אלפרד קרופ
 | |
| לידה |
26 באפריל 1812 אסן, הדוכסות הגדולה של ברג  |
|---|---|
| פטירה |
14 ביולי 1887 (בגיל 75) אסן |
| מדינה |
ממלכת פרוסיה |
| מקום קבורה |
Friedhof Bredeney |
  | |
אַלְפְרֶד קְרוּפּ (בגרמנית: Alfred Krupp; 26 באפריל 1812 – 14 ביולי 1887) היה תעשיין פלדה וממציא גרמני. הוא היה יצרן כלי הנשק הגדול ביותר של תקופתו, מה שזיכה אותו בכינוי "מלך התותחים".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלפרד קרופ, בנם של פרידריך קרופ ורעייתו תרזה קרופ (אנ') (1790–1850), נולד בשנת 1812. אביו לא הצליח להעמיד את המפעל שהקים ב-1811 על רגליו במהלך חייו. הוא נפטר בשנת 1826 כאשר אלפרד קרופ היה בן 14 והותיר לבנו את סוד הכנת פלדה יצוקה איכותית, יחד עם בית מלאכה קטן בו הייצור כמעט נעצר. בתקופה זו התגוררה המשפחה אצל הדודה במטרניך (Metternich). את החברה, שבאותה תקופה היו בה שבעה עובדים בלבד וחוב של 10,000 טאלרים, ירשה אשתו של פרידריך תרזה. יחד עם אחותו של פרידריך קרופ, הלנה פון מולר, לבית קרופ, נוסדה חברת פלדה. על הסכם היסוד חתמו כל יורשי פרידריך ואחותו הלנה. אלפרד נשר מבית הספר והשתלט על החברה, אף על פי שהחברה הייתה בבעלות רשמית של אימו. עד 1830 המצב השתנה. עם התפתחות תחבורה מסילות בגרמניה ובאירופה, גדל מאוד הביקוש לפלדה לייצור מסילות וסרנים של קטרי קיטור. ב-26 באוגוסט 1830, לאחר שהתגבר על כמה קשיים בייצור פלדה, קרופ מספקת לראשונה גלילי פלדה יצוקים להיסקן בהגן-הוהנלימבורג.
הקמת איחוד המכס הגרמני הקלה על הובלת מטענים בגרמניה. ב-1836 קרופ כבר העסיק 60 עובדים. אלפרד קרופ דאג ל"קרופיאנים" שלו, כפי שכונו לימים, כל חייו. הוא הפעיל עבורם ביטוח בריאות ובנה דירות לעובדים. בתמורה הוא דרש מהם נאמנות לחברה.
אלפרד קרופ רכש לקוחות חדשים, הרחיב את רכישות חומרי הגלם של החברה והשיג כספים למימון הרחבת עבודותיו. בתערוכה העולמית הראשונה, התערוכה הגדולה, בלונדון ב-1851, הוא הציג את מטילי הפלדה הגדולים ביותר שנוצקו עד אז (4,300 פאונד, כ-1,950 קילוגרם).
בשנת 1851, חידוש מוצלח נוסף, רצועות גלגלי רכבת (אנ') ללא ריתוך ("תפר"), החל את זרם ההכנסות העיקרי של החברה, ממכירות לרכבות בארצות הברית. אלפרד קרופ הגדיל את המפעל והגשים את תוכניתו היקרה לבניית תותח לטעינה אחורית מפלדה יצוקה. הוא האמין מאוד בעליונותם של תותחים בטעינה אחורית, בשל שיפור הדיוק והמהירות, אך תפיסה זו לא זכתה להסכמה כללית בקרב קציני צבא, שנשארו נאמנים לתותחי ברונזה הנטענים מהלוע. עד מהרה החל אלפרד לייצר הוביצרים לטעינה אחורית, אחד מהם הוא נתן לחצר המלכות הפרוסית.
