אלכסנדרו השני מירצ'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלכסנדרו השני מירצ'ה
Alexandru al Doilea Mircea
אלכסנדרו השני מירצ'ה, שליט ולאכיה, בציור בספר ה"אוונגליון" שבמנזר סוצ'ביצה שבמולדובה
לידה 3 במרץ (?) 1529
טרנסילבניה (?)
פטירה אחרי 11 בספטמבר 1577
בוקרשט, ולאכיה
מדינה ולאכיה
מקום קבורה מנזר ראדו וודה בבוקרשט - בזמנו קרוי "השילוש הקדוש" Sfânta Troiță
עיסוק שליט עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג אקתרינה לבית סלווארסו
שושלת בית דרקולשט (ענף של בית בסאראב)
תואר וויווד ולאכיה
כינוי "כבשה עקרה" ("Oaie seacă")
אב מירצ'ה השלישי מילוש
אם מריה דספינה
צאצאים מיכניה הטורקי, אלנה, דספינה
וויווד ולאכיה
1568 – 30 במרץ 1574
וויווד ולאכיה
4 באפריל 1574 – 1577
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלכסנדרו השני מירצ'ה, המכונה "כבשה עקרה" ("Oaie Seacă") (ברומנית: Alexandru al II-lea (al Doilea) Mircea, ‏3 במרץ? 1529 טרנסילבניה ? - אחרי 11 בספטמבר 1577 בוקרשט) היה שליט (ווייבוד) של נסיכות ולאכיה בין השנים 1568–1577, עם הפסקה של כ-4 ימים מ-30 במרץ עד 4 באפריל 1574, כשהוחלף בטוען לכתר וינטילה, שהוכתר בזמן מתקפת הנגד של שליט מולדובה, יואן האיום. אלכסנדרו מי'רצה השתייך לבית דרקולשט, ענף של השושלת בסראב. בתפקידו כווייבוד של ולאכיה, אלכסנדר השני היה "מינוי" ישיר של השער הנשגב. בעת מלכותו הוקם בית הדפוס הראשון בבוקרשט.

רקע משפחתי וחייו לפני עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדרו מירצ'ה היה בנם של מירצ'ה השלישי מילוש ושל מריה דספינה, ככל הנראה בת לאצילים סרבים. [1]

הוא נולד ככל הנראה בטרנסילבניה לשם גלה אביו אחרי הדחתו. בהמשך חי כ-40 שנה ב אימפריה העות'מאנית, ייתכן ברודוס, בחלב ואף באלכסנדריה שבמצרים. לפי דבריו כפי שנמצאו בכרוניקה המצוירת שבמנזר בוקובץ (Bucovăţ), שהה תקופה במאסר והגיע למולדת אבותיו כדי לעלות על כס המלכות רק בגיל 40. בגרסה אחרת של דבריו הנמצאת בכתובת ההקדשה שעל באר ביישוב אוקנלה מאר (Ocnele Mari), שהה 20 שנה ב"ארץ הערבים" (או של ה"שחורים", Ţara Arăpească) ו-14 שנה בחלב "כמו במאסר".

בערך בשנת 1564 הכיר אלכסנדרו מירצ'ה באיסטנבול איטלקיה בשם קטרינה סלווארסו ונשא אותה לאישה ברובע פרה. האשה המירה את דתה לדת בעלה, יוונית-אורתוסדוקסית.

השנים הראשונות למלכותו 1568-1574[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1568 החליט הסולטאן סלים השני להחליף את שליטי ולאכיה, פטרו הצעיר ואמו, קיאז'נה מושאט ולהמליך במקומם את אלכסנדרו מירצ'ה. החלטה זאת נתמכה על ידי הווזיר הגדול מהמט סוקולי פאשה ועל ידי מיכאליס קנטקוזינו הקרוי "שייטנולו" (בן השטן), ששנא את הנסיכה קיאז'נה. כשנבחר להיות שליט ולאכיה ידע אלכסנדר מירצ'ה מעט על ארץ אבותיו שאותה נועד להנהיג. הגיע לבוקרשט ב-3 ביולי 1574 בליווי אשתו, קתרינה סלווארסו. [2]

שלטונו הוכתם מההתחלה בכמה מרחצי דמים שהזכירו קצת את תקופת שלטון סבא-רבא שלו, ולאד המשפד. בין החודשים יולי - ספטמבר 1568 הוציא להורג השליט החדש הרבה מהבויארים שחזרו מגלות טרנסילבניה, שחלקם דווקא שמחו מהדחתם של הנסיכה קיאז'נה ושל בנה, פטרו הצעיר. עד עכשיו לא ברורות הסיבות של הוצאות להורג האלה. ייתכן כי בנטבחים היו גם בויארים יריבים מהמחנה של השליט המודח, פטרו הצעיר, וגם כאלה שהתנגדו למדיניות העות'מאנית. נרצח בהרעלה על ידי בויארים שהעמידו פנים שהם נאמנים לו. מעשים אלה מתוארים בכרוניקות של קונסטנטין קנטקוזינו ושל ראדו פופסקו. באוקטובר 1570 פקד אלכסנדרו מירצ'ה על טבח נוסף ב-17 בויארים, שראשיהם הערופים נשלחו כמנחה לסולטאן בקושטא. אשמתם הייתה כנראה קשירת קשר נגד השליט. [3]

העימות עם שליט מולדובה, יואן האיום - 1574[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1572 לבקשת בטורקים שלח אלכסנדרו השני יחידה ולאכית למולודבה, לצידו של כוח טורקי, על מנת להדיח את השליט בוגדאן לפושניאנו ולהעלות לשלטון את יואן, שיוודע כיואן "האיום" או האמיץ. [4] אולם באביב 1574 התגייס שוב אלכסנדרו מירצ'ה למאמץ הטורקי במולדובה, הפעם כדי להמליך שם את אחיו, פטרו הפיסח במקום אותו יואן ש סר חנו בעיני הסולטאן. אלכסנדרו פלש לתחום מולדובה. קרוב לגבול, ביישוב ספצן (Săpăţeni), על יד פוקשאן השתבש מפגש חגיגי של שני האחים בגלל מעבר של כמה אצילים מולדבים בהנהגת הוורניק דובמראווה, לצד השליט יואן. בהמשך, ביישוב אחר באזור, ז'ילישטה (Jilişte), על יד רמניקו סראט, התקיים קרב בין המחנות היריבים שבו ידו של יואן האיום הייתה על העליונה. אלכסנדרו השני ניצל הודות לאומץ הלב של האחים גולסקו, אצילים נאמנים לו, שהגנו עליו בחניתות. אחד מהם -הקלוצ'ר אלבו גולסקו, בן ה-23 - נהרג בלחימה. [5] יואן "האיום" המשיך במתקפת- נגד בתוך וולאכיה והעלה לשלטון בטרגובישטה את בן חסותו, וינטילה, בן של השליט פטראשקו הטוב. אולם כעבור 4 ימים בלבד בויארים ובחזרה לארצו החזיר לעצמו את השלטון והוציא להורג את וינטילה. הראש הכרות של טוען הכתר המובס הועלה על שער ארמון השליט אלכסנדרו מירצ'ה על יד ראשו הערוף של יואן האיום. ההיסטוריון והנוסע מאצ'יי סטריקובסקי מתאר זאת ברשמי המסע שלו. [6]

ביוני 1574 הצליח לבסוף פטרו הפיסח לעלות על כס המלכות במולדובה, לאחר שהטורקים ניצחו, שבו ורצחו את יואן וודה האיום על יד האגם קאחול.

כנסיית המנזר ספנטה טרויצה, לימים "ראדו וודה" בבוקרשט, שהוקם במקור על ידי אלכסנדרו השני מירצ'ה ונבנה מחדש בעת שלטונו של ראדו מיכניה. צילום מהתחלת המאה ה-20

שנותיו האחרונות 1574-1577[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו מהמלחמה, הטיל אלכסנדרו השני מירצ'ה מס חדש על הכבשות העקרות, משם כינויו "כבשה עקרה" או "יבשה" (Oaie Seacă). לפי תעודה משנת 1587 נתיניו ידעו באותם זמנים "רעב גדול" ומגפת דבר. [7] השליט המשיך להיתקל בהתנגדות פנימית. ביולי 1576 קבוצה של כמה עשרות בויארים, שמאסו בשלטונו, אירגנו משלחת אל הסולטאן מוראט השלישי באיסטנבול על מנת לקבול נגדו ולבקש הדחתו. התלונות נדחו והמתלוננים נענשו במכות עם אלות. בספטמבר אותה שנה משלחת שנייה נתקלת ביחס עוד יותר חמור: רוב חבריה נעצרו בפקודת הסולטאן ונידונו לחתור בספינות משוטים. עשרה מהם נשלחו קשורים בחזרה לבוקרשט כמחוות ידידות, לידי השליט הרומני. [8] אלכסנדרו שדאג לשלוח מתנות רבות לבכירים בחצר הסולטאן, נהנה מתמיכתם, ובמיוחד מזאת של קוג'ה סינאן פאשה. טוען לכתר בשם אופריה גאינה מן הכפר בוטן (מחוז מוסצ'ל), שנמצא באיסטנבול, הצליח להשיג מינוי כשליט ולאכיה אך אלכסנדרו שקיבל את הבשורה בזמן, הצליח לסכל את המהלך, להשיג את ביטול המינוי והפקיע את כל רכושו של אותו אופריה. הסיפור על "אופריה גאינה ווייבוד" מוזכר בתעודה מימי אחד מצאצאיו של אלכסנדרו מירצ'ה, השליט אלכסנדרו קוקונול.

בשנת 1577 קם עוד טוען לכתר, איטלקי לומברדי בשם "דוקטור רוסו" (Rosso), [8] שהצהיר על עצמו כצאצא לשושלת בסראב הרומנית. גם הפעם הסתייע השליט בעזרתו של הווזיר סינאן פאשה ששלח לו את רשימת שבעת הבויארים הקושרים שתמכו באותו מועמד למלוכה והוציא אותם להורג.

בחודש ספטמבר 1577 נפטר אלכסנדרו מירצ'ה ממחלה ונקבר במנזר השילוש הקדוש (Sfânta Troiţă), הידוע מאוחר יותר כמנזר ראדו וודה (Radu Vodă) בבוקרשט. היו שמועות כי הורעל. באותה שנה בפברואר נפטר באיסטנבול גם אחיו, מילוש. קטע ממצבתו התגלה בשנות ה-1920 כחלק מבסיס באר בחצר המנזר.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1573 בימי אלכסנדרו השני הוקם בית הדפוס הראשון בבוקרשט במנזר "פלומבואיטה" שעל הרחוב "פודול קולנטינה". השליט תמך מאוד בכנסייה ובימי מלוכתו נוסדו מספר מנזרים וכנסיות, ביניהם המנזר "השילוש הקדוש" (ספנטה טרואיצה) ששופץ מאוחר יותר על ידי נכדו, השליט ראדו מיכניה ולכן נקרא מנזר ראדו וודה. בימי אלכסנדרו השני המנזר נבנה על תל בגדה הימנית של נחל דמבוביצה, "למטה מבוקרשט", אך עם התפשטות העיר מיקומו של התל (התל ראדו וודה) היה כבר בתוך תחומה. למנזר הזה העביר אלכסנדרו השני את מושב ה"מיטרופוליה" של בוקרשט. [9] בסמוך למנזר הקים השליט את חצרו המלכותית, ארמון עשוי עץ וטיט.[6] הוא סייע למנזרים יווניים בהר אתוס - סימונפטרס, קסרופוטאמוס, דוכיאריו, קסנופון - ובהר סיני. את המנזר פלומבואיטה שיעבד למנזר קסרופתאמוס באתוס ועל ידי כך התחיל את שיעבוד חלק מהנכסים הטריטוריאליים הכנסייתיים הרומנים לכמורה היוונית בחו"ל. [10] כמו כן בזמנו בויארים בני חצרו הקימו מנזרים כמו בוקובץ, ויירוש (משפחת גולסקו), אלוניש וכו'.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאלכסנדרו השני מירצ'ה ולאשתו אקטרינה לבית סלווארסו, היו 3 ילדים:

  • בן - מיכניה, שהועלה לכס המלכות אחריו, ונודע בכינוי "הטורקי" או ה"מתאסלם" (Mihnea Turcitul), מפני שבשנותיו האחרונות המיר את דתו לאסלאם וקיבל משרה של מושל בשרות הסולטאן הטורקי.
  • שתי בנות: אלנה ודספינה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tiberiu Ciobanu - Domnii scurte dar însemnate în istoria românilor, Editura Zamolsara, Timişoara, 2007
  • Tiberiu Ciobanu - Domnitori români mai puţin cunoscuţi, Editura Excelsior Art, Timişoara, 2005
  • Mărculeţ, Vasile, Ştefănescu, Alexandru, Marcu, George ş.a. - Dicţionarul domnilor Ţării Româneşti şi ai Moldovei, Editura Meronia, Bucureşti, 2009
  • Rezachevici, Constantin - Enciclopedia Domnilor Români. Cronologia domnilor din Ţara Românească şi Moldova, vol. 1, sec. XIV-XVI, Editura Enciclopedică, Bucureşti, 2001
  • Tudoran, Pompiliu - Domnii trecătoare-Domnitori uitaţi, Editura Facla, Timişoara, 1983

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Alina Horescu referat - Domnii Ţării Româneşti şi satele lor (ברומנית) גישה ב-17 בנובמבר 2011

(ברומנית)

  • Constantin C.Giurescu - Istoria românilor vol. II, Editura ştiinţifică şi enciclopedică, Bucureşti, 1976,

(קונסטנטין ק. ג'ורסקו - תולדות הרומנים כרך ב, בוקרשט 1976) (ברומנית)

  • Constantin C. Giurescu Istoria Bucureştilor Editura Vremea, Bucureşti, 2009
(ק.ק. ג'ורסקו - היסטוריה של בוקרשט - 2009 ) (ברומנית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר גיניאלוגי על בית בסאראב ברשת - גישה ב 17 בנובמבר 2011
  2. ^ ק.ק.ג'ורסקו "היסטוריה של בוקרשט" ע' 136
  3. ^ A.Horescu ע' 78
  4. ^ ק.ק. ג'ורסקו "תולדות הרומנים" ע' 298
  5. ^ תיעוד לכך נמצא במצבתו של אלבו גולסקו במנזר שהוקם על ידי המשפחה בויירוש. ק.ק. ג'ורסקו ע' 250
  6. ^ 6.0 6.1 ק.ק.ג'ורסקו - היסטוריה של בוקרשט ע' 134
  7. ^ ק.ק.ג'ורסקו ע' 251
  8. ^ 8.0 8.1 Alina Horescu שם
  9. ^ ק.ק.ג'ורסקו - היסטוריה של בוקרשט ע' 166
  10. ^ ק.ק.ג'ורסקו - היסטוריה של בוקרשט ע' 137