתחליף את הממשלה הקומוניסטית. לממשלה הייתה התנגדות מצד מנהיגים בפשוואר, ובאפריל 1992 התקיימו מגעים עמם. מסעוד תמך בקידום המגעים על מנת ליצור ממשלת קואליציה רחבה שתכלול את כל הפלגים המתנגדים. גולבודין חכמתיאר שאף להנהיג את המדינה והצהיר כי "במדינתנו ממשלת קואליציה אינה אפשרית כי, כך או אחרת, היא תהיה חלשה ולא תהיה מסוגלת לייצב את המצב באפגניסטן".

ב-24 באפריל 1992 חתמו המנהיגים בפשוואר על הסכם פשוואר וכיננו את המדינה האיסלאמית של אפגניסטן, אשר זכתה להכרה באספה הכללית של האו"ם. בעקבות ההסכם מונה מסעוד להיות שר ההגנה, ואילו ראשות הממשלה ניתנה לחכמתיאר. חכמתיאר סירב לחתום על ההסכם. חוץ מחכמתיאר ומפלגתו, חיזב אל-אסלאם, שהתנגדו להסכם, כל יתר המנהיגים האפגנים תמכו בו. אף שהוצע לו להיות ראש הממשלה מספר פעמים, סירב חכמתיאר לקבל את הסכם השלום ושיתוף הפעולה, וכוחותיו התקיפו את קאבול, בירתה של המדינה האסאלמית האפגנית. חכמתיאר נהנה מתמיכתה של פקיסטן, אשר העניקה לו סיוע כספי, מבצעי וצבאי, ושאפה להקים ממשלה אוהדת בראשותו באפגניסטן.

מפה של המצב באפגניסטן בשנת 1996: שטחים בשליטת מסעוד (אדום) בשליטת דוסטום (ירוק) ובשליטת הטליבאן (צהוב)

מספר רב של סוכנים איראנים נשלחו כדי לסייע למפלגת חיזב א-ווחדת השיעית, ואיראן ניסתה למקסם את ההשפעה הפוליטית והצבאית של המפלגה.[1][2][3] סעודיה לעומת זאת ניסתה לחזק את מפלגת "האיחוד האסלאמי" הוהאבית.[1][2] זוועות ופשעי מלחמה בוצעו על ידי אינדיבידואלים ומיליציות שונות, בעוד שקאבול נהפכה לעיר שנמצאת באנרכיה בעקבות מלחמת האזרחים המדממת.[2][4] לפי דו"ח של משמר זכויות האדם, הפסקות אש שהושגו לעתים על ידי נציגי המיליציות השונות או בתיווך של הצלב האדום, קרסו בדרך כלל תוך מספר ימים.[2] המיליציות והכוחות המרכזיים שהיו מעורבים באותה תקופה בלחימה בקאבול ובצפון ומזרח אפגניסטן היו המפלגה האסלאמית ("חיזב א-אסלאמי") של גולבודין חכמתיאר שקיבלה סיוע מפקיסטן, "חיזב א-ווחדת" בראשות עבדול מזארי שקיבלה סיוע מאיראן, "אתיחאד א-אסלאמי" (האיחוד האסלאמי) בראשות עבדול רסול סיאף שקיבלה סיוע מסעודיה, ו"גונבּיש א-מילי" בראשות עבדול ראשיד דוסטום שקיבלה סיוע מאוזבקיסטן. שני ארגונים גם נלחמו בשם ממשלת אפגניסטן, כחלק מכוחות הביטחון האפגנים שהונהגו על ידי שר ההגנה אחמד שאה מסעוד. ארגונים אלו היו התנועה האסלאמית ("חרכּאת א-אסלאמי") בראשות חוסיין אנווארי והארגון "שורא א-נזאר".

בתקופה זו, הן המיליציות שהוזכרו לעיל והן כוחות הממשלה האפגנית לא היה יד במה שקרה בדרום אפגניסטן. דרום אפגניסטן הייתה תחת שלטונו הרופף של גוּל אע'א שיראזי, שלא הצליח לספק יציבות לאזור. העיר קנדהר הדרומית הייתה במצב של אנרכיה, קרועה בין שבטים פשטונים יריבים שנלחמו אחד בשני.[5] בשנת 1994 הטליבאן, שבסיס התומכים שלה היה מבתי הספר האסלאמיים שחינכו פליטים אפגנים בפקיסטן, החלה להתפתח ככוח פוליטי-דתי שעיקר פעילותו הראשונית הייתה כנגד גוּל אע'א שיראזי ששלט על דרום אפגניסטן באופן רודני.[5] המולא מוחמד עומאר החל את תנועתו עם פחות מ-50 תלמידי מדרסה חמושים בעירו קנדהר.[5] פקיסטן העבירה באופן גובר את תמיכתה לטליבאן לאחר שהמיליציה הקודמת שבה היא תמכה, זו של גולבודין חכמתיאר, הפגינה את חולשתה ואת אי יכולתה להשתלט בהצלחה על קאבול.[1][6] חוקרים רבים, כולל אמין סייקל, מתארים את הטליבאן כארגון שהתפתח לשלוחה של פקיסטן שפעל למימוש האינטרסים שלה באזור, דבר שהטליבאן מכחיש.[1] בשנת 1994 הטליבאן השתלט על מספר מחוזות בדרום ומרכז אפגניסטן.

