אלכסנדר רדישצ'ב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
אלכסנדר רדישצ'ב
Алекса́ндр Никола́евич Ради́щев
Radishchev color.jpg
לידה 20 באוגוסט 1749 (יוליאני)
ורחנייה אבליאזובו, נפת פנזה, רוסיה, האימפריה הרוסית - כיום רדישצ'בו עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 12 בספטמבר 1802 (בגיל 53)
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסוף, סופר, מחבר רומנים, משורר, כלכלן עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג אנה וסילייבנה לבית רובנובסקי
צאצאים וסילי, ניקולאי, יקטרינה, פאבל
אנה, פיוקלה, אפנאסי
לאום רוסים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת לייפציג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות "מסע מפטרבורג למוסקבה" (1790)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלכסנדר ניקולאייביץ' רדישצ'ברוסית:Александр Николаевич Радищев,‏ ,31 באוגוסט 1749 לפי לוח השנה היוליאני הישן 20 באוגוסט 1749, ורחנייה אבליאזובו (כיום רדישצ'בו), נפת פנזה, רוסיה - 24 בספטמבר 1802, לפי הלוח היוליאני הישן 12 בספטמבר 1802 סנקט פטרבורג) היה סופר, הוגה דעות ומשורר רוסי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדישצ'ב נולד בשנת 1749 באחוזה בפרברי מוסקבה במשפחת אצילים בעלי שורשים טטריים שאבותיהם היו נסיכים שעזבו את האסלאם והתנצרו ונכנסו לשירותו של איוואן האיום אחרי כיבוש קאזאן בשנת 1552. בתמורה העניק להם הצאר בזמנו 89,000 דונם אדמות. במהלך הדורות עלו בני רדישצ'ב בהדרגה במעמדם. אביו של הסופר, ניקולאי אפנסייביץ' רדישצ'ב היה בעל אחוזות מכובד במוסקבה, שנודע ביחסו האנושי כלפי 3000 צמיתיו. עד גיל 8 חי רדישצ'ב באחוזת אביו בורחנייה אובליאזובו, אז חלק מפלך סרטוב, כיום במחוז פנזה, כמאה וששים קילומטר מערבית לנהר וולגה. הוא גדל והתחנך עם מטפלת ומורה פרטי צמודים. בהמשך עבר לגור אצל קרוב משפחה במוסקבה וביקר בקורסים באוניברסיטת מוסקבה.

ב-1765 קשרי המשפחה איפשרו לרדישצ'ב לשרת כנושא כלים בחצר הקיסרית יקטרינה השנייה. כבר באותה תקופה הוא התייחס לחצר המלכותית בחשדנות בגלל "זלזולה בדת האורתודוקסית ורצונה למסור את המולדת לידיים זרות". רדישצ'ב אובחן כנער מחונן ולכן נבחר כאחד מתריסר צעירים שנשלחו ללמוד במערב כדי לרכוש השכלה מערב-אירופית. הוא למד מספר שנים באוניברסיטת לייפציג שבה למד באותה תקופה גם גתה. החינוך שקיבל - בעיקר הגותם של מבלי (אחיו של אטיין בונו דה קונדיאק), של הלווטיוס ורוסו השפיעו על השקפותיו לגבי החברה הרוסית ובשובו קיווה לשלב את רעיונות הנאורות כגון משפט הטבע והאמנה החברתית בקרב הציבור הרוסי. בשובו לרוסיה התקבל לשורות המנהל הקיסרי והפך במשך הזמן למנהל מכס. אפילו כשעבד כיועץ משפטי בשירות הקיסרית, הוא שיבח מהפכנים כמו ג'ורג' וושינגטון, התלהב משלביה הראשונים של המהפכה הצרפתית והלך שבי אחרי הרעיונות הרדיקליים של ניקולאי נוביקוב, מראשוני העיתונאים הרוסים ובונה חופשי שבעיתונו "טרוּטֶן" Трутень (זכר הדוברים) פרסם בקורות פובמיות ראשונות על הממשל הצארי, במיוחד בנוגע למשטר הצמיתות של האיכרים. הסטירה והזעם של נוביקוב נתנו השראה לספרו הכי מפורסם של רדישצ'ב "המסע מפטרבורג למוסקבה".