ואכן, כשהוא לא הצליח למכור את תותח הפלדה שלו, קרופ נתן אותו למלך פרוסיה, שהשתמש בו כפריט דקורטיבי. ואולם אחיו של המלך וילהלם הבין את משמעות החידוש. לאחר שהפך לעוצר ב-1859, קנתה פרוסיה את 312 תותחי הפלדה הראשונים שלה מקרופ, שהפך ליצרן הנשק העיקרי של הצבא הפרוסי.
פרוסיה השתמשה בטכנולוגיה המתקדמת של קרופ כדי להביס את אוסטריה וגם את צרפת במלחמות האיחוד הגרמניות. הפיקוד העליון הצרפתי סירב לרכוש את התותחים של קרופ למרות תמיכתו של נפוליאון השלישי.[1] מלחמת צרפת-פרוסיה הייתה בחלקה תחרות של "Kruppstahl" (פלדת קרופ) מול תותח הברונזה. הצלחת הארטילריה הגרמנית הובילה למרוץ החימוש הבינלאומי הראשון, נגד שנידר-קרוזו (אנ') בצרפת וארמסטרונג ויטוורת' (אנ') באנגליה. קרופ הצליח למכור, לסירוגין, ארטילריה משופרת ומיגון פלדה משופר למדינות מרוסיה ועד צ'ילה וסיאם.
במשבר הפיננסי של 1873, המשיכה חברת קרופ להתרחב, כולל רכישת מכרות ספרדיים ומספנות הולנדיות, מה שהפך את קרופ לחברה הגדולה והעשירה באירופה, אך היא כמעט פשטה את הרגל עקב כך. אלפרד קרופ נחלץ עם הלוואה של 30 מיליון מארק מקונסורציום של בנקים שאורגן על ידי הבנק הממלכתי הפרוסי.
בשנים 1878 ו-1879 ערך קרופ תחרויות הידועות בשם Völkerschiessen ("ירי בינלאומי"), שבהם הדגימו ירי תותחים עבור קונים בינלאומיים. אלה נערכו במפן (אנ'), במגרש הניסויים הגדול בעולם; בבעלות פרטית של קרופ. 46 מדינות הפכו ללקוחות שלו. בזמן מותו ב-1887 היו לו 75,000 עובדים, כולל 20,200 באסן. במהלך חייו ייצר קרופ בסך הכל 24,576 תותחים; 10,666 לממשלת גרמניה ו-13,910 ליצוא.
קרופ הקים את Generalregulativ ("רגולציה כללית") כחוקה הבסיסית של המשרד. החברה הייתה עוסק יחיד, שעברה בירושה על ידי העדפת הבן הבכור, עם פיקוח קפדני על עובדים. קרופ דרש שבועת נאמנות, דרש מהעובדים לקבל אישור בכתב ממנהלי העבודה שלהם כשהם צריכים להשתמש בשירותים ופרסם כרוזים האומרים לעובדיו לא להתעסק בפוליטיקה הלאומית. בתמורה, קרופ סיפק שירותים חברתיים שהיו ליברלים בצורה יוצאת דופן לתקופה, כולל "מושבות" עם פארקים, בתי ספר מגרשי משחקים - בעוד שתוכניות ההטבות של האלמנות והיתומים ושאר תוכניות ההטבות ביטחו את הגברים ואת משפחותיהם במקרה של מחלה או מוות. אסן הפכה לעיר חברה (אנ') גדולה וקרופ הפכה דה פקטו למדינה בתוך מדינה, כאשר ה"קרופיאנר" (Kruppianer, עובד בחברת קרופ) היה נאמן לחברה ולמשפחת קרופ כמו לאומה ולבית הוהנצולרן. האסטרטגיה הפטרנליסטית של קרופ אומצה על ידי אוטו פון ביסמרק כמדיניות ממשלתית, כאמצעי מניעה נגד נטיות סוציאל-דמוקרטיות, ומאוחר יותר השפיעה על פיתוח ואימוץ עקרון הפיהרר על ידי אדולף היטלר.