מצור הטליבאן על קאבול (1995-1996)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהמדינה האסלאמית הצליחה לייצב את החזקתה בעיר הבירה היא החלה לנקוט בצעדים להשבת החוק והסדר. בשנת 1995 הצליחה הממשלה האפגנית בראשות אחמד שאה מסעוד לנצח בקרב על קאבול את שלוש המיליציות האחרות (המפלגה האסלאמית, חיזב א-ווחדת, וגונבּיש א-מילי), וכתוצאה מכך ממשלת המעבר ניסתה להתחיל בתהליך כלל ארצי שיכלול פיוס לאומי בין הפלגים השונים שנלחמו במלחמת האזרחים. מסעוד הוביל מהלך כללי ארצי במטרה להוביל לגיבוש דמוקרטיה ובסופו של דבר לקיום בחירות דמוקרטיות. המועמד המועדף על מסעוד כנשיא היה ד"ר מוחמד יוסוף, שכיהן כראש הממשלה תחת המלך מוחמד זאהיר שאה. במהלך של מסעוד לקידום בחירות דמוקרטיות הפגיש 15 נציגים ממחוזות שונים, ובפגישה שנייה נועדו כבר נציגים מ-25 מחוזות.

מסעוד הזמין גם את הטליבאן להצטרף לתהליך הפיוס הלאומי.[7] מסעוד נפגש בניגוד לעצת גורמי הביטחון עם מנהיגי טליבאן במידאן שאר, טריטוריה שבשליטת הטליבאן. הטליבאן סירב להצטרף לתהליך הפיוס שיוביל לבחירות כלליות.

פקיסטן שבתחילה תמכה בחכמתיאר, החלה לתמוך בטליבאן לאחר שנראה היה שחכמתיאר לא יגיע לשלטון. בתחילת 1995 הפגיז הארגון את הבירה קאבול. הטליבאן שנהנה מניצחונות ראשונים ב-1994, ספג סדרת הפסדים. בפברואר 1995 נעשתה המתקפה הראשונה נגד עיר חשובה הראט, שהייתה נתונה לשלטונו של אסמעיל חאן שהיה בן ברית של המדינה האסאלמית האפגנית. הטליבאן הובס בקרב לאחר שמסועד שלח כוחות סיוע מקאבול לעזרת כוחותיו של חאן. מולה עומאר גיבש את הטליבאן מחדש וצייד את הכוחות, בסיועה של פקיסטן שהגבירה את התמיכה בארגון הן בציוד והן במתנדבים ובתמיכה כספית של ערב הסעודית. הודות לסיוע זה ולגיוסם של 25,000 לוחמים לטליבאן הצליח הטליבאן במתקפת פתע לכבוש את הראט שממערב לקאבול בספטמבר 1995. הטליבאן ערך בשנית מצור במשך כמעט שנה על קאבול והפגיז את הבירה, אך שוב לא הצליח לכבוש את העיר.

מסעוד ורבאני המשיכו בתהליך הפיוס ובפברואר 1996 הגיעו להסכמה של הפלגים השונים, מלבד הטליבאן, על הקמת ועדה לבחירת נשיא זמני. גם בחלק מהאזורים הפשטונים בשליטת הטליבאן היו מנהיגים שתמכו בתהליך הפיוס עם הממשלה האסלאמית, אך מולה עומאר ותומכיו רצו להרחיב את המלחמה ולפעול במהירות לפני שהממשלה תספיק ליישם את ההבנות בין הפלגים. הטליבאן עברו לפעול בג'לאלבאד שממזרח לקאבול, שהייתה נתונה לשליטת מועצת השורא הפשטונית באזור. הטליבאן נהנה מסיוע חיצוני, כשתומכים זרים ובפרט ערב הסעודית, שחדו חלק מהמנהיגים המקומיים, ופקיסטן סייעה ביועצים צבאיים מצבאה ומאות לוחמי טליבאן הגיעו משטחה לכיוון ג'לאלבאד. לאחר כיבושה של ג'לאלבאד הייתה קאבול מוקפת ממזרח, בנוסף לכוחות הטליבאן שנמצאו ממערב לאחר ניצחונם על אסמעיל חאן בהראט. לאור הצלחותיהם של הטליבאן הורה מסעוד על נסיגה מקאבול ב-26 בספטמבר 1996 לכיוון צפון, וביום למחרת כבש הטליבאן את העיר והכריז על הקמת האמירות האסלאמית של אפגניסטן. כוחותיו של מסעוד נסגו לצפון מזרח אפגניסטן והמשיכו לפעול משם כמדינה האסאלמית של אפגניסטן.