פעילותו הספרותית ומעצרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לקריירה המנהלית המשיך רדישצ'ב בפעילות ספרותית. בשנת 1789 פרסום ספרו "חיי פיודור וסילייביץ' אושאקוב" עורר תגובות מנוגדות בקהל קוראיו. בעקבותיו כתב רדישצ'ב את ספר "מסע מפטרבורג למוסקבה" שהפך לספר ה"מחאה" הראשון בספרות הרוסית, שבו הוקיע המחבר בחריפות את שיטת הצמיתות, את מערכת המשפט והמנהל הרוסיים תחת שלטונה של הקיסרית יקטרינה השנייה. זמן קצר אחרי ההוצאה לאור של הספר, קראה הקיסרית את הספר וראתה בקריאה של רדישצ'ב לביצוע רפורמות עדות לרדיקליזם בסגנון יעקוביני והורתה שכל עותקי הספר יופקעו ויושמדו. מתוך 650 עותקים שהודפסו במקור רק 17 שרדו עד שהספר הודפס מחדש באנגליה כעבור 50 שנה. רדישצ'ב נעצר ועבר עינויים פיזיים ונפשיים. הוא ביקש מחילה מהקיסרית והתכחש בפומבי לספר. אחרי שנידון לעונש מוות, עונשו שונה לעשר שנות עבודות פרך. היה אמור לבצע אותו באילימסק, בסיביר. בעת מסעו לסיביר היה כבול, סבל מכפור האימים, התנענע על רגליו ונפל חולה. ידידו, הרוזן אלכסנדר וורונצוב שהייתה לו השפעה אצל הקיסרית ביקש בשבילו הקלה בתנאים ורשות לשוב למוסקבה כדי להתאושש. אחרי שהרגיש יותר טוב נדרש לצאת שוב לביצוע העונש בסיביר.

המסע השני לגלות וחייו בסיביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1790 יצא שוב לדרך ומסעו לסיביר נמשך כשנתיים עם תחנות ביניים ביקטרינבורג, טובולסק ואירקוטסק עד שהגיע בשנת 1792 למקום הגלות המיועד, העיירה אילימסק. בדרך הוא כתב ביוגרפיה של ירמק טימופייביץ', הכובש הקוזקי של סיביר ועסק בנושאי גאולוגיה וטבע. בהוראת הצארית הורשה ללכת ללא שרשראות, להתחתן פעם שנייה עם אחות אישתו הראשונה (שנפטרה ב-1783 בלידת ילדה הרביעי), יליזבטה וסילייבנה רובנובסקיה, ולהחזיק שרתים. [1] באילימסק נשאר חמש שנים יחד עם אשתו ושני הילדים שנולדו. כאדם המשכיל היחיד באזור, רדישצ'ב שימש כמעין רופא של המקום והציל חייהם של אנשים רבים. הוא כתב שם גם ספר ארוך "על האדם, מותו ונצחיותו", אחד הספרים הפילוסופיים החשובים של עמו. הוא דן בו על החיים אחרי המוות, על חומריות הנשמה, על גאולת החוטאים ועל כשלי המטריאליזם.

שובו הבייתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מות יקטרינה בשנת 1796, שוחרר רדישצ'ב טרם המועד, כעבור חמש שנים, על ידי בנה, הצאר פאבל הראשון, קיסר רוסיה. הוא חזר לעסוק בהצעות לרפורמות הממשל ברוסיה. בימי הצאר אלכסנדר הראשון שעלה לשלטון ב-1801 הועסק רדישצ'ב לזמן קצר בוועדה שנועדה לערוך רפורמה בחוקי האימפריה, אך עבודתו בגוף מנהלי זה הייתה לבסוף מתסכלת ולא נשאה פרי. בשנת 1802 כשהוא שרוי בדיכאון ואולי חרד מפני הגלייה נוספת לסיביר,שם רדישצ'ב קץ לחייו על ידי שתיית רעל.

השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתלמיד אמיתי של הנאורות, האמין רדישצ'ב בחירות האדם, בהומניזם ובפטריוטיזם. ערכים אלה כללו שוויון כל המעמדות בפני החוק, ביטול לוח תוארי האצולה, משפט בעזרת חבר מושבעים, סובלנות דתית, חופש העיתונות, שחרור הצמיתים, הביאס קורפוס והסחר החופשי. בשובו ממערב אירופה ב-1771 הבחין רדישצ'ב בפער הניכר בין החיים במדינות מערביות ליברליות כמו אנגליה ושווייץ ובין המצב ברוסיה הקיסרית. הוא בירך על רעיונות נאורים שאומצו על ידי יקטרינה השנייה עצמה בנוגע להפצת החינוך לכל המעמדות, ושיישומם ראה בעיניו בעת שהייתו באירקוטסק. הוא סבר שאוכלוסייה משכילה תוכל להוות בסיס להנהגתן בעתיד של שיטה פרלמנטרית או אולי רפובליקנית. מכל חולייה של החברה הרוסית, סלד רדישצ'ב בעיקר מחוסר השוויון המשווע והמשך שיטת הצמיתות, המושרשת במסורות שחיזקו הייררכיה קפדנית והיוו כר פורה להתעללויות ולניצול. באופן אירוני דווקא תחת שלטונה הנאור יחסית של יקטרינה השנייה הצמיתות התחזקה ונפוצה גם לשטחים שרוסיה כבשה. בעת גלותו בסיביר פיתח רדישצ'ב השקפה כלכלית שהתנגדה לא רק לתלות במשטר הצמיתות אלא הוקיעה אף את הסחר הבינלאומי. על אף השפעתו של אדם סמית' עליו, שמר רדישצ'ב על השקפות פרוטקציוניסטיות, גינה את הסחר הבינלאומי המיותר והציע לעודד את הייצור המקומי. בדיונים על הסחר בין רוסיה לסין האמין רדישצ'ב שברשות רוסיה מספיק משאבים כדי שתוכל לפתח יחסי סחר כאלה.

