אנטוניו רוזמיני
_Ritratto_di_Antonio_Rosmini_(1853-1856)_Galleria_d%27Arte_Moderna_di_Milano.jpg) | |
| לידה |
24 במרץ 1797 רוברטו, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
1 ביולי 1855 (בגיל 58) סטרזה, איטליה |
| מדינה |
ממלכת איטליה הנפוליאונית, ממלכת לומברדיה-ונציה |
| השכלה |
אוניברסיטת פדובה |
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
| האתר הרשמי | |
  | |
אַנְטוֹנְיוֹ רוֹזְמִינִי-סֶרְבַּטִי (באיטלקית: Antonio Francesco Davide Ambrogio Rosmini-Serbati; 24 במרץ 1797 – 1 ביולי 1855) היה פילוסוף, תאולוג וכומר קתולי איטלקי. הוא הקים את הרוזמיניאנים (אנ'), רשמית "המכון לצדקה" או Societas a Charitate nuncupata, והיה חלוץ הרעיון של צדק חברתי, והקתוליות הליברלית (אנ') האיטלקית.[1] אלסנדרו מנצוני החשיב את רוזמיני לסופר האיטלקי היחיד בן תקופתו שכדאי לקרוא.
רוזמיני קיבל מעמד של מבורך של הכנסייה הקתולית ב-2007.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנטוניו רוזמיני-סרבטי נולד ב-24 במרץ 1797 ברוברטו, בטירול האוסטרית למשפחה של חוקרים ואספנים. התשוקה שלו לאיסוף הייתה של ספרים; בסוף ימיו, הספרייה שהקים הכילה כ-15,000 כרכים. אחיו קרלו רוזמיני (אנ') היה סופר חילוני. בניגוד לרצונו של אביו, הוא רצה להיות כומר, הוא למד באוניברסיטת פדובה, והוסמך לכומר בקיוג'ה, ב-21 באפריל 1821. ב-1822 קיבל תואר דוקטור בתאולוגיה ובמשפט קאנוני.[2] בשנת 1813 הוא התקבל לאקדמיית העשירים של רוברטו (גר'), חברה מדעית עם אוריינטציה הן במדעי הרוח והן במדעי הטבע שפעלה בעיר הולדתו. הוא ניסח חוקה חדש למוסד שנכנס לתוקף ב-1825 ונבחר לנשיאו מספר פעמים.
במהלך תקופה זו ניסח רוזמיני את "עקרון הפסיביות" שלו. רוזמיני חש נאלץ לשאול את עצמו: האם התוכניות שלי נובעות יותר מהרצון הסובייקטיבי שלי לעשות טוב מאשר מהרצון לעשות את רצון האל? בהשקפה בדרך זו, ניסח רוזמיני את העיקרון בשני חלקים: "היה מוכן לבצע כל עבודת צדקה, אך רק כל עוד ההשגחה האלוהית היא המציגה אותה; בינתיים, תשקע במחויבות להמרה מתמדת, בחיפוש אחר תיקון חייך".[3]
המוסד לצדקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1828 הוא הקים במונטה קלוואריו (Monte Calvario) ליד דומודוסולה (אנ'), קהילה דתית חדשה, המכון לצדקה (Istituto della Carità), הידוע מאז בדרך כלל כרוזמיניאנים (אנ'). בסתיו 1830, הוא חנך את שמירת הכללים בקלוואריו, ובין 1834 ל-1835 היה אחראי על קהילה ברוברטו. אחר כך הוקמו מוסדות בסטרזה ובדומודוסולה. חוקות המוסד אושרו על ידי האפיפיור גרגוריוס השישה עשר ב-20 בדצמבר 1838. המוסד התפשט במהירות באנגליה ובאיטליה, ובקשות להקמתו הגיעו ממדינות שונות.[2]
החברים במוסד יכולים להיות כמרים או עמאים, שהקדישו עצמם להטפה, לחינוך הנוער ולעבודות צדקה אוניברסלית - חומריות, רוחניות ואינטלקטואליות. הם פועלים באיטליה, אנגליה, אירלנד, צרפת, ויילס, ניו זילנד, קניה, טנזניה, הודו, ונצואלה וארצות הברית. בלונדון הם צורפו לכנסיית סנט את'לדרדה (אנ'), בהובורן.[4] בשנת 1962 נוסד רוזמיני קולג', בית ספר לבנים באוקלנד, ניו זילנד על ידי האב קאצ'סייד.[5]
פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוזמיני שימש כיועץ פוליטי לממשלת פיימונטה. באוגוסט 1848, הוא נשלח לרומא על ידי קרלו אלברטו, מלך סרדיניה כדי לגייס את האפיפיור לצדה של איטליה מול אוסטריה.[2] רוזמיני הוזמן לשרת בקוריה הרומאית של האפיפיור פיוס התשיעי כראש ממשלת מדינת האפיפיור. הוא השתתף במאבק האינטלקטואלי שמטרתו שחרור מאוסטריה, אך כיועץ כנסייתי ודיפלומט מהימן, הוא לא היה יוזם של התנועה שהסתיימה בחופש ובאיחוד איטליה. למעשה, בעודו להוט לשחרור איטליה מאוסטריה, מטרתו הייתה להביא לאיחוד של מדינות המדינה, שהיה אמור להיות בשליטת האפיפיור.[4] עם הקמת הרפובליקה הרומית (אנ'), האפיפיור נאלץ לברוח והתנכר ליועצו לשעבר בעניינים פוליטיים. הנסיבות הפוליטיות הקלושות הקשו מאוד ליישב בין הפרויקטים השונים של השניים: רפורמות חברתיות ומשפטיות חדשניות, צנועות ככל שיהיו, נפלו קורבן לצורך הקיומי הדוחק יותר להגן על עליונות הסמכויות הזמניות של הכנסייה. כאשר בשנת 1849 התפרסמו ספריו על רפורמה כנסייתית (Delle cinque piaghe della santa Chiesa - חמש הסטיגמטות של הכנסייה הקדושה) וחוקה למדינות האפיפיור (La Costituzione secondo la giustizia sociale. Con un'Appendice sull'Unità d'Italia ed una Lettera sull'Elezione dei Vescovi a Clero e Popolo ) הם נכנסו לרשימת הספרים האסורים ולא רק פעילותו הפוליטית הגיעה לסיומה, אלא גם המחשבה להעלותו לדרגת חשמן.
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתביו של רוזמיני, "חמש הסטיגמטות של הכנסייה הקדושה" וחוקת הצדק החברתי, עוררו התנגדות רבה, במיוחד בקרב הישועים, ובשנת 1849 הן צורפו לרשימת הספרים האסורים.[6] רוזמיני הכריז מיד על כניעה ופרש לסטרזה על אגם מאג'ורה, שם מת. לפני מותו היה לו הסיפוק שנודע לו שהיצירות הנדונות נפסלו, כלומר, הוכרזו נקיות מביקורת על ידי המשרד לספרים אסורים. עשרים שנה לאחר מכן, המילה פוסלת (דימיטנטור) הפכה לנושא מחלוקת, חלקם טענו כי היא מסתכמת באישור ישיר, אחרים כי היא שלילית גרידא ואינה מרמזת שהספרים נקיים משגיאות.[4] וינצ'נצו מריה גאטי (Vincenzo Maria Gatti), הפרופסור הדומיניקני לתאולוגיה בקולג' של סנט תומאס, כיום האוניברסיטה האפיפיורית של סנט תומאס אקווינס (אנ') והתאולוג של האפיפיור (אנ'), היה גורם מרכזי בשיקום חלקי של יצירותיו של רוזמיני. במאמר שפורסם בל'אוסרווטורה רומאנו ב-16 ביוני 1876, הבהיר גאטי שפיוס התשיעי לא התכוון שה"דימיטנטור" יסתכם בגינוי סיטוני.[7]
המחלוקת נמשכה עד 1887, אז גינה האפיפיור לאו השלושה-עשר ארבעים מהטענות של רוזמיני. אולם בהתייחסו לגינוי זה, הוציא המשרד לדוקטרינה של האמונה בשנת 2001 מסמך שבו הוא הכריז כי "משמעות הטענות, כפי שהובנה והגנתה בצו, אינה שייכת לעמדתו האותנטית של רוזמיני".[8]
בשנת 1998 מוזכר רוזמיני על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני באנציקליקה Fides et Ratio ("אמונה ותבונה") כאחד מהוגי הדעות הנוצרים הגדולים.
הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשקפה המקיפה ביותר על עמדתו הפילוסופית של רוזמיני נמצאת ב-Sistema filosofico (באיטלקית "מערכת פילוסופית") שלו, שבו הוא מציג את התפיסה של אנציקלופדיה שלמה של האדם שניתן לדעת, מאוגדת סינתטית, לפי סדר הרעיונות, בשלמות הרמונית לחלוטין. תוך הרהור על מצב הפילוסופיה העדכני מג'ון לוק ועד גאורג הגל, ועינו מכוונת לבעיה העתיקה והיסודית של מקורם, האמת והוודאות של רעיונותינו, כתב: "אם יש להחזיר לפילוסופיה לאהבה ולכבוד, אני חושב שיהיה צורך, בחלקו, לחזור לתורתם של הקדמונים, ובחלקו להעניק לאותן תורות את התועלת של שיטות מודרניות" (תאודיציה, א. 148).
מבורך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 ביוני 2006 חתם האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר על צו המעלות ההרואיות, ומכאן הכריז על רוזמיני כ"מכובד". ב-3 ביוני 2007, אישר האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר את פרסום צו המאשר את רוזמיני כמבורך. ב-18 בנובמבר 2007, הוא הוכרז מבורך בנוברה שבאיטליה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Cleary, Denis (2008). Zalta, Edward N. (ed.). Antonio Rosmini. The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Winter 2008 ed.). Metaphysics Research Lab, Stanford University.
- Davidson, Thomas (1882). The philosophical system of Antonio Rosmini-Serbati. London: Kegan Paul, Trench. OCLC 644511833. Includes a biographical sketch and bibliography.
- MacWalter, Gabriel S., ed. (1883). Life of Antonio Rosmini-Serbati. Vol. 1. London: Kegan Paul, Trench. OCLC 613110882.
- Lockhart, William S., ed. (1886). Life of Antonio Rosmini-Serbati. Vol. 2. London: Kegan Paul, Trench. OCLC 902993060.
- The life of Antonio Rosmini-Serbati. תורגם ע"י Giambattista Pagani. London: G. Routledge. 1907. OCLC 701254451.
- "Church reformation in Italy". Edinburgh Review. 114 (231): 233–268. ביולי 1861. hdl:2027/uc1.32106019934451. ISSN 1751-8482.
{{cite journal}}: (עזרה)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אנטוניו רוזמיני- אנטוניו רוזמיני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- Rosmini Serbati, Antonio Enciclopedie on line Treccani
- Rosmini and Rosminianism in the Catholic Encyclopedia
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Kraynak, Robert P. (2018). "The Origins of "Social Justice" in the Natural Law Philosophy of Antonio Rosmini". The Review of Politics. 80 (1): 3–29. doi:10.1017/S0034670517000754.
- ^ 1 2 3 Cormack, George, and Daniel Hickey. "Rosmini and Rosminianism." The Catholic Encyclopedia Vol. 13. New York: Robert Appleton Company, 1912. 15 November 2016.
- ^ "Antonio Rosmini", Rosminians, Ireland
- ^ 1 2 3 Rosmini-Serbati, Antonio, 1911 Encyclopædia Britannica
- ^ "Rosmini College". rosmini.school.nz. Auckland, NZ.
- ^ "Muratore, Umberto. "Antonio Rosmini", Centro Internazionale di studi Rosminiani". אורכב מ-המקור ב-26 ביולי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cattaneo, Massimo (1999). "Gatti, Vincenzo Maria". Dizionario Biografico degli Italiani (באיטלקית). Vol. 52. אורכב מ-המקור ב-22 במאי 2013.
{{cite encyclopedia}}: (עזרה) - ^ Congregation for the Doctrine of the Faith. "Note on the Force of the Doctrinal Decrees Concerning the Thought and Work of Fr Antonio Rosmini Serbati". vatican.va. נבדק ב-15 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה)