אידית קאוול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אידית קאוול
Edith Cavell
Edith Cavell.jpg
לידה 4 בדצמבר 1865
סוורדסטון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 12 באוקטובר 1915 (בגיל 49)
שרבק, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
חג 12 באוקטובר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אידית לואיזה קאוול (אנגלית: Edith Louisa Cavell; ‏4 בדצמבר 186512 באוקטובר 1915) הייתה אחות בריטית שבמהלך מלחמת העולם הראשונה, הצילה חיילים משני הצדדים, ללא אפליה, וסייעה לכ-200 חיילים ממדינות ההסכמה לברוח מן הכיבוש הגרמני בבלגיה במהלך המלחמה. קאוול נעצרה, הואשמה בבגידה, נמצאה אשמה על ידי בית דין צבאי גרמני ונידונה למוות. למרות הלחץ הבינלאומי לשינוי גזר הדין, היא נורתה על ידי כיתת יורים. הוצאתה להורג גונתה בכל רחבי העולם וקבלה כיסוי עיתונאי נרחב.

קאוול הייתה נוצריה אנגליקנית אדוקה ואמונתה הניע אותה לטפל בכל מי שנזקק, חיילים גרמנים וחיילי בעלות הברית. אמרה ידועה שמצוטט בשמה "אני לא יכולה להפסיק כל עוד יש חיים להציל."[1]

הכנסייה האנגליקנית הנציחה אותה בלוח השנה של הקדושים ב-12 באוקטובר. קאוול הוצאה להורג בגיל 49 וכבר אז נחשבה כחלוצה בתחום הסיעוד המודרני בבלגיה.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידית קאוול נולד ב-4 בדצמבר 1865 בסוורסטון, כפר ליד נוריץ' במחוז נורפוק באנגליה. היא הייתה בתם הבכורה של הכומר פרדריק קאוול ואשתו, לואיסה סופיה. אביה שימש ככומר בכנסייה האנגליקנית בכפר במשך 45 שנה[2]. לזוג היו ארבעה ילדים. המשפחה חייה בצמצום והאב אסר על משחקים וקריאת ספרים, מלבד התנ"ך בימי ראשון[3].

בילדותה סייעה לאביה שביקש להרחיב את הכנסייה ולבנות חדר לימוד לילדים. קאוול כתבה לבישוף של נוריץ' דאז, ג'ון תומאס פלהאם, וסיפרה לו על הצורך. הוא הסכים לעזור, בתנאי שהכפר יממן את חלק מבניית החדר. קאוול ואחותה גייסו כ-300 ליש"ט לבניית חדר הכנסייה[3].

קאוול החלה את לימודיה בבית ובגיל 15 למדה בתיכון לבנות בנוריץ'. היא המשיכה את לימודיה בפנימיות שונות בערים קלוידון, בסאמרסט ופטרבורו. במסגרת לימודיה, למדה צרפתית ובין השנים 1890-1895 עבדה כאומנת אצל מספר משפחות בבריטניה ובבריסל. היא חזרה לטפל באביה שהיה חולה מאוד ובעקבות זאת החלה בלימודי סיעוד אחרי החלמתו[3].

לימוד סיעוד וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימודי סיעוד ועבודה בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1896, בגיל 30, קאוול התקבלה ללימודים מעשיים בסיעוד בבית החולים של לונדון. היא עבדה תחת האחות הראשית אווה לוקס שהייתה דמות מרכזית בעיצוב לימודי הסיעוד ותפקיד האחות. היא נחשבה אחות טובה ומסורה ובמהלך השנים עבדה במספר בתי חולים באנגליה. בנוסף לעבודתה בבתי חולים, היא גם טיפלה בחולים בבתיהם. קאוול התמתנה לסגנית אחות ראשית בבית החולים סנט לאונרד שורדיץ' בלונדון וב-1907 מותנה לאחות ראשית במוסד סיעודי לעניים וקשישיים במנצ'סטר[3].

חזרה לבריסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידית קאוול יושבת במרכז בין סטודנטיות לסיעוד

בשנת 1907, קאוול גויסה על ידי הרופא המנתח הבלגי אנתונין דפאז' (Antoine Depage) לתפקיד האחות הראשית בבית הספר לאחיות שהוא ביקש להקים במרפאתו. דפאז' קיבל המלצות על קאוול דרך קרובת משפחה. בית הספר נפתח ב-1 באוקטובר 1907 עם ארבע סטודנטיות. שנה לאחר מכן למדו במוסד 13 סטודנטיות וב-1912, בית ספר התרחב ומשך אליו נשים מבלגיה ואנגליה. קאוול הנחילה פרקטיקות סיעוד מודרניות שהביאה מאנגליה לאחיות המקומיות. על אף היותה אדם מאמין, היא התנגדה לכך שנזירות, שלא הייתה להן הכשרה בסיעוד, ישמשו כאחיות בבתי חולים כמו שהיה מקובל ברוב מוסדות הסיעוד בבלגיה[4]. תוכנית הלימודים שקאוול פיתחה כללה לימודים והתנסות שארכו חמש שנים וב-1910, היא ייסדה כתב עת מקצועי בתחום הסיעוד בשם L'infirmière (האחות)[5]. ב-1911, היא כבר הכשירה אחיות עבור שלושה בתי חולים, 24 בתי ספר, ו-13 גני ילדים בבלגיה[6].

מלחמת העולם הראשונה וההוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידית קאוול במדי הצלב האדום

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה ביקרה קאוול את אמה בנורפוק שבאנגליה. אמה ביקשה שתישאר באנגליה ולא תחזור, אך תגובתה של קאוול הייתה: "בזמן זה, אני נחוצה יותר מתמיד". היא חזרה לבריסל על מנת לטפל בפצועי מלחמה שאושפזו בבית ספר. כל מוסדות הרפואה בבריסל הועברו לניהול הצלב האדום.[7] ב-20 באוגוסט 1914, מספר שבועות לאחר שחזרה קאוול מאנגליה, נכבשה בריסל על ידי הגרמנים.[8] 60 אחיות נשלחו חזרה לאנגליה, אולם קאוול ואליזבת וילקינס, יד ימינה, נשארו על אף שהיו יכולות לעזוב.[9][3]

חיילים בריטיים רבים נותרו בבריסל לאחר נסיגת בעלות הברית. קאוול החביאה את החיילים הבריטים בבית החולים ובבתי מסתור בבלגיה וכ-200 חיילים בריטים הצליחו להימלט להולנד בסיועה. במקביל היא המשיכה לטפל בחיילים פצועים משני הצדדים. על אף האזהרות של הצבא הגרמני, שסייענים לחיילי בעלות הברית יענשו בחומרה, היא המשיכה בפעילותה.[2]

ז'ורז' גסטון קווין, שהיה מודיע של הגרמנים, חשף את פעילותה של קאוול והיא ווילקינס נעצרו. וילקינס שוחררה ואילו קאוול הודתה בהאשמות נגדה ונעצרה.[8][10] היא אמרה להגנתה שחשה מחויבת לעזור לאנשים בעת צרה. לאחר משפט קצר, בית הדין הצבאי הגרמני מצא אותה אשמה בבגידה וגזר עליה הוצאה להורג. חומרתו של גזר הדין הפתיעה רבים, בהתחשב בכנותה ובעובדה שהיא הצילה חיים של חיילים רבים משני הצדדים.[2] ברנד ויטלוק (Brand Whitlock), שגריר ארצות הברית בבלגיה (ארצות הברית עוד לא נכנסה למלחמה בשלב זה)[6]) שייצג גם את האינטרסים הבריטים כתב מכתב נרגש לברון פון דר לנקן, שהיה הנציג הגרמני הבכיר בבריסל, ועדכן כי הורו לו לקחת את קאוול תחת חסותו וביקש שיאפשרו לנציג אמריקאי לפגוש אותה לארגן לה הגנה.[8] גם השגריר הספרדי ניסה לפעול למענה.[2] המושל הגרמני האזרחי המליץ לחון את קאוול, אבל המושל הצבאי בבריסל חשש אם ינהגו בסלחנות, נשים נוספות ייקחו חלק בפעילות אנטי גרמנית.[6].\

ב-12 באוקטובר 1915 אידית קאוול הוצאה להורג על ידי כיתת יורים ונקברה ליד בית הסוהר. בלילה לפני ההוצאה להורג הותר לה לפגוש כומר אנגליקני והוא רשם את דבריה האחרונים:

אהבת מולדת אינה העיקר, אסור שתהיה לי שום שנאה או מרירות כלפי אף אחד.
ראיתי את המוות לעיתים כה קרובות, שהוא אינו מפחיד אותי או זר לי.

המקור באנגלית
Patriotism is not enough, I must have no hatred or bitterness to anyone.
I have seen death so often that it is not strange or fearful to me.

ההוצאה להורג ותעמולת מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול שהודפס לזכרה לאידית קאוול ב-1915 חלק מתעמולת המלחמה

לאחר ההוצאה להורג זכה סיפורה של קאוול לפרסום נרחב בתקשורת הבריטית והאמריקאית. ההוצאה להורג הוצגה כראיה נוספת לברוטאליות הגרמנית. קאוול הוצגה כגיבורה חפה מפשע שהחזיקה באמונתה הנוצרית ובחרה למות למען ארצה. קובעי המדיניות קיוו שמעשיה יעודדו גברים נוספים להתגייס. התקרית וההצגה השלילית של גרמניה בתקשורת האמריקאית מילאו תפקיד חשוב בעיצוב דעת הקהל והקלה על כניסתה של ארצות הברית למלחמה, ב-1917.[2]

רבים ראו במותה "רצח משפטי" (judicial murder). ראש ממשלת בריטניה, הרברט ה. אסקווית' אמר בנאום בבית הנבחרים שאידית קאוול ניצבה בפני סבל קשה ביותר בשעתה האחרונה, אף יותר מזה של חייל בשדה הקרב.[11] גם הגרמנים הבינו, מאוחר מדי, את ההישג התעמולתי שבנות הברית השיגו ממקרה זה, והקיסר וילהלם השני הכריז כי אין להוציא להורג אישה ללא אישורו.[8] אחרים טענו שההוצאה להורג הייתה מוצדקת על פי כללי המלחמה[12].

