בנדיקטוס השישה עשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בנדיקטוס השישה עשר
Benedictