אלברט דה יונג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: יש לשפר ניסוח.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אלברט דה יונג
Albert Andries de Jong.jpg
לידה 29 באפריל 1891
אמסטרדם, הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 ביולי 1970 (בגיל 79)
הימסטד, הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת ארצות השפלה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מחבר, אנרכיסט, social anarchism, antimilitarism, סופר, אנרכו-סינדיקליסט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלברט, אנדריס דה יונגהולנדית: Albert Andries de Jong; ‏29 באפריל 1891, אמסטרדם27 ביולי 1970) היה כותב, מורה, פציפיסט, אנרכיסט, תועמלן[1] אנטי - מלחמתי וקצרן הולנדי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברט דה יונג נולד כבן הצעיר ביותר למשפחה בת עשרה ילדים שמהם הגיעו לגיל בגרות רק ארבעה. אלברט גדל במשפחה ממעמד הפועלים. אביו חארדהרדוס דה יונג (Gerhardus) יליד פריזלנד שבצפון הולנד, היה פועל אשפה, אופה ושומר לילה. אמו, אקה פאן דר אאמס (Akke van der Eems), הייתה חסידה של האנרכיסט הולנדי פרדיננד דומלה ניוונהאויס (en) (Ferdinand Domela Nieuwenhuis)[2]. היות שהיה צעיר הילדים ונולד לאחרי מות כמה מאחיו, פונק אלברט על ידי הוריו והיה היחידי מבין אחיו שאםשרו לו להמשיך בלימודים לאחר בית הספר היסודי, הוא למד הוראה.

בין השנים 19051909 למד דה יונג בבית ספר ממלכתי לחינוך בהארלם, לאחר סיום לימודיו היה מורה בין היתר בבית הספר ההומניטרי (Humanitaire School) של יעקב פאן רייס (Jacob van Rees) בבלאריקום שבדרום הולנד.

ב־1916 פוטר ממשרת ההוראה אותה החזיק באמסטרדם, מכיוון שחי עם בת זוג בהסכם הדדי ולא בנישואים חוקיים. הרשויות סברו שזו דוגמא לא חינוכית. לאחר פיטוריו למד קצרנות והתחיל להתפרנס מכך[3]. אלברט אנדריס דה יונג חי פעמיים עם ידועות בציבור. עם בת זוגו הראשונה אלידה פאן דר פאלדה (Alida van der Velde) הוליד בת יוהנה, אך הקשר ביניהם ניתק מהר כי לא היה מוצלח. עם בת זוגו השנייה אליזבט באפ' כהן (Elizabeth `Bep` Cohen), יהודיה שהייתה בעצמה אנרכיסטית ואחות במקצועה. הוליד שני בנים, ארתור, שנקרא על שם האנרכיסט ארתור לנינג, ורודולף, שנקרא על שם האנארכיסט רודולף רוקר. באפ' הייתה פעילה בארגוני סעד שונים ולאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מבין מיסדי בית האבות הראשון בהולנד[4] שלא היה מכוון למאמיני דת מסוימת.

פעילות פוליטית וקשרים בין לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה יונג היה מטבעו איש ארגוני, הוא העריץ את פרודון[5][ Proudhon] שסיסמתו " L`anarchie, c`est i` orde" הייתה חלק מאופיו של אלברט. אף על פי שראה בבאקונין [Bakoenin] את ממלא מקום הסינדקליסטים הראשונים התאימו דעותיו של פרודון על 'החוזה שבין אנשים חופשיים ושווים' יותר לאישיותו.

הוא כתב מאמרים, ספרים וחוברות בענייני כלכלה[6] ופוליטיקה מנקודת המבט האנרכיסטית. עד היום בשנות המאה ה-21 מצטטים בכנסים שונים מצטטים את דעותיו על כלכלה.

בין 1905 ועד 1940 היה פעיל בתנועה הליברלית ההולנדית, בין יתר פעולותיו פרסם כ-40 חוברות, ביניהן הספרון החשוב "De Praktijk van Antimilitarism".

בשנות ה-20 וה-30 השתתף בוועידות בין לאומיות רבות, באותה תקופה התיידד עם רודולף רוקר שהשפיע עליו מאוד. שמו של אלברט מופיע בארכיונים של רודולף רוקר ברשימת[7] המכותבים החשובים שלו.

ב-1921 היה דה יונג המארגן בפועל של הקונגרס האנטי-מיליטריסטי הבינלאומי השלישי[8] [Internationalen Antimilitaristischen Kongress (IAK)] בהאג, ונסע בהסתר לפריס ולברלין כדי להכין את הקונגרס. עד -1937 הוא היה פעיל ב'משרד האנטי-מיליטריסטי הבינלאומי' שהיה בהאג.

דה יונג הכיר את הרוסים האנרכו-סינדקליסטים החשובים שאותם הוקיר מאוד; אלכסנדר שפירו (Alexander Shapiro), אלכסנדר ברקמן (Alexander Berknan), וולין (Voline), מולי שטיינר (Molly Steiner) וסימון פלשין (Simon Flechine). בפריז הכיר את שלום שוורצבארד, שירה למוות בהאטמן האוקראיני רוצח היהודים סימון פטליורה, מה שהפליא אותו, כיוון שהכיר את שורצבארד כאדם עדין. כמו כן הכיר והתיידד עם ג. מאקסימוב (G. Maximof) ואמה גולדמן (Emma Goldman). אמה אף שהתה בביתו בהאמסטדה בעת שערכה מסע הרצאות לאיסוף תרומות, ברחבי אירופה. בהספד לאלברט[3]בביטאון "האגודה ההולנדית לחקר ההיסטוריה החברתית" כתב בנו רודולף, בעצמו היסטוריון: "את האחרונה (אמה גולדמן) אני זוכר במעומעם מבקרת בבית ההורים: דודה מוצקה שבנחישות השתלטה על בקבוק היין וכמישהי שאבי כיבד באופן ניכר". ההתכתבויות בין אמה לאלברט, מופיעות בארכיון[9]של אמה מצוטטים ומוזכרים בספרים[10] שלה ושל אחרים.

מ-1 בינואר 1933 ועד 20 באפריל 1940 שימש דה יונג כעורך השבועון "De Syndicalist", השבועון היה מודפס בהקפדה, ואת הלוגו של שמו עיצב הצייר סיזאר דומלה. בשבועון הופיעו, בין השאר, מאמרים מאת קרופוטקין (Kropotkin), קלרה מאייר ויכמן (Clara Meyer Wichman) והודעות על אירועים שונים.

לדה יונג היה עניין מועט באמנות לשמה, אך דרך התנועה הכיר מספר ניכר של אמנים שאותם כיבד והוקיר. הוא התיידד עם כריס לאבו (Chris Lebeau) [11] שב־1934 צייר דיוקנים שלו ושל בת זוגו באפ' כהן. דיוקנה של באפ' הוצג בתערוכה אנטי נאצית[12]בהולנד בשם "אשה יהודיה". דה יונג פגש את הצייר הבלגי אלברט דאינס, הוא הכיר את סזאר דומלה[13] (Cesar Domela) בנו של דומלה ניויינהאוס וסזאר הפגיש אותו עם מונדריאן שאותו אלברט אהב והעריך מאוד.

דה יונג נפגש והתכתב עם א. בורגי (A. Borghi) האיטלקי, א. סונצי (A. Sonchy) הגרמני, האנרכיסט ביורקלונד (Bjorklund) והסינדקליסט אלברט יאנסן (Albert Jansen) משוודיה.

ב־1933 עזר לגרהרד וארטנברג לברוח מהנאצים. עבור היהודים ארגן יחד עם הרמן חרוננדל (Herman Groenendaal), סרבן גיוס ושובת רעב, מצעד מחאה נגד תנאי המאסר. חרוננדאל נתפס ודה יונג ברח והסתתר.

במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה בין המקימים מחדש בהולנד, יחד עם ברט דה ליחט (Bart de Ligt) וקייס בוקה (Kees Boeke) שהקים בסוף שנות ה-1920 בבילטהובן את בית הספר "מקום העבודה" (De Werkplaats), בו למדה לימים גם ביאטריקס, מלכת הולנד[14]של האנרכו-סינדיקליסטים[15].

ב-1931 נסע דה יונג לכנס העולמי של ה-CNT במדריד, שם נפגש עם רודולף רוקר. השניים נראים יחדו בסרטון שנמסר לסינמטק הצרפתי (Cinematheque Francais) בספטמבר 2001[16].

האנרכיסט פיט לארוס (Piet Laros), שהיה ידוע בין לוחמי מלחמת האזרחים בספרד, טען שהושפע להתגייס למלחמה זו, שאליה התגייסו רק הולנדים מעטים, על ידי אנטון קונסטנדה (Anton Constande) ואלברט דה יונג[17].

ב-1933 היה דה יונג מעורב בהדפסת חומרי תעמולה אנטי מלחמתיים ואנטי נאציים בגרמנית לגרמניה, הפרסומים נשלחו לפנלו ומשם הוברחו על ידי חברים לדעה לתוך גרמניה[18].

ב-1937 היה דה יונג בספרד, בין המתנדבים שהשתתפו במלחמת האזרחים במדינה[19].

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1940, ערב הפלישה הנאצית להולנד, נאסר דה יונג יחד עם סוציאליסטים ופאשיסטים שהמשטרה הולנדית חשבה כמסוכנים למדינה. הוא שוחרר בתחילת הכיבוש הגרמני. לאחר שהכיבוש הנאצי אסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר "אריים",[3] ארגן דה יונג ולימד קבוצה של ילדים יהודים בהאמסטדה.

ב־1942 ניסה הגסטפו בהולנד לאסור את אלברט דה יונג באשמת הכנות לבגידה (Vorbereitung Zum Hochverrat) וב-7 בפברואר עצרו בטעות מורה יהודי בעל שם דומה, דה יונגה (de Jonge), שהוחזר להולנד למחנה ווסטרבורק ומשם הועבר ב-18 במאי לסוביבור, שם נרצח כעבור כמה ימים[18].

אלברט ניצל ממעצר גם כשהלך לבקר את חברו כריס לאבו זמן קצר[18] לאחר שזה נאסר יחד עם אשתו בידי הגרמנים, בזכות השכנים אשר הזהירו אותו ממלכודת.

בעזרת שכנים בהמסטדה וחברים לדעות הפוליטיות שלו עזר דה יונג למצוא מקומות מחבוא ודרכי בריחה למשפחות יהודיות, כולל כמה מבני משפחתה של בת זוגו. במסלול הבריחה לבלגיה נתפס אחד האנשים, ואלברט דה יונג נאלץ להסתתר עקב "עזרה לא חוקית ליהודים". בת זוגו באפ כהן נאלצה להתחבא אצל חברים והבנים הועברו למחבוא בבית הספר "מקום העבודה", של קייס בוקה.

בשנת 1944 רוקן ביתם של הזוג[3], אך חבר של התנועה פרץ לבית כמה פעמים לפני כן והצליח להוציא את כספי התנועה שהועברו לארצות הברית, לידי חברי התנועה, ביניהם רודולף רוקר שברחו לשם והמשיכו את המאבק בהיטלר[20].

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 היה דה יונג עורך העיתון "Socialisme van Onderloop" ובשנים 19601964 היה עורך כתב העת "Buiten de Perken", בו גם פרסם קטעים מחייו שמאוחר יותר יצאו לאור בספר[21]. לאחר המלחמה הוציא דה יונג לאור פרסום מודפס על סטנסיל (de Anarchosyndicalistische Persdienst או ASP).

ב-22 בפברואר 1948 מונה דה יונג לגזבר של קרן "דומלה ניוונהאוס", ויחד עם ארתור לנינג מצא את רוב כספי הקרן שנעלמו בתוך בנק הביטוח לפועלים. הכספים הושבו אליהם והועברו לבניית "מוזיאון פרדיננד דומלה ניוונהאויס"[22] דה יונג ארגן שם תערוכות ב-1959 וב-1969 ועד מותו שימש כמנהל ויושב ראש המוזיאון.

לדברי בנו רודולף,[3] עסק גם בשחזור ספרייתו בפעם השנייה בחייו. התלהב מאוד מתנועת הפרובו (Provobeweging), אחר פעולותיהם עקב, וראה בהם תחייה של הרעיונות האנרכיסטיים. עד ליום מותו נותר צלול דעה.

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מכתביו נמצא בארכיון [23]ה-International Insitute of Social History באמסטרדם.

  • Domela Nieuwenhuis. Korte beschrijving van leven en werk van de grondlegger en baanbreker van het socialisme in Nederland (1846–1919). Uitgeverij Kruseman, 1966. Google Books
  • Fritz Brupbacher (1874–1945) en zijn verhouding tot het anarchisme. Anarcho-Syndicalistische Persdienst, 1952. Google Books
  • De spoorwegstaking van 1903. Anarchistiese uitgaven, 1953
  • De praktijk van het antimilitarisme (Den Haag, 1921)
  • 25 jaar oorlog aan den oorlog, 1904-1929 (1929)
  • Het rapport-Welter van socialistisch standpunt beschouwd (Amsterdam, 1932)
  • Oorlog tegen het Duitsland van Hitler? (Amsterdam 1933)
  • Fragmenten uit mijn leven. De Herinneringen van Albert de Jong, Kelder

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Scott Greer, The Anarchists, The Anarchists, ‏2005 (באנגלית)
  2. ^ Nick Heath, De Jong, Albert 1891-1970, Lib.com.org, ‏23/5/2009 (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 4 5 Rudolf de Jong, Over mijn vader Albert Andries de Jong, Mededelingenblad 39, 1971, עמ' 31
  4. ^ Rudolf de Jong, Anarchisme.nl, ‏16/10/2019 (בהולנדית)
  5. ^ Albert de Jong, https://libertaireorde.wordpress.com/2017/11/23/fragmenten-uit-het-leven-van-albert-de-jong-1891-1970/, Libertaire Orde, ‏23/11/2017 (בהולנדית)
  6. ^ Kees, Verslag/report of RWE 14 November: The political economy of anarchism, Globalinfo, ‏7/12/2011 (באנגלית)
  7. ^ Rudolf Rocker & Albert de Jong, [https://www.mmfpublications.nl/mmf_publications/m490_descr.htm THE ARCHIVE OF RUDOLF ROCKER, 1894-1958 THEORETICIAN OF ANARCHOSYNDICALISM], International Institute of Social History Amsterdam (בגרמנית, אנגלית, ספרדית ועוד שפות)
  8. ^ Albert de Jong, PEOPLE PILL (בגרמנית)
  9. ^ Emma Goldman & Albert de Jong, Emma Goldman Papers, International Institute Of Social History, ‏1928-1929, 1931-1939 (באנגלית, גרמנית)
  10. ^ Emma Goldman, Vision On Fire (עמ' 37), ספרים (באנגלית)
  11. ^ Rudolf de Jong, [De Jong, Albert 1891-1970 LEBEAU, Joris Johannes Christiaan], BWSA, ‏18/10/2014 (בהולנדית)
  12. ^ Rudolf de Jong, Mechteld de Bois, Yme Kuiper, Sanny de Zoete, Chris Lebeau Kunstenaar en Anarchist, Amsterdam / Heerenveen: Ferdinand Domela Nieuwenhuis Fonds Museum Willem Van Haren, 2011, 2011, פרק De jaren dertig, עמ' 35, ISBN 978-94-91130-00-7. (בהולנדית)
  13. ^ Cesar Domela, HANINA FINE ARTS (באנגלית)
  14. ^ Scott Greer, The Anarchists, ספרים (באנגלית)
  15. ^ Peter Marshal, Demanding The Impossible: A History of Anarchism (עמ' 485), ספרים (באנגלית)
  16. ^ Russell Canpbell, Arena : Anarchist Film and Video (עמ' 14), ספרים (באנגלית)
  17. ^ Rudolf de Jong, Anarchist Support for Spain, International Instituut Voor Sociale geschiedenis, ‏2017 (באנגלית)
  18. ^ 1 2 3 Arie Hazekamp, Albert de Jong en de Strijd Tegen Fascisme en Oorlog, AS 35, Stichting AS, 2007, עמ' 11-15
  19. ^ Nederlandse Vrijwilligers in de Spaanse Burger Oorlog, International Instituut voor Sociale geschiedenis (בהולנדית)
  20. ^ Anders G/ Graf, Anarchisten gegen Hitler: Anarchisten, Anarcho-Syndikalisten (עמ' 229), ספרים (באנגלית)
  21. ^ Fragmenten Uit Het Leven Van Albert De Jong (1891-1970), Libertaire Order, ‏23/11/2017 (בהולנדית)
  22. ^ MUSEUM, FERDINAND DOMELA NIEUWENHUIS (בהולנדית)
  23. ^ Archief Albert A. de Jong, International Institute of Social History (בהולנדית, אנגלית , גרמנית, צרפתית , ועוד)