משמר זכויות האדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוגו משמר זכויות האדם

משמר זכויות האדם (אנגלית: Human Rights Watch) הוא ארגון בינלאומי עצמאי לקידום והגנה על זכויות האדם בעולם. הארגון, שהוקם בשנת 1978, נחשב כיום לאחד הגדולים והחשובים שבארגוני זכויות האדם הבינלאומיים, והארגון הגדול ביותר לזכויות אדם שבסיסו בארצות הברית. הארגון שם לו למטרה לחשוף הפרות זכויות אדם ברחבי העולם, ובדרך זו להעניק כוח למדוכאים ולחייב את המדכאים לתת דין וחשבון על מעשיהם.

המטה המרכזי של הארגון שוכן בניו יורק ויש לו סניפים באמסטרדם, ביירות, ברלין, בריסל, שיקגו, ז'נבה, יוהנסבורג, לונדון, לוס אנג'לס, מוסקבה, פריז, סן פרנסיסקו, טוקיו, טורונטו ובוושינגטון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון נוסד ב-1978 בארצות הברית כדי לעקוב אחרי הפרות זכויות האדם בברית המועצות ובגרורותיה במזרח אירופה. הוא החל את דרכו תחת השם Helsinki Watch במטרה לפקח על ציותן של מדינות הגוש המזרחי להוראות זכויות האדם שעוגנו בחתימה על הסכמי הלסינקי. שיטת הארגון הייתה - ועודנה - לחשוף את הפרות זכויות האדם ולהוקיע את האחראים להן באופן פומבי. ההתמקדות הציבורית והתקשורתית בהפרות זכויות האדם בברית המועצות ובמזרח אירופה תרמה משמעותית לשינויים הדרמטיים שהתרחשו באזור בשנות השמונים.[1] בין מייסדי הארגון היו יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית אנטולי שרנסקי, רוברט ברנשטיין וג'רי לייבר.

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981, בעוד מלחמות אזרחים עקובות מדם התפשטו ברחבי מרכז אמריקה, הוקם ארגון 'Americas Watch', שבעזרת מחקר שטח נרחב חשף עבירות זכויות אדם שבוצעו על ידי כוחות ממשלתיים במרכז אמריקה ויישם את עקרונות המשפט ההומניטרי הבינלאומי על מנת לחקור ולהציג עבירות זכויות אדם ביד קבוצות המורדים. 'Americas Watch' קם במטרה להוכיח כי עקרונות זכויות האדם הם אוניברסליים וכי יש להחילם על כל הממשלות, ללא קשר לרגישות פוליטית.

בשנות השמונים קמו הארגונים 'Asia Watch' (בשנת 1985), 'Africa Watch' (בשנת 1988), ו-'Middle East Watch' (בשנת 1989). אלו נוספו למה שהיה ידוע בזמנו בתור 'The Watch Committees', וכל ועדות המשמר חברו בשנת 1988 ליצור את Human Rights Watch.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתגרים שונים בשנות התשעים הובילו לשינויים וחידושים חשובים במשמר זכויות האדם. לדוגמה, בדיווחו על מלחמת המפרץ ב-1991 התייחס הארגון לראשונה להפרות חוקי המלחמה בעת מערכות הפצצה. בנוסף, הוסיף הארגון שלוחות הסברה לאו"ם ולגופים אזוריים כמו האיחוד האירופי. רצח העם ברואנדה והטיהור האתני בבלקנים הובילו לצורך מוחשי בדיווח מהשטח בזמן אמת ובמחקר עומק של מקרי בוחן עבור תביעות בינלאומיות, שההפכו לאפשריות בפעם הראשונה בשנות התשעים. משמר זכויות האדם תמך, וגם ביקר, את בתי המשפט הבינלאומיים ביוגוסלביה ורוואנדה, לחץ לתביעה של מנהיגים אכזריים כגון אוגוסטו פינושה מצ'ילה, והשתתף בכתיבת אמנת רומא שיצרה את בית הדין הפלילי הבינלאומי הפועל בהאג.

