אלכסנדר מלינוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלכסנדר פבלוב מלינוב
Александър Павлов Малинов
AlexanderMalinov.jpg
אלכסנדר מלינוב, 1918
לידה 3 במאי 1867
פנדקלי, בסרביה, האימפריה הרוסית
פטירה 20 במרץ 1938 (בגיל 70)
סופיה ממלכת בולגריה
מדינה ממלכת בולגריה
מקום קבורה סופיה
השכלה אוניברסיטת קייב עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, שופט, תובע, משפטן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג יוליה מילנובה
ראש ממשלת ממלכת בולגריה ה-17
29 ביוני 193112 באוקטובר 1931
(15 שבועות ויום)
מונרך בתקופה בוריס השלישי, מלך בולגריה
ראש ממשלת ממלכת בולגריה ה-17
21 ביוני 191828 בנובמבר 1918
(23 שבועות)
מונרך בתקופה פרדיננד הראשון, מלך בולגריה (21 ביוני 1918 - 3 באוקטובר 1918)
בוריס השלישי, מלך בולגריה (3 באוקטובר 1918 - 28 בנובמבר 1918)
ראש ממשלת ממלכת בולגריה ה-17
29 בינואר 190829 במרץ 1911
(3 שנים ו-8 שבועות)
מונרך בתקופה פרדיננד הראשון, מלך בולגריה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מלינוב כפי שצולם בשנת 1931, לאחר הקדנצייה השלישית כראש ממשלה, עם מחליפו בתפקיד, ניקולה מושאנוב

אלכסנדר פבלוב מלינובבולגרית: Александър Павлов Малинов ;‏ 3 במאי 1867, פנדקלי, בסרביה, האימפריה הרוסית20 במרץ 1938, סופיה, ממלכת בולגריה) היה עורך דין, שופט, שר וראש ממשלת בולגריה למשך שלוש תקופות כהונה מטעם המפלגה הדמוקרטית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלינוב נולד בחבל בסרביה למשפחת מהגרים בולגרית וב-1891 סיים לימודי משפטים בעיר קייב. לאחר מכן שימש במשך מספר שנים שופט מחוזי ותובע, בעיר פלובדיב. בפלובדיב, נישא מלינוב ליוליה מלינובה וברבות הימים נולדו לזוג 5 ילדים, שלוש בנות ושני בנים. לאחר איחודו של המחוז עם נסיכות בולגריה, הצטרף מלינוב למערכת הפוליטית של הנסיכות הצעירה, כחבר המפלגה הדמוקרטית הבולגרית וב-1903, לאחר מות מנהיג המפלגה ומייסדה פטקו קרבלוב, נבחר לעמוד בראשה[1].

הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך רוב שנות כהונתו בתפקידים הציבוריים השונים, נודע מלינוב באוריינטצייה הרוסית שלו וראה באימפריה הרוסית וגם בברית המועצות לתקופה מסוימת, את המשענת של הממלכה הבולגרית במאבקים הפנים בלקניים, כשבראש מעייניו הייתה השמירה על עצמאות בולגריה, אשר הושגה לאחר כ-500 שנים של שליטה עות'מאנית.

בראשית המאה ה-20 כיהן מלינוב בממשלתו של פטר גודב כשר לעבודות ציבוריות וב-28 בינואר 1908 התמנה לתפקיד ראש ממשלת הקואליציה, אשר הובלה על ידי המפלגה הדמוקרטית. במהלך כהונתו ב-22 בספטמבר באותה שנה, הכריזה בולגריה על עצמאותה המלאה, מהאימפריה העות'מאנית ופרדיננד הראשון הפך מנסיך, למלך בולגריה. מלינוב פעל לביצוע השינויים הנדרשים בחוקת טרנובו, עם הפיכת בולגריה לממלכה וכיהן בין השנים 1910–1911, גם כשר החוץ והשר לענייני דתות של הממלכה.

הוא התנגד להתקרבות ביחסי הקיסרות הגרמנית וממלכת בולגריה והתנגד בנחרצות לכניסת בולגריה למלחמת העולם הראשונה, תוך שהוא מנסה לשכנע את ראש הממשלה וסיל רדוסלאבוב לאמץ קו נייטראלי בסכסוך ובאמצעותו להשפיע על המלך פרדיננד הראשון.

באמצע 1918, כשענני התבוסה הבולגרית, כבר נתקדרו באופק וראש הממשלה רדוסלאבוב נאלץ להתפטר, נקרא מלינוב לעמוד בראש ממשלת מעבר כדי לנהל משא ומתן עם נציגי מדינות ההסכמה על תנאים הוגנים להפסקת אש. מלינוב ומפלגתו נחשבו כוח מרכזי, מאזן ומתון יחסית בפוליטיקה הבולגרית, שנחלקה בין מפלגת העם והמפלגה הליבראלית הבולגרית הימניות שדחפו למלחמה, משמאל מפלגת האיכרים שקראה לבדלנות אל מול המעצמות והיה לה מצע חברתי רדיקלי, והמפלגה הקומוניסטית המתחזקת שהחלה לאמץ קו מיליטנטי כנגד משפחת המלוכה[2].

תבוסתו של הצבא הבולגרי בקרב דוברו פולה הביאה לפריצת החזית והחלשה משמעותית של העמדה הבולגרית, בהיעדר כל כוח מגן בגבולות הממלכה. מלינוב איבד את קלף המיקוח שלו במשא ומתן וכעת, נאלצה בולגריה להתחנן להפסקת אש. בראשית אוקטובר 1918 עלה לשלטון בוריס השלישי, לאחר שאביו פרדיננד אולץ להתפטר ואחד מצעדיו הראשונים המתוכננים, היה כניעה רשמית למדינות ההסכמה[3]. מלינוב סירב להיות שותף למהלך, אשר נחשב מבחינתו כהשפלה בולגרית, הוא התפטר מתפקידו ב-28 בנובמבר ובמקומו מונה תאודור תאודורוב.