המאבק בטליבאן והחזית המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שאחמד שאה מסעוד וכוחותיו הפסידו את עיר הבירה קאבול והטליבאן צבר דומיננטיות רבה, מסעוד ומנהיג המיליציה היריבה עבדול ראשיד דוסטום החליטו לאחד כוחות כנגד הטליבאן והכריזו על הקמת "החזית המאוחדת" (הידועה גם בשמה "הברית הצפונית"). הטליבאן באותה עת תכנן מבצע התקפי נוסף כדי לכבוש את שארית השטחים שנותרו בשליטת מסעוד ודוסטום.[8] החזית המאוחדת הורכבה בעיקר מהכוחות הטג'יקים של מסעוד והכוחות האוזבקים של דוסטום אך גם מפלגים הזארים וכוחות פשטונים שונים שהונהגו על ידי שלל מנהיגים ומפקדים אפגנים אחרים. בין סוף 1996 ל-2001 "החזית המאוחדת" שלטה על כ-30 אחוז מאוכלוסיית אפגניסטן, בעוד שהטליבאן שלט על רובה.

לפי דו"ח של האו"ם, במהלך ניסיונותיו של הטליבאן להשתלט על המחוזות הצפוניים של אפגניסטן שהיו בשליטת "החזית המאוחדת" הארגון טבח בשיטתיות אוכלוסייה האזרחית.[9] נציגי האו"ם ציינו שבין 1996 ל-2001 הם גילו ראיות ל-15 טבחים באוכלוסייה האזרחית.[9] הטליבאן פגע במיוחד בני הזרם השיעי ובאנשים ממוצא אתני הזארי.[9] כחלק מכיבוש העיר מזאר אי-שאריף על ידי כוחות הטליבאן בשנת 1998, כ-4000 אזרחים הוצאו להורג ורבים אחרים עברו עינויים.[10][11]

הלחימה הצבאית בין הטליבאן לעבדול ראשיד דוסטום באה לסיומה עם כיבוש מזאר א-שאריף ב-1998 על ידי הטליבאן. כוחותיו של דוסטום הובסו ואחמד שאה מסעוד נותר האופוזיציה הצבאית היחידה לטליבאן. קודם לנפילתו של דוסטום כוחותיו נלחמו בטליבאן תוך כדי עבירה על הדין הבינלאומי גם על ידיהם. כך למשל, לפי הארגון משמר זכויות האדם בשנת 1997, בקרב קודם על העיר מזאר א-שאריף, היו אלה כוחותיו של דוסטום שהוציאו להורג חיילי טליבאן באופן סיטונאי.[12]

אחמד שאה מסעוד ייסד בשטחים שהיו בשליטתו מאז 1996 מוסדות דמוקרטיים, וחתם על האמנה לזכויות האישה.[13] הארגון "משמר זכויות האדם" לא ציין בדו"ח שלו אף עבירת זכויות אדם על ידי כוחותיו של מסעוד בשטחים שבשליטתו.[12] כתוצאה מכך, ברחו אזרחים רבים מאזורים אחרים באפגניסטן לאזורים שבשליטתו של מסעוד.[14] נשיונל גאוגרפיק ציינו בסרטם הדוקומנטרי "בתוך הטליבאן": "הדבר היחידי שעמד בדרכם של טבחים עתידיים של הטליבאן באזרחים היה אחמד שאה מסעוד."[14] הטליבאן באופן חוזר ונשנה הציע למסעוד תפקידים בכירים בתמורה לכך שיפסיק את התנגדותו להם, אך מסעוד דחה את ההצעות.[15]

מסעוד רצה לשכנע את הטליבאן להצטרף לתהליך פוליטי שיוביל לבחירות דמוקרטיות בעתיד הנצפה לעין.[15] בתחילת שנת 2001 אימץ מסעוד אסטרטגיה חדשה של לחץ צבאי מקומי על הטליבאן לצד בקשות חוזרות לסיוע מארצות העולם.[16] בציבור האפגני החלה להתגבר הטינה כלפי הטליבאן, כולל באזורים פשטונים שהיו באופן מסורתי מוקד הכוח של הארגון.[16] מסעוד ניסה לפרסם בעולם את מצעו למען דמוקרטיה באפגניסטן. עם זאת הוא רצה להימנע מלהחזיר לחיים את סוג הממשל הכושל ששלט בקאבול בשנות ה-90.[16] לכן כבר בשנים הללו הוא ניסה ליצור תשתיות למשטר דמוקרטי, ובין השאר הוא אימן כוח משטרתי לא-אלים שידע לאפשר הפגנות ולשמור על הסדר בהם.[7]