באותו זמן, הרחיב הארגון את פעילותיו והחל להתמקד יותר בזכויות נשים, ילדים, פליטים ועובדים זרים, תוך הכנסת נקודת מבט של זכויות אדם לתחומים כגון אלימות במשפחה, סחר בבני אדם, אונס כפשע מלחמה, ושימוש צבאי בילדים. הארגון מצא דרכים להיכנס לחברות סגורות כמו צפון קוריאה וערב הסעודית, והתמקד בדברים שבעבר נתקלו בהתעלמות, כמו זכויות הומוסקסואלים ולסביות. בנוסף, החל הארגון לחקור את תפקיד העולם העסקי בזכויות אדם, במיוחד במסחר נשק בינלאומי, ופרסם מחקרים פורצי דרך אודות הפרות זכויות בתעשיות הנפט, הזהב והבשר.

ב-1997 קיבל משמר זכויות האדם פרס נובל לשלום עקב חלקו המרכזי כאחד ממקימי המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים. ב-2008 מילא הארגון תפקיד חשוב ביצירת האמנה נגד שימוש בפצצות מצרר.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות האלפיים הביאו עמן אתגרים חדשים. פיגועי 11 בספטמבר 2001 יצרו צורך למצוא דרכים חדשות להפעיל לחץ על קבוצות טרור ותומכיהם, ולעקוב אחר חקיקה נגד טרוריסטים. בנוסף, התפשטות מחלת האיידס הובילה ליצירת מחלקה המוקדשת לבריאות וזכויות אדם.

הדו"חות האחרונים של הארגון כוללים התייחסות לזכויות פליטים ביוון,‏‏[2] העלמויות של עצירים בסין‏‏,[3] הפרות זכויות אדם בסודאן,‏‏[4] ליקויים חמורים במערכת הבריאות בהודו,‏‏[5] מערכת המשפט ברוסיה והתייחסותה למקרים בצ'צ'ניה‏‏,[6], הפליה נגד אזרחים שיעים בערב הסעודית‏‏[7] רצח, עינויים ונטיות מיניות בעיראק,‏‏[8] הרג של פלסטינים שהחזיקו דגלים לבנים בזמן מבצע עופרת יצוקה,[9] עונש גופני של תלמידים עם נכויות בארצות הברית‏‏,[10] ועוד רבים.‏‏[11]

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון מפרסם דו"חות תקופתיים על הפרות זכויות במספר רב של שפות במעל 80 מדינות ברחבי העולם, לרבות לעתים גם בשפה העברית. עובדי הארגון הם עורכי דין, עיתונאים, אנשי אקדמיה ומומחים למדינות שונות, בני לאומים שונים ובעלי רקעים מגוונים. לעתים קרובות הארגון משתף פעולה עם ארגונים לזכויות אדם במדינות אחרות על מנת לקדם מטרות משותפות.

אנשי הארגון עורכים חקירות לבירור העובדות בנוגע לפגיעות בזכויות האדם בכל רחבי העולם. מדי שנה מפרסם Human Rights Watch את ממצאי החקירות הללו בעשרות ספרים ודוחות, ומביא לסיקור נרחב בתקשורת המקומית והבינלאומית. הפרסום מסייע לבייש ממשלות המפרות את זכויות האדם בפני אזרחיהן ובפני העולם. אנשי Human Rights Watch נפגשים לאחר הפרסום עם נציגי ממשלות – באומות המאוחדות, באיחוד האירופי, בוושינגטון ובבירות ברחבי העולם – על מנת לשדלם לערוך שינויים במדיניות ובהתנהלות בפועל. במצבים קיצוניים, Human Rights Watch דוחף להסרת התמיכה הצבאית והכלכלית בממשלות המפרות את זכויות תושביהן באורח מחפיר. ברגעי משבר Human Rights Watch מספק מידע עדכני בנוגע לעימותים בשעת התרחשותם. דיווחים שנמסרו על ידי פליטים, ואשר נאספו, הוצלבו ואומתו זה מול זה על ידי חוקרי הארגון, תרמו לעיצוב תגובתה של הקהילה הבינלאומית למלחמות שהתנהלו בקוסובו ובצ'צ'ניה.

Human Rights Watch מאמין כי הסטנדרטים הבינלאומיים של זכויות האדם חלים על כל בני האדם באורח שווה, וכי באמצעות פיקוח עיקש ומחאה המושמעת בעתה ניתן למנוע את הישנות הטרגדיות של המאה העשרים. הארגון מחויב לעקרונות ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948.

מושב הנהלת הארגון הוא בניו יורק, ולארגון משרדים גם בברלין, בריסל, שיקגו, ז'נבה, יוהנסבורג, לונדון, לוס אנג'לס, מוסקבה, פריז, סן פרנסיסקו, טוקיו, טורונטו ובוושינגטון. במקרים רבים מקים הארגון משרדים זמניים באזורים שבהם מתנהלות חקירות מאומצות, וחוקרי הארגון מרבים לבקר במדינות אותן הם סוקרים, אלא אם כן נמנע הדבר משיקולי ביטחון.

כל גוף שהנו צד לעימות, יהא אשר יהא, עשוי למצוא עצמו מושא לפעילותו של Human Rights Watch. במסגרת עבודתו חשף הארגון הפרות שביצעו ממשלות ומורדים; שבט ההוטו ושבט הטוטסי; סרבים, קרואטים, מוסלמים בבוסניה ואלבנים מקוסובו; ישראלים ופלסטינים; נוצרים ומוסלמים באיי אינדונזיה ובמדבריות סודאן, ועוד רבים. הארגון מרבה לקרוא לארצות הברית לתמוך בזכויות האדם במדיניות החוץ שלה – אך גם מדווח על הפרות של זכויות אדם בתוך ארצות הברית, בין היתר בכל הנוגע לתנאי כליאה, לאלימות משטרתית, למעצר של מהגרים ולעונש המוות.

כל שנה מגיש משמר זכויות האדם את "פרס מגיני זכויות האדם" לפעילי זכויות אדם ברחבי העולם לכבוד אלו המוכיחים יכולות הנהגה ואומץ בהגנתם על זכויות אדם.

הנושאים העיקריים בהם עוסק הארגון, על פי מצעו הם:

במשמר זכויות האדם מועסקים למעלה מ-270 עובדים. ראש הארגון, קנת רות, עומד בראשו מאז 1993. רות בוגר אוניברסיטת ייל ואוניברסיטת בראון. אביו ברח מפני הנאצים ב-1938, דבר שעורר את עניינו של רות בזכויות אדם.

תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמר זכויות האדם מתגאה בהיעדר משוא פנים ובדיווחים מדויקים, ועל מנת לשמור על עצמאותו, מסרב לקבל תמיכה כספית מאף ממשלה ומאף סוכנות הממומנת בכסף ממשלתי. הארגון נתמך אך ורק על ידי תרומות מקרנות פרטיות ומאנשים פרטיים. בשנת 2008 גייס הארגון קרוב ל- 44 מיליון דולר‏‏[12]. ב-2008 קיבל הארגון 75% מתמיכתו מגורמים בצפון אמריקה, 25% מגורמים במערב אירופה, ופחות מאחוז מתורמים במקומות אחרים בעולם.

נכון ל-2008 חילק הארגון את משאביו בתוכניותיו השונות בצורה הבאה:

תוכנית הוצאות בדולרים (USD)
אפריקה $5,532,631
דרום ומרכז אמריקה $1,479,265
אסיה $3,212,850
אירופה ומרכז אסיה $4,001,853
מזרח תיכון וצפון אפריקה $2,258,459
ארצות הברית $1,195,673
זכויות הילד $1,642,064
צדק בינלאומי $1,385,121
זכויות נשים $1,854,228
תוכניות אחרות $9,252,974
תוכניות תמיכה
הנהלה וכללי $1,984,626
גיוס כספים $8,641,358

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד HRW נמתחה ביקורת רבה על הטיה אנטי-ישראלית בדיווחיו, והוא אף הואשם בידי פרופסור ג'ראלד מ. שטיינברג, נשיא העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים ב"ניצול רקטוריקת זכויות האדם כדי לבצע דה-לגיטימציה לישראל". ביקורת זו גברה בעקבות שורת חשיפות על פעילים בארגון, שכתבו דו"חות כנגד צה"ל ומדינת ישראל, והיו בעלי עבר בעייתי ושנוי במחלוקת.

באוגוסט 2009 חשף העיתונאי בן-דרור ימיני שאחד מחברי הארגון, ג'ו סטורק, שחיבר חלק מדוחו"ת הארגון אודות ישראל, הוא פעיל שמאל רדיקלי אנטי-ישראלי שאף הביע תמיכה בעבר בטבח הספורטאים במינכן ובחיסול מדינת ישראל.‏[13] בתגובה, פרסם סטורק מאמר בו אמר: "הציטוטים שהוא (ימיני) מייחס לי הם מלפני שלושים שנה. את רובם אינני מזהה, והם מנוגדים לדעות שאני מביע כבר עשורים. למשל, ציטוט סלקטיבי מתוך מאמר בלתי חתום מלפני 37 שנים, כאשר הייתי אחד משבעה מתנדבים שעמדו מאחורי הפרסום. כל עבודתי מאז מראה שמעולם לא תמכתי בהתקפה מעין זו. קרוב לארבעים שנה אני מתעד, כותב ומדבר נגד עוולות של ממשלות וארגונים לא מדינתיים חמושים במזרח התיכון... הקדשתי את חיי הבוגרים להגנת זכויות אדם לכל ולמאבק ברעיון שמותר לתקוף אזרחים מסיבות פוליטיות."‏[14]