בבקרו את מהלך ההיסטוריה של השלטון השרירותי ברוסיה, קרא רדישצ'ב למשטר האוטוקרטי שיטת ממשל "המנוגדת ביותר לטבע האדם". על ידי שיטה זו היה קל יותר לממשל להפר את האמנה החברתית עם הנמשלים וליצור חברה בלתי צודקת ומדכאות. הוא הוסיף לגבי היחסים בין האדון לצמית, כי החיפוש אחרי שיטה בלתי מוגבלת הוא מגרעת אנושית טבעית. רדישצ'ב לא הוקיע את כל האוטוקרטים, אלא רק את הרודניים שביניהם, והעריך, למשל, את המלך הפילוסוף ליקורגוס של ספרטה, שקידם את השיוון ואת זכויות האנשים. עם זאת רדישצ'ב לא האמין במהפכה עם שפיכות דמים, ולא ייחל לה, במקום זאת הוא קיווה שיימצא אוטוקרט שוחר רפורמות שיבטל את הצמיתות וישאף "לשוויון בחברה, יגן על האלמנה ועל היתום, ויציל את החפים מפשע מכל נזק". כחבר במעמד השליט הוא לא התכוון להדיח את האוטוקרטיה אלא לשכנע את נציגיה ואת עמיתיו לוותר על חלק מכוחם. הסופר לא היה תמים והיה מודע לכך שבמקום שיש בו יותר נאורות, יותר חיים חברתיים, יכולה להיות יותר שחיתות, כי הטוב והאוול אינם ניתנים להפרדה עלי אדמות.

השקפותיו הדתיות והפילוסופיות של רדישצ'ב היו ליברליות להפליא בתקופתו.תוך שלילת ראשונות החוויות החושיות, בספרו "על האדם, המוות והנצחיות שלו" דיבר רדישצ'ב לשבח הכישורים העילאיים של האדם כיסודות עיקריים של החשיבה האנושית המורכבת. הוא האמיך שהכישורים המולדים של האדם משפיעים על התפתחותו באותה מידה כמו הסביבה החיצונית. הוא הצביע גם כן,על כך שקיימים כישורים מולדים, משותפים המחברים את כל בני האדם, במיוחד האמונה בכוח על. האמונה בנצחיות נשארה עבורו חזקה במיוחד, גם כגורם אמונה וגם כנחמה מול קשיי החיים.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו האחרונות הפכה דירתו של רדישצ'ב במוסקבה למרכזם של כמה חוגים ספרותיים שתמכו באותם הרעיונות כמוהו ושהביעו בפומבי את צערם אחרי מותו. המשטר הקיסרי האוטוקרטי דאג לאסור על פרסום ספרו "המסע מפטרבורג למוסקבה" עד שנת 1905. בכל אותן השנים שהספר נאסר ברוסיה, הוא הופץ במחתרת ותורגם לכמה שפות. אלכסנדר פושקין שתמך בהשקפותיו של רדישצ'ב, התחיל לכתוב המשך לספר "המסע" של רדישצ'ב, אך לא סיים אותו וכבר השלב מוקדם נאלץ לעמוד מול לחץ הצנזורה. בעקבות המהפכות הרוסיות ב-1905 ו-1917 התקבל רדישצ'ב בקאנון החוגים האופוזיציוניים וזכה לקוראים רבים בכל רחבי האימפריה. על אף הפער בין האידיאלים שלו והמציאות הסובייטית, השלטון הקומוניסטי בברית המועצות דאג לתאר אותו כ"מטריאליסט, לוחם פעיל נגד הרודנות הקיסרית ומבשר אמיתי של הבולשביזם"

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1878 - הנכד שלו, הצייר אלקסיי פטרוביץ' בוגוליובוב, הקים לשכר סבו את המוזיאון רדישצ'ב לאמנות בעיר סרטוב
  • 1952- השלטון הסובייטי שינה לזכרו את שם יישוב הולדתו מורנחנייה אבליאזובו ל"רדישצ'בו"

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1782 - (ספר ליחיד בטובולסק)
  • 1789 - (חיי פיודור וסילייביץ' אושאקוב)
  • דצמבר 1789 -(שיחה על מה המשמעות של "בן המולדת") (פורסם בכתב העת "האזרח המשוחח")
  • 1790 - Путешествие из Петербурга в Москву (פוטשסטווייה איז פטרבורגה ומוסקבו) מסע מפטרבורג למוסקבה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Patrick L. Alston, Alexander N. Radischev: A Spokesman of the Russian Enlightenment, University of California, 1956

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר רדישצ'ב בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]