גרגוריוס השישה עשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גרגוריוס השישה עשר
Gregorius XVI
Gregory XVI.jpg
גרגוריוס השישה עשר
לידה 18 בספטמבר 1765
בלונו, הרפובליקה של ונציה Flag of Most Serene Republic of Venice.svg
פטירה 1 ביוני 1846 (בגיל 80)
הארמון האפוסטולי, רומא, מדינת האפיפיור מדינת האפיפיורמדינת האפיפיור
מדינה מדינת האפיפיור
מקום קבורה בזיליקת פטרוס הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק כומר קתולי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
האפיפיור ה־254
2 בפברואר 18311 ביוני 1846
(15 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
סמלו
מצבת קברו

גרגוריוס השישה עשרלטינית: Gregorius XVI;‏ 18 בספטמבר 1765 - 1 ביוני 1846) היה אפיפיור מ-2 בפברואר 1831 ועד מותו. שמו לפני הכתרתו היה ברתולומאו אלברטו קאפלארי (Bartolomeo Alberto Cappellari). היה אפיפיור שמרני שהתנגד לרוחות של דמוקרטיזציה במדינת האפיפיור בפרט ובאירופה בכלל. האפיפיור האחרון שנבחר לתפקיד מבלי שהיה בישוף והאחרון שנשא בשם גרגוריוס.

לפני הכתרתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד למשפחת אצולה זעירה בבלונו (Belluno)‏, 100 ק"מ מצפון לוונציה. בגיל צעיר הצטרף למסדר הקמלדולגי, מסדר נזירים בנדיקטיני במנזר במוראנו שליד ונציה. נודע כתאולוג וב-1800 נבחר לאקדמיה הקתולית. ב-1814, לאחר שקונגרס וינה החזיר לאפיפיור את סמכותו במדינת האפיפיור עם תום מלחמות נפוליאון, מונה לכומר הראשי של מסדרו ושירת כחבר האינקוויזיציה והמועצה להפצת האמונה (Congregatio pro Propaganda Fide) של הקוריה הרומאית.

ב-21 במרץ 1825 מינה אותו האפיפיור לאו השנים עשר לקרדינל והוא נשלח לארצות השפלה לפעילות דיפלומטית להסדרת זכויותיהם של הקתולים, שליחות שהוכתרה בהצלחה. כן גישר בין הכנסייה הארמנית הקתולית לבין האימפריה העות'מאנית.

בחירתו וכהונתו כאפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קונקלווה בת חמישים יום נבחר לרשת את פיוס השמיני. הוא נבחר כמועמד של פשרה לאחר 83 הצבעות ובלבה של סערה פוליטית. שני פפאבילים (מועמדים מבטיחים) לא נבחרו, ברתולומאו פצ'ה, נונציו בכיר בשלטונו של פיוס השביעי ומזכיר המדינה בימי פיוס השמיני, שעל בחירתו הוטל וטו מצד צרפת ואימנואלה דה גרגוריו שהיה פפאביל להחלפתם הן של פיוס השמיני והן של לאו השנים עשר.

מהפכת יולי 1830 בצרפת הורידה מן הכס את בעל-הברית הקרוב של רומא ומגנה, שארל העשירי מבית בורבון. כך נותרה מדינת האפיפיור חשופה למהפכנים וכוחות גרילה והאפיפיור נאלץ לא אחת לקרוא לעזרתו את כוחות צבא האימפריה האוסטרית שישבו בלומברדיה. מיד עם בחירתו לאפיפיור פרצה מרידה בבולוניה בהנהגתו של ג'וזפה מציני, מייסד התנועה המהפכנית "איטליה הצעירה" (Giovane Italia). ב-1831 התכנסו נציגים בבולוניה כפרלמנט של המחוזות המאוחדים על מנת להקים ממשל רפובליקני ולבחור ממשלה זמנית. האפיפיור ביקש את עזרת אוסטריה והצבא האוסטרי השתלט על בולוניה, מודנה ופארמה. עם עזיבת הצבא פרצו מיד מהומות חדשות בבולוניה והאפיפיור ביקש שוב את סיועם של האוסטרים, אשר כבשו את בולוניה שוב ונשארו בה הפעם עד 1838. מטרניך, קאנצלר אוסטריה, הזהיר את מלך צרפת המתקדם, לואי פיליפ, כי אוסטריה לא תסבול התערבות צרפתית. ואכן, ממשלת צרפת, שהייתה אז בשליטת המדינאי קזימיר פרייה השמרן והמתון, לא התערבה לטובת המהפכנים האיטלקים, ואף עצרה את אלו מהם שניסו לפעול בשטחה. במקביל השתלט הצבא הצרפתי על אנקונה.

גרגוריוס השישה עשר התנגד לכל פיתוח טכנולוגי ובכלל זה תאורת גז ומסילות רכבת (והוא ידוע באמירתו "chemin de fer, chemin d'enfer" (בעברית: "מסילת הברזל, מסילה לגיהנום").[1]), בהם ראה נשאי ליברליזציה, זרזים של מסחר חופשי וחיזוק הבורגנות על פני הכוחות המסורתיים. כתוצאה משמרנותו הקיצונית פרצו מרידות במדינת האפיפיור בוויטרבו (1836), ראוונה (1843) ורימיני (1845), אשר דוכאו ביד קשה.

עם זאת, תמך הכס הקדוש ביד רחבה במיזמי אדריכלות (למשל מוזיאון גרגוריאנו אטרוסקו שנוסד בשנת 1837). תחת הוראתו נערכה עריכה מחדש של אינדקס הספרים האסורים, במסגרתה הותרה ב-1835 הוצאתם לאור של ספרי קופרניקוס, גלילאו גליליי ויוהנס קפלר[2]. ב-3 בדצמבר 1839 פרסם בולה אפיפיורית בכותרת "In supremo apostolatus" ("השליחות הגבוהה ביותר"), שנשלחה כמכתב פומבי לראשי הקהילות בבלטימור, במסגרתה הבהיר את עמדת הכנסייה השוללת את סחר העבדים האטלנטי. לעמדה כנסייתית זו הייתה השפעה על מחזיקי עבדים קתולים בארצות הברית, בעיקר במדינת מרילנד[3].

האפיפיור גרגוריוס השישה עשר נפטר מהתפרצות של מחלת השושנה ונקבר בבזיליקת פטרוס הקדוש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גרגוריוס השישה עשר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pollard, John. 2005. Money and the Rise of the Modern Papacy. ISBN 0521812046. p. 29.
  2. ^ Jeremy Brown, New Heavens and a New Earth, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2013, עמ' 179
  3. ^ תוכן הבולה