ב-8 בספטמבר פרסם הבלוג Mere Rhetoric מידע אודות האנליסט הצבאי של הארגון, מארק גרלסקו, וטען כי הוא אספן כפייתי של סמלים נאציים ושהוא נראה לובש חולצה עם סמלים נאצים. כמו כן, התברר כי בהיותו בצבא ארצות הברית היה אחראי על החיסולים הממוקדים שבהם נהרגו חפים מפשע רבים.‏[15] בתגובה אמר גרלסקו: "העבודה שלי היא לחשוף פשעי מלחמה. הנאצים הם פושעי המלחמה הגרועים ביותר בכל הזמנים. עכשיו אני נמצא בסיטואציה ביזארית וכואבת, שבה אני צריך להכחיש האשמות על כך שאני נאצי... אני חנון של צבא. יש לי עניין לא רק במדליות שאני אוסף, אלא גם בנשק שאני לומד וברסיסים שאני מנתח. אני חושב שזה הופך אותי לחוקר ואנליסט טוב יותר. לטעון שהדבר מצביע על נטיות נאציות זו שטות משמיצנית, שמופצת בזדוניות על ידי אנשים אינטרסנטים, שמעוניינים לערער את הדיווחים של HRW".‏‏‏[16] עם זאת, משמר זכויות האדם השעה את גרלסקו בתשלום עד סוף החקירה בעניינו. בסופו של דבר, התפטר גרלסקו מהארגון ב-2010.

בספטמבר 2009 יצא מייסד הארגון רוברט ברנשטיין במאמר ביקורת ב"ניו יורק טיימס" ביחס למדיניותו של הארגון כלפי ישראל. ברנשטיין, שניהל את הארגון עד לשנת 1998, טען כי הארגון מתמקד יתר על המידה בישראל, וגינה אותה פעמים רבות יותר מכל שכנותיה שמנהלות משטרים רודניים עם עבר מזוויע בתחום של זכויות האדם. הוא הוסיף כי הארגון איבד את ההתבוננות הביקורתית שלו להבדיל בין משטר דמוקרטי פתוח שיש בו תקשורת חופשית, לבין משטרים טוטליטריים סגורים, וכן את ההבחנה בין תוקף למגן‏‏.‏[17] הארגון דחה את הביקורת וציין כי ברנשטיין עצמו הציג בדירקטוריון הארגון את עמדתו שעל הארגון לעסוק אך ורק בהפרות זכויות אדם על ידי מדינות שאינן דמוקרטיות, אך עמדתו נדחתה. נקבע במפורש כי גם דמוקרטיות (כמו ארצות הברית וישראל) מבצעות הפרות חמורות של דיני המלחמה, והארגון לא ימנע מלעסוק בהפרות אלה‏‏.[18] קנת רות, ראש הארגון הגיב לטענות ברנשטיין על גבי עיתון הארץ‏.‏[19]

ב-20 באפריל 2010, פרסם מגזין The New Republic כתבה בנוגע ל-HRW, ובה דן באופן שבו HRW "מקדיש תשומת לב לא מידתית לעבירות שמבצעת ישראל."[20] בפרט, "רוברט ג'יימס - איש עסקים, ותיק מלחמת העולם השנייה, וחבר הוועד המייעץ של מחלקת המזרח תיכון וצפון אמריקה (MENA) של HRW אשר היה מעורב בפעילויות הארגון כמעט מאז הקמתו - קורא לקבוצתו 'הארגון הממשלתי הגדול [טוב] ביותר מאז הצלב האדום,' אולם טוען שהארגון באופן כרוני לא מסוגל לעמוד בבדיקה עצמית. "רוברט ברנשטיין מעלה את הנושא הזה בנוגע לישראל," הוא אומר. "אבל ל-Human Rights Watch יש בעיה בסיסית יותר. ... הם לא יודעים לקבל ביקורת."'[20] נוסף, The New Republic, בהתייחסו למאמר הדעה של ברנשטיין בעיתון ה-New York Times, מצטט אותו באומרו, "אף על פי כן, קשה ככל שהיה לצאת עם הדבר לציבור הרחב, ברנשטין אינו מאמין ש-HRW הותירו בידיו ברירה. 'הם חושבים שהם כבר שמעו את דברי במלואם,' הוא אומר. 'אתה רואה, הם חושבים שהם הקשיבו לי עד שהם כבר אינם יכולים להקשיב יותר. למעשה, הם לא הקשיבו בכלל."[20]