תוכנית השירותים החברתיים של קרופ החלה בערך בשנת 1861, כאשר התברר שאין בעיירה מספיק בתים לעובדי החברה, והחברה החלה בבניית דירות. עד 1862 עשרה בתים היו מוכנים למנהלי עבודה, ובשנת 1863 נבנו הבתים הראשונים לעובדים באלט ווסטנד (Alt Westend). נוי ווסטנד (Neu Westend) נבנתה ב-1871 וב-1872. עד 1905 סופקו 400 בתים, רבים מהם ניתנו ללא דמי שכירות לאלמנות של עובדים לשעבר. אגודה שיתופית נוסדה בשנת 1868 שהפכה ל-Consum-Anstalt (בגרמנית "מוסד צריכה"). הרווחים חולקו לפי סכומים שנרכשו. אכסניה לגברים רווקים, ה-Ménage, הוקמה בשנת 1865 עם 200 דיירי אכסניה ועד 1905 אכלס 1,000. בתי מרחץ סופקו והעובדים קיבלו שירותי רפואה בחינם. הוקמו אגודות ביטוח תאונות, חיים ומחלות, והחברה תרמה לתמיכה בהן. הוקמו בתי ספר להכשרה טכנית ועבודת כפיים.[2]
קרופ זכה להערכה רבה גם על ידי הקייזר, שהדיח את יוליוס פון ורדי דו ורנואה (אנ') ואת יורשו האנס פון קלטנבורן-שטאכאו (אנ') משום שדחו את התכנון של קרופ של תותח השדה C-96, תוך שהוא מתעקש, "פיטרתי שלושה שרי מלחמה בגלל קרופ, ועדיין הם לא תופסים!".[3]
קרופ הכריז שהוא רוצה ש"אדם יבוא ויתחיל במהפכת נגד" נגד יהודים, סוציאליסטים וליברלים. בחלק ממצבי הרוח המוזרים שלו, הוא שקל לקחת את התפקיד בעצמו. לפי ההיסטוריון ויליאם מנצ'סטר (אנ'), עתיד נינו של קרופ לפרש את ההתפרצויות הללו כנבואה שהתגשמה עם בואו של אדולף היטלר.
חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נישואיו של קרופ לא היו מאושרים. אשתו ברתה (אין להחליף עם נכדתם (אנ')), לא הייתה מוכנה להישאר באסן המזוהמת בווילה היגל (אנ'), האחוזה שתכנן קרופ. היא בילתה את רוב שנות הנישואים שלהם באתרי נופש וספא, עם בנם היחיד.
קרופ היה עובד בלתי נלאה שמעולם לא נח על זרי הדפנה. הוא היה היפוכונדר קיצוני שסבל מדיכאון ולא עזב את מיטתו במשך שבועות וחודשים.
הוא ראה בעיני רוחו את המעסיק כפטריארך, הדורש מעובדיו לא רק כבוד, אלא גם ציות ומספק להם קיום בטוח לכך. הוא העריך מאוד את עצמו כיזם. בווילה שלו היגל הוא קיבל את מנהיגי אירופה. מלכים וקיסרים באו לבקרו לא לקבלות פנים, אלא כלקוחות. לכן, בשנת 1865, הוא סירב לתואר האצולה שהעניק לו מלך פרוסיה כ"בלתי הולם לרצונותיו". שמו היה קרופ, וזה הספיק.[4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלפרד קרופ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אלפרד קרופ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Axelrod, Alan (2016-04-01). The Battle of Verdun (באנגלית). Rowman & Littlefield. p. 29. ISBN 978-1-4930-2210-6.
- ^ Krupp Foundries, Social Work at, The New International Encyclopædia
- ^ Eric Dorn Brose The Kaiser's Army: The Politics of Military Technology in Germany During the Machine Age, 1870–1918
- ^ Manchester, William (1968). The Arms of Krupp: The Rise and Fall of the Industrial Dynasty that Armed Germany at War. Boston: Little, Brown. ISBN 9780316483957. OCLC 237115.