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום מלחמת העולם הראשונה הוחזרה גופתה של אידית קאוול לאנגליה, וב-15 במאי 1919 נערך טקס הנצחה לכבודה במנזר וסטמינסטר. עם סיום הטקס המשיכה הלוויה ברכבת לנוריץ', שם נקברה בסמוך לקתדרלה. פסל לכבודה מוצב בכיכר סן מרטין ליד כיכר טרפלגר בלונדון[3][8]; כמו כן על שמה נקרא הר אידית' קאוול שבהרי הרוקי הקנדיים. בפריס הוצב פסל לזכרה. פסל זה נותץ על ידי הנאצים לאחר כיבוש פריס במלחמת העולם השנייה[13]. לקראת סוף 1939 יצא סרט קולנוע הוליוודי על סיפורה[14].

עוד שנים לאחר מכן הובא המאבק והזעזוע של העולם מהוצאה להורג של אידית קאוול, כדוגמה ליחס הראוי לפגיעה באחיות. לאחר רצח האחיות היהודיות ביפו במהלך המרד הערבי הגדול, הנגידו כותבים בדבר את תגובת הבריטים להוצאתה להורג של קאוול לתגובה של שלטונות המנדט לרצח האחיות. אחד הכותבים תיאר באריכות את הפעילות למען קאוול וסיכם: "כך ייעשה כשהאחות היא אנגליה. אבל כשרוצחים שתי אחיות יהודיות תחת שלטון בני עמה של אדית קאואל - מה התוצאות?"[15].

לאחר כיבוש בלגיה על ידי גרמניה במלחמת העולם השנייה נימק שגריר ארצות הברית בבלגיה את אי עזיבתו את בלגיה למרות הכיבוש, בפעילות שעשה במלחמה הקודמת הציר של ארצות הברית למען קאוול[16].

בעיירה ארתור פוינט (Arthurs Point), פרבר של קווינסטאון באי הדרומי של ניו זילנד נבנה גשר אשר נקרא על שמה של קאוול.[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אידית קאוול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Judson, Helen, Edith Cavell, The American Journal of Nursing 41 (7), Lippincott Williams & Wilkins, Jul 1941, עמ' 871 doi: 10.2307/3415077 (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 "Edith Cavell Biography". Biography Online (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-7 בנובמבר 2017. 
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 "Edith Cavell’s Life & Legacy". Edith Cavell 1865-1915 (באנגלית). 15 ביולי 2015. בדיקה אחרונה ב-7 בנובמבר 2017. 
  4. ^ K. Pickles, Transnational Outrage: The Death and Commemoration of Edith Cavell, Palgrave Macmillan, 2007, עמ' 98, 100
  5. ^ Heggie, Vanessa (12 באוקטובר 2015). "Edith Cavell: nurse, martyr, and spy? | Vanessa Heggie". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-8 בנובמבר 2017. 
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Edith Cavell – Nurse and Martyr, www.kumc.edu (באנגלית)
  7. ^ Catherine Butcher (2015). Edith Cavell: Faith before the firing squad. Monarch Books. עמ' 16. ISBN 978-0-85721-658-8. 
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 "Cavell, Edith (1865–1915), Women in World History: A Biographical Encyclopedia, Encyclopedia.com (באנגלית)
  9. ^ "No reprieve for angel of mercy" (באנגלית). 9 במאי 2002. בדיקה אחרונה ב-8 בנובמבר 2017. 
  10. ^ Catherine Butcher, Edith Cavell: Faith Before the Firing Squad, Monarch Books, 2015, עמ' 154
  11. ^ Catherine Butcher, Edith Cavell: Faith Before the Firing Squad, Monarch Books, 2015, עמ' 87
  12. ^ לענין האחות אדית קואל, דבר, 8 בספטמבר 1936
  13. ^ חדשות בקיצור, הצופה, 22 ביוני 1941
  14. ^ במלכות הבדים, הארץ, 2 בנובמבר 1939
  15. ^ אדית קול, דבר, 28 באוגוסט 1936
  16. ^ ציר ארצות הברית לא יעזוב את בלגיה, דבר, 14 במאי 1940
  17. ^ admin, Arthurs point, Qweenstown, New Zealand. The Edith Cavell bridge is a 100 year old historic bridge on Shotover river in southern island of New Zealand. (בAmerican English)