בפברואר 2011 צירף HRW את שהואן ג'ברין, טרוריסט פלסטיני, לוועדה המייעצת למזרת התיכון של הארגון. ג'ברין, שכונה "דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד" על ידי בית המשפט העליון של ישראל עקב פעילותו הכפולה כטרוריסט בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין ובארגון זכויות האדם הפלסטיני אל-חאק, נחשב לדמות מעוררת מחלוקת. החלטה זו בוקרה על ידי מספר גורמים, בהם רוברט ברנשטיין, מייסד הארגון, סטוארט רובינוביץ, עורך דין המתמחה בזכויות אדם, ארגון הלסינקי וואטץ' וכן פרופסור ג'ראלד שטיינברג, מייסד ונשיא NGO Monitor.‏[21]

ב-2011 הקים ברנשטיין ארגון חדש לשמירת זכויות האדם בשם Advancing Human Rights‏ (AHR).‏[22]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Princeton University Press , Daniel C. Thomas ,The Helsinki Effect: International Norms, Human Rights, and the Demise of Communism, ‏2001
  2. ^ ‏משמר זכויות האדם, אין פליטים, 1.11.2009‏
  3. ^ ‏משמר זכויות האדם, אנחנו פוחדים אפילו לחפש אותם, 20.10.2009‏
  4. ^ ‏משמר זכויות האדם, הדרך קדימה, 6.10.2009‏
  5. ^ ‏משמר זכויות האדם, דין וחשבון בבריאות האם בהודו, ‏7.10.2009
  6. ^ ‏משמר זכויות האדם, מי יאמר לי מה קרה לבני?, 27.9.2009‏
  7. ^ ‏משמר זכויות האדם, אין כבוד, 3.9.2009
  8. ^ ‏משמר זכויות האדם, הם רוצים להשמיד אותנו, 17.8.2009‏
  9. ^ ‏משמר זכויות האדם, נהרגו עם דגל לבן, 13.8.2009‏
  10. ^ ‏משמר זכויות האדם, חינוך משובש, 10.8.2009‏
  11. ^ כל דו"חות הארגון
  12. ^ דוחות כספיים לשנה שהסתיימה ב-30 ביוני 2008, מאת Human Rights Watch‏
  13. ^ בן-דרור ימיני, מחבר הדוח נגד ישראל תמך בטבח במינכן, באתר nrg מעריב, 16 באוגוסט 2009
  14. ^ בן דרור ימיני, בין טרור לזכויות אדם, בין חמאס לישראל, באתר nrg מעריב, 22 באוגוסט 2009
  15. ^ עמית כהן, הקשר הנאצי של המומחה האנטי ישראלי, באתר nrg מעריב, 9 בספטמבר 2009
  16. ^ עמית כהן, האביר האפל: סיפורו של מארק גרלסקו, באתר nrg מעריב, 16 בספטמבר 2009
  17. ^ רוברט ברנשטיין, ניו יורק טיימס, מייסד Human Rights Watch תוקף את התמקדות הארגון בישראל: כלב השמירה של זכויות האדם הלך לאיבוד, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2009
  18. ^ ניו יורק טיימס, מכתבי תגובה למאמרו של ברנשטיין, 20.10.2009‏
  19. ^ קנת רות, על ישראל לציית לחוק, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2009
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Minority Report: Human Rights Watch fights a civil war over Israel, Benjamin Birnbaum, The New Republic, April 27, 2010
  21. ^ Ron Friedman ו- Benjamin Weinthal,‏ HRW appoints alleged terrorist to Mideast Board, באתר עיתון הג'רוזלם פוסט, 18 בפברואר 2011
  22. ^ Never Too Old To Speak Out On Injustice, Jewish Week, 9 במרץ 2011 (באנגלית)