אל-מנסור (ח'ליף)
.jpg) | |||||
| לידה |
נובמבר 713 חומימה, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה, ח'ליפות אומיה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 באוקטובר 775 (בגיל 61) מכה, בית עבאס | ||||
| מקום קבורה |
בית הקברות מועלאה | ||||
| בן או בת זוג |
אום מוסא אל-חמיריה Fatimah bint Muhammad al-Taymi Hamada bint Issa | ||||
| |||||
  | |||||
עבדאללה בן מחמד אל-מנצור (בערבית: عبد الله بن محمد المنصور, 712 – אוקטובר 775), שנודע גם בכוניה אבו ג'עפר (أبو جعفر) הח'ליף השני לבית עבאס, שלט בין 754 ו-775. אל-מנצור היה אחיו של הח'ליף הראשון לשושלת בית עבאס, א-ספאח וירש את השלטון.
עם מותו של א-ספאח, החליט אל-מנצור לייצב את שלטונו באמצעות חיסול מנהיגים כריזמטיים אחרים של כוחות בית עבאס. אבו מוסלם, אחד מראשי הצבא אשר הוביל את בית עבאס לניצחון על בית אומיה, היה השליט הבלתי מעורער באזור איראן וטראנסאוקסאניה. אל-מנצור ביקש תחילה למנותו למושל מצרים על מנת לנטרלו מכוחו. לאחר סירובו של הלה לעזוב את בסיס כוחו באיראן, הוצא אבו מוסלם להורג ב-755. מותו של אבו מוסלם אכן הבטיח את שליטתה של השושלת העבאסית באזור.
שלטונו של אל-מנצור העמיק את האכזבה והתסכול בקרב הציבור השיעי, אשר חש כי תקוותיו, כי חיסול בית אומייה בידי בית עבאס יחזיר את הח'ליפות לאמאמים, נכזבו. אל-מנצור אף פעל לדיכוי שאיפות השיעים בדרום עיראק ובחצי האי ערב. מקורות שיעים אף טוענים, כי אל-מנצור אחראי למותו של האימאם ג'עפר א-צאדק. מבחינת מדיניות דתית, שאף להכליל ולאסלם כמות רבה ככל האפשר מתושבי האימפריה. זאת, בניגוד למדיניות בית אומייה, אשר העדיף ליהנות ממס הגולגולת שהוטל על "בני חסות" לא-מוסלמים (ד'ימי). ב-750, רק 8% מתושביה היו מוסלמים. עם מותו, המספר הוכפל.
תקופתו של אל-מנצור מאופיינת בשגשוג תרבותי. הסובלנות שהפגין בית עבאס כלפי הפרסים וקבוצות אחרות שדוכאו על ידי בית אומייה תרמה לכך. למרות שהח'ליף השאם אבן עבד אלמלכ אימץ מנהגי חצר פרסיים, ספרות ומחקר פרסי לא זכו להערכה בעולם האסלאמי עד לתקופתו של אל-מנסור. ללבלוב בתרבות הפרסית היה גם ביטוי פוליטי: תנועת השעוביה (الشعوبية), אשר טענה כי התרבות הפרסית עליונה על זו של הערבים.
אל-מנצור היה מעורב גם בפיתוח בגדאד כבירת האימפריה האסלאמית. ב-1 באוגוסט 762, הוא ייסד את בגדאד והקים את ארמון הח'ליף החדש, "מדינת א-סלאם", סביבו התפתחה העיר. בנוסף, הוא הקים בעיר את בית אלחכמה, ספרייה ומרכז מחקר והגות שהיוותה מרכז לתור הזהב של האסלאם. באותה שנה, ב-25 בספטמבר פרץ מרד של קבוצה מתוך השיעים נגד אל-מנצור והח'ליפות העבאסית באזור חג'אז ודרום עיראק בעקבותיו נהרג מנהיג המרד מוחמד אל נפס אל זכייה.
בשנת 765 החלו להירקם קשרים בין הממלכה הפרנקית לח'ליפות העבאסית. על פי מחבר ההמשך לכרוניקה המיוחסת לפרדגריוס, המלך הפרנקי פיפין הגוץ שלח משלחת לחצרו של אל-מנצור בבגדאד, וכעבור 3 שנים היא שבה לאירופה עם מתנות מהח'ליפה ומלווה במשלחת גומלין מוסלמית. פיפין נפגש עם שליחיו של אל-מנצור, ולאחר מכן ליווה אותם בעצמו לנמל במרסיי ושלח עמם מתנות רבות. ייתכן שחילופי המשלחות הללו התקיימו על רקע יחסי האיבה ששררו בין הממלכה הפרנקית לבין האימפריה הביזנטית, ותהליך ההתקרבות שחלה בין הממלכה הפרנקית והאפיפיורות. ייתכן שהמוסלמים תפסו את הפרנקים כנציגי העולם הנוצרי, וזה הצדיק יצירת קשרים דיפלומטיים עמם.[1]
אל-מנצור נפטר ב-775 בדרכו למכה, לקיים את מצוות החג'. הוא נקבר לאורך הדרך למכה – קברו אינו מסומן (בשל הרצון להסתיר את גופתו מאנשי בית אומיה). בנו, אל-מהדי ירש אותו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אל-מנסור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ איינהרד, חיי קרל הגדול, תרגום יצחק חן, נספח א: קרל הגדול והמזרח, עמ' 108–109.
| הקודם: א-ספאח |
הח'ליפים לבית עבאס 754–775 |
הבא: אל-מהדי (ח'ליף עבאסי) |