אלכסנדר אדלר
.jpg) | |
| צילום מ-2009 בעת דיון בחנות ספרים בשטרסבורג | |
| לידה |
23 בספטמבר 1950 הרובע השמיני של פריז, פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
18 ביולי 2023 (בגיל 72) פריז |
| שם לידה |
Alexandre Gérard Adler |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| מקום לימודים |
אקול נורמל סופרייר, תיכון לואי הגדול, Lycée Paul-Valéry |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| בן או בת זוג |
בלנדין קריגל (?–יולי 2023) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אלכסנדר ז'ראר אדלר (בצרפתית: Alexandre Adler; 23 בספטמבר 1950 – 18 ביולי 2023) היה עיתונאי, היסטוריון ומומחה יהודי-צרפתי ביחסים בין-לאומיים, בעיקר בגאופוליטיקה בת זמננו, חקר ברית המועצות לשעבר והמזרח התיכון. כיהן מספר שנים כפרופסור ליחסים בינלאומיים ולימודים צבאיים גבוהים במכללה הבין-צבאית לביטחון של צרפת.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלכסנדר אדלר נולד בפריז ב-1950 כבן לאמריק אדלר, מהנדס שבנהמסילות ברזל באימפריה העות'מאנית ושמקור משפחתו היה בבוהמיה. במשפחת האב היו כהנים ורבנים. אמריק אדלר נפטר ב-2003 בגיל 95. הוא דיבר על בוריין שבע שפות והיגר לצרפת בשנות ה-1930. וכקומוניסט לחם בבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים של ספרד. בשנים 1939–1945 לחם בלגיון הזרים. כל משפחתו הגרעינית נספתה במחנות ההשמדה הנאציים. לאם, בת למשפחת באואר, היו שורשים בגרמניה ובאימפריה הרוסית. למשך שנים רבות כולל ימי מלחמת העולם השנייה היא חיה בטורקיה ועל ידי כך ניצלה מהשואה. שפת אמו של אדלר הייתה גרמנית. הוא גדל באווירה חילונית ו ברוח הקומוניזם והסוציאליזם. בנעוריו הוא היה רחוק מהיהדות "פרט להומור היהודי" כדבריו, ומאוחר יותר התעמק במורשת התרבות היהודית. אלכסנדר אדלר היה בן דוד של ראש ממשלת רומניה לשעבר, פטרה רומאן. אחרי לימודים בתיכון "פול ולרי" בפריז, בשנים 1969–1974 למד אדלר היסטוריה באקול נורמל סופרייר ברחוב אולם בפריז. מאוחר יותר עבר מבחני הסמכה ("אגרגציה") בתחום הוראת היסטוריה.
פעילותו בשמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנעוריו פקד את החוגים הטרוקציסטים, אך ב-1965 בימי מסע הבחירות לנשיאות של פרנסואה מיטראן הצטרף לנוער המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שנקראה אז "המחלקה הצרפתית של אינטרנציונל הפועלים" SFIO. אחרי 1968 עזב את הסוציאליסטים לטובת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, בה נשאר פעיל למשך 11 שנה. קישר יחסים הדוקים עם אישים קומוניסטים איטלקים כגון פייטרו אינגראו, ברונו טרנטין, ג'ורג'ו נפוליטנו ומנהיגם, אנריקו ברלינגר. לימד כפרופסור בבית הספר המרכזי של המפלגה הקומוניסטית והיה סגן מנהל של כתב העת La Pensée ("ההגות") . ב-1978 השתתף אדלר יחד עם אחרים בכתיבת ספר מפלגתי שכלל בקורת קלה על ברית המועצות "L'URSS et nous" ("ברית המועצות ואנחנו")
אחרי פירוק "איחוד השמאל", בפברואר 1980 עזב אדלר את המפלגה הקומוניסטית יחד עם אנטואן ספיר ואחרים. עם חמיו מוריס קריגל -ולרימון ואנרי פישבן, המזכיר לשעבר של הפדרציה הקומוניסטית של פריז, הוא מתח בקורת על התנהלות המפלגה הקומוניסטית. בנושא מלחמת אפגניסטן שמר על הסתיגות מתונה. מספר חדשים אחרי התפטרותו מהמפלגה, בכתב "האינטרנציונל והמין האנושי" הביע צער על הקו הפרו-סובייטי העיוור שבו נקטה המפלגה, אולם ציין ש"בניגוד לדעה נפוצה בשמאל, בסוגיית ההתערבות הסובייטית באפגניסטן" טען ש"היה בה היגיון, לפחות לכאורה". בפרק שלם עשה אדלר ניתוח מפורט של תולדות היחסים בין שתי המדינות אחרי 1917, וציין שאפגניסטן הייתה המדינה הראשונה בעולם שכוננה יחסים דיפלומטיים עם רוסיה הסובייטית ב-1919.
ב-1984 גויס אדלר על ידי המפלגה הסוציאליסטית כדי להשתתף בעבודות הוועדה למדיניות החוץ שלה. הוא היה חבר בקבוצת ה-Transcourants ("הלא מזוהים") במסגרת המפלגה מיסודם של פרנסואה הולנד וז'אן-פייר ז'וייה.
פעילותו העיתונאית והאקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי 1988 התרחק מהמפלגה הסוציאליסטית, היה מקורב ל ז'אן-פייר שוונמאן ולפיליפ סגן והיה חבר במועדון "פאר א בליז" (Phares et Balises) ("מגדלורים ומשואות") של רז'י דברה ומאקס גאלו. בהמשך, יחד עם אשתו, בלנדין קריגל, אימץ השקפות יותר של מרכז.. ב-1992–1998 אדלר ניהל את הקתדרה ליחסים בינלאומיים של המכללה הבין-צבאית לביטחון של משרד הביטחון של צרפת ובהמשך נשאר בה כפרופסור ללימודים צבאיים גבוהים.
הקריירה העיתונאית שלו התחילה ב-1982 בעיתון השמאלי "ליברסיון" שבו עקב אחרי ההתפתחויות בברית המועצות. למשך פרק זמן קצר ב-1983–1984 הוא עבד ביומון "לה מאטן דה פארי". אחרי שבשנים 1982–1992 עבד בי"ליברסיון", בשנים 1992–2002 היה מנהל מערכת של המגזין "קורייה אנטרנסיונל" (Courrier International) המקבץ בצרפתית כתבות ומאמרים חשובים מהתקשורת הכתובה הבינלאומית. בו זמנית למשך שנתיים כתב גם במגזין "לה פואן". וחמש שנים בעיתון "לה מונד" כיועץ קרוב של העורך ז'אן-מרי קולומבני. בשנים 1994–2003 הציג אדלר את התוכנית "ימי ד של היסטוריה" Les Mercredis de l'Histoire בערוץ Arte. אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 עשה אדלר מפנה אטלנטיסטי בהשקפתו והגן על מדיניותו הנשיא ג'ורג' בוש הבן. מכיוון שנקודת מבטו נגדה אז את ההקו המדיני של העיתון "לה מונד" אדלר עזב אותו וגם את "קוריה אנטרנסיונל" שהפך בסוף 2002 לשלוחה של "לה מונד". בנובמבר 2002 הוא הצטרף לעיתון השמרני "לה פיגרו" והיה לחבר במערכת העיתון. בשנות ה-1980 אדלר מילא תפקיד בחקר פרשת מאנושיאן ובמאמרים שכתב בשנים 1985–1986 סינגר על בוריס הולבן שהואשם לדבריו שלא בצדק, שהלשין בזמנו על מנושיאן. כמו כן, אדלר היה יועץ של רוז'ה קוקרמן שעמד בראש המועצה המייצגת של המוסדות היהודיים של צרפת CRIF.
אדלר כתב גם למגזין ל'אקספרס ודיבר בתוכניות הערוץ France Culture. כמו כן הוא כתב עד סוף חייו בשבועון היהודי "אקטואליטה ז'ואיב".
כתב, בין השאר, את הספר "'J'ai vu finir le monde ancien' (הייתי עד לסוף העולם הישן-2001), שכלל ניתוח גאופוליטי של השלכות ההתקפות על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001 , 'L'odyssée américaine (האודיסאה האמריקאית- 2004), דיון היסטורי בפוליטיקה האמריקאית מתוך דחיית המונח השגרתי "האימפריה האמריקאית", ו"Rendez-vous avec l'Islam (מפגש עם האסלאם), ניתוח חזרת האסלאם כשחקן היסטורי בזירה העולמית.
אלכסנדר אדלר נפטר ביולי 2023 בבית החולים האירופי "ז'ורז' פומפידו" בפריז.
פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1999 - פרס הקרן מום על המדור Bloc-Notes שפרסם ב"קוריה אנטרנסיונל"
- 2002 מאי - קיבל את אות לגיון הכבוד של צרפת - דרגת אביר
- 2003 - פרס הספר הפוליטי- עבור "J’ai vu finir le monde ancien"
- 2006 - קצין מסדר הלאומי להצטיינות של צרפת
חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלכסנדר אדלר היה נשוי עד יום מותו לבלנדין קריגל, פילוסופית והיסטוריונית, בת של המנהיג הקומוניסטי מוריס קריגל-ואלרימון, שלחם ב"רסיזטאנס", ושל פולט לסואף-ברוויה. בתקופה שלפני מותו כמעט השלים אדלר את ספר הלימוד שלו לגאופוליטיקה .
ב-1996 התקבל אדלר לשורות הבונים החופשיים בלשכה הגדולה הלאומית הצרפתית, בלשכה "הלירה ואלעזר", עבר בהמשך ללשכה הגדולה של צרפת, והחל מ-2015 ללשכה הגדולה של התרבות והרוחניות, בה הגיע לדרגת 33.
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- L’URSS et nous, Paris ,Les Éditions sociales, 1978 (ברית המועצות ואנחנו)
- L’Internationale et le genre humain, Paris, Éditions Mazarine, 1980
(האינטרנסיונל והמין האנושי) יחד עם ז'אן רוני
- Pour l’amour du peuple : un officier de la Stasi parle, Paris,Éditions Albin Michel, 1999
(למען אהבת העם"קצין של שטאזי מדבר")
- Le Communisme, Paris, PUF, coll. "?", 2001 (הקומוניזם - בסדרת הספרים "Que sais-je )
- J’ai vu finir le monde ancien, Paris, Grasset, 2002 (2003) פרס הספר המדיני 2003
(ראיתי אך קץ העולם הישן)
- Au fil des jours cruels : 1992-2002, Paris, Grasset, 2003, (כרוניקות)
(לאורך הימים האכזריים")
- L’Odyssée américaine, Paris, Grasset, 2004 (אודיסאה אמריקאית )
- Comment sera le monde en 2020 ? (Rapport de la CIA), 2005
(איך יהיה העולם ב-2020 ? - דו"ח ה־CIA)
- Rendez-vous avec l'Islam, 2005 - מפגש עם האסלאם
- Sociétés secrètes, Paris, Grasset, 2007 - חברות חשאיות
- Le jour d’après est un monde qui joue, Genève, Éditions Romandes, 2008
היום שאחרי הוא עולם המשחק)
- Comment sera le monde en 2025 ? (Le nouveau rapport de la CIA), Paris, Éditions Robert Laffont, 2009 (איך יהיה העולם ב-2025? - הדו"ח של CIA)
- Le monde est un enfant qui joue, Paris, Grasset, 2009 (העולם הוא ילד משחק)
- Berlin, 9 novembre 1989 : la chute, Paris, XO Éditions, 2009
- ?Le Big bang et après יחד עם מרק פומרולי, בלנדין קריגל, טרין סואן טואן
Albin Michel,Paris 2010
- Le Peuple-monde : destins d'Israël, Paris, Albin Michel, 2011 (עם עולם:גורלות ישראל)
- Éthique de l’après, Paris, Grasset, 2011 (האתיקה שלאחרי)
- Le Monde après Ben Laden, Paris, Grasset, 2011 (העולם אחרי בן לאדן)
- Où va l’Amérique d'Obama ?, avec Hervé de Carmoy, Paris, PUF, 2011 (אמריקה של אובאמה - לאן?)
- Paris, Éditions du Rocher 2012 עם ולדימיר פדורובסקי, Le Roman du siècle rouge
(רומן המאה האדומה)
- Le Jour où l’histoire a recommencé, Paris,Grasset, 2012
(היום שבו ההיסטוריה התחילה מחדש)
- Quand les Français faisaient l’histoire, Paris, Grasset, 2014
(כאשר הצרפתים עשו היסטוריה)
- Le Califat du sang, Paris, Grasset, 2014
(ח'אליפות הדמים)
- J'ai vu le soleil se lever, Paris, Le Rocher, 2014
(ראיתי את השמש זורחת)
- L’Invisible et la science avec Patricia Darré, Paris,Robert Laffont, 2014
(הבלתי נראה והמדע)
- Daech : l’équation cachée avec Ardavan Amir-Aslani, Paris, L'Archipel, 2016
(דעש :המשוואה המוסתרת " עם ארדוואן אמיר-אסלני
- Je me suis levé comme un soleil, Paris, Grasset, 2016
(קמתי כמו החמה)
- La Chute de l’empire américain, Paris, Grasset, 2017
(נפילת האימפריה האמריקאנית)
- Le temps des apocalypses, Paris, Grasset, 2018
- Celui qui le dit le sera, Paris, Éditions Tierce, 2020
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