ב-1922 נעצר מלינוב ונכלא, בהנחיית ממשלו של אלכסנדר סטמבוליסקי, אשר ערך מסע ל"טיהור" בולגריה מכל הגורמים הצבאיים, הפוליטיים והכלכליים, אשר הביאו לתפישת מפלגת האיכרים לתבוסה במלחמת העולם הראשונה[4]. ב-1923, שוחרר מכלאו לאחר ההפיכה הצבאית, אשר במהלכה נרצח סטמבוליסקי והצטרף לזמן קצר לממשלתו החדשה של אלכסנדר צאנקוב, כמנהיג מפלגת האיחוד הדמוקרטי החדשה, שהייתה ממשיכת דרכה של המפלגה הדמוקרטית. מלינוב הסתייג מהקו הנאו-פאשיסטי של הממשלה החדשה ופרש מהקואליציה[5].

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השהות בכלא הבולגרי עשתה שמות במצבו הבריאותי של מלינוב והוא חזר לחיים הפוליטיים כשהוא סובל ממחלת לב שהלכה והחמירה.

ביוני 1931 הוא נקרא שוב לעמוד בראשות הממשלה בראש הגוש הלאומי והקים ממשלת קואליציה צרה ולה 150 צירים מתוך 283. ממשלתו פעלה לשיפור יחסיה של הממלכה עם שכנותיה ואף התקרבה במדיניותה לממלכת יוגוסלביה, תוך הבטחה לנקוט יד קשה נגד ארגוני מחתרת חצי-צבאיים, אשר פעלו מבולגריה במטרה "לשחרר" את מקדוניה ולהשיבה לחיקה של בולגריה.

המשבר הכלכלי החריף שפקד את בולגריה הביא גם לפירוקה של ממשלתו והוא נאלץ להתפטר בחודש אוקטובר. ניקולה מושאנוב התמנה לראשות הממשלה ומלינוב כיהן במשך 3 שנים כיושב ראש האספה הלאומית הבולגרית ונחשב ל"מוציא ומביא" בפוליטיקה הבולגרית של ראשית שנות ה-30, עד להפיכה הצבאית של הליגה הצבאית ב-12 במאי 1934[6]. לאחר ההפיכה היה ממתנגדי המשטר האוטוריטרי שפעל בבולגריה ופעל להחזרתה למעמד של מונרכיה חוקתית.

מלינוב הלך לעולמו מדום לב ב-20 במרץ 1938 במהלך דיון בפרלמנט הבולגרי על קביעת מועד לבחירות חדשות[7]. הוא נקבר בסופיה.

מלינוב והקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאלכסנדר מלינוב היו יחסים אוהדים לקהילה היהודית בבולגריה והוא ראה בבניה, אזרחים נאמנים לממלכה. מלינוב השתתף אישית בטקס חנוכת בית הכנסת הגדול בסופיה ב-23 בספטמבר 1909[8]. ב-1937, בגבור האירועים האנטישמיים בבולגריה תוך התקרבותו של הממשל הבולגרי לגרמניה הנאצית, החליטו ראשי הקהילה היהודית לערוך סקר בקרב מדינאים, ראשי ציבור ומובילי דעת קהל בולגרים, כדי לבחון את חומרת הבעיה. מלינוב היה אחד מהאישים אליהם פנו והוא השיב, שתורת הגזע אינה עומדת במבחן המדע, לכל עם יש זכות קיום והאנטישמיות היא תולדה של בורות. מלינוב הוסיף וציין, שבולגריה שידעה כפייה מהי, אין בה מקום לאנטישמיות והקהילה היהודית היא קהילה נאמנה ושומרת חוק[9].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר מלינוב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריה של בולגריה "סקירה היסטורית 1896-1914", באתר zum.de(באנגלית).
  2. ^ המפלגה הדמוקרטית הבולגרית "סקירה היסטורית", באתר המפלגה הדמוקרטית הבולגרית (באנגלית).
  3. ^ Palmer, Alan, The Kaiser: Warlord Of The Second Reich, Weidenfeld and Nicolson, london, 1978, page 206.
  4. ^ רומנו, אלברט.א, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 358–359.
  5. ^ ג'ונסון, פול, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ועד שנות ה-90, הוצאת דביר, תל אביב, 1995, עמוד 95.
  6. ^ ההיסטוריה של בולגריה "סקירה היסטורית 1926-1934", באתר zum.de(באנגלית).
  7. ^ מת מדינאי בולגרי בשעת נאום, דבר, 24 במרץ 1938
  8. ^ רומנו, אלברט.א, יהדות בולגריה, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 283.
  9. ^ רומנו, אלברט.א, עמוד 606.



הקודם:
פטר גודב
כהונה ראשונה
28 בינואר 1908 - 29 במרץ 1911
הבא:
איוון גשוב
הקודם:
וסיל רדוסלאבוב
ראש הממשלה בכהונה שנייה ושר החוץ
21 ביוני 1918 – 28 בנובמבר 1918
הבא:
תאודור תאודורוב
הקודם:
אנדריי ליאפצ'ב
ראש הממשלה בכהונה שלישית
29 ביוני 1931 – 12 באוקטובר 1931
הבא:
ניקולה מושאנוב
הקודם:
אטאנאס בורוב
שר החוץ של ממלכת בולגריה
29 ביוני 1931 - 29 באוקטובר 1931
הבא:
ניקולה מושאנוב