בתחילת שנת 2001 נאם אחמד שאה מסעוד בפני הפרלמנט האירופי בבריסל, וביקש מהקהילה הבינלאומית לספק סיוע הומניטרי לעם האפגני.[17] הוא הצהיר שהטליבאן ואל-קאעידה מציגים "השקפה מאוד שגויה על האסלאם" ושללא תמיכת פקיסטן, הטליבאן לא יצליח להמשיך בקמפיין הצבאי שלו יותר משנה אחת.[17] לפי דיווחים שונים, במהלך ביקורו זה באירופה, שקדם לפיגועי 11 בספטמבר, הוא גם הזהיר שהמודיעין שלו אסף מידע שמתוכננת התקפה רחבת היקף על אדמת ארצות הברית.[18]

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחת זרים על ידי הצבא האפגני על קברו של מסעוד, ספטמבר 2010

ב-9 בספטמבר 2001 נהרג מסעוד בהתנקשות מתוכננת על ידי שני מחבלים מתאבדים, אשר התחזו לעיתונאים בלגיים ממוצא מרוקאי. בדיעבד התברר כי הדרכונים ששימשו אותם היו דרכונים גנובים והם היו למעשה אזרחים תוניסאים. המתנקשים חיכו במשך כמעט שלושה שבועות להזדמנות לראיין את אחמד שאה מסעוד, ובזמן זה הספיקו לראיין את בורהאנודין רבאני ועבדול רסול סיאף. במהלך הראיון עם מסעוד הפעילו המתנקשים חומרי נפץ שהוכמנו בציוד הצילום, ומהפיצוץ נהרג מסעוד ואחד מקציניו, וכן אחד המתנקשים. מתנקש שני ניסה להימלט, נתפס ונורה למוות.

על אף הכחשות של החזית המאוחדת, דווח מותו של מסעוד בכלי התקשורת בעולם, וכשבוע לאחר מכן הודיעה החזית המאוחדת באופן רשמי על מותו של מסעוד. מסעוד נקבר במקום הולדתו, בזאראק, ובהלוויתו נכחו מאות אלפים מתומכיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אחמד שאה מסעוד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Amin Saikal, Modern Afghanistan: A History of Struggle and Survival, I.B. Tauris & Co Ltd., 2006, 352.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Blood-Stained Hands, Past Atrocities in Kabul and Afghanistan's Legacy of Impunity, Human Rights Watch, 2005.
  3. ^ GUTMAN, Roy (2008): How We Missed the Story: Osama Bin Laden, the Taliban and the Hijacking of Afghanistan, Endowment of the United States Institute of Peace, 1st ed., Washington D.C.
  4. ^ sting Shadows: War Crimes and Crimes against Humanity: 1978-2001, Afghanistan Justice Project, 2005
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Matinuddin, Kamal, The Taliban Phenomenon, Afghanistan 1994–1997, Oxford University Press, 1999, pp.25–6.
  6. ^ Documents Detail Years of Pakistani Support for Taliban, Extremists George Washington University.
  7. ^ 7.0 7.1 Marcela Grad, Massoud: An Intimate Portrait of the Legendary Afghan Leader, Webster University Press, 2009.
  8. ^ ראו בסרטון המצורף
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Taliban massacres outlined for UN Newsday, Chicago Tribune, 2001.
  10. ^ fghanistan: Situation in, or around, Aqcha (Jawzjan province) including predominant tribal/ethnic group and who is currently in control UNHCR 1999.
  11. ^ Human Rights Watch report on Afghanistan in 1998.
  12. ^ 12.0 12.1 Afghanistan - Human Rights Watch Backgrounder, October 2001.
  13. ^ Marcela Grad, Massoud: An Intimate Portrait of the Legendary Afghan Leader, Webster University Press, 2009, p. 310.
  14. ^ 14.0 14.1 Inside the Taliban, National Geographic, 2007
  15. ^ 15.0 15.1 The Last Interview with Ahmad Shah Massoud, Piotr Balcerowicz, 2001.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 Steve Coll, Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan, and Bin Laden, from the Soviet Invasion to September 10, 2001, Penguin Press HC, 2004, p. 720.
  17. ^ 17.0 17.1 Massoud in the European Parliament, YouTube, 2001.
  18. ^ Defense Intelligence Agency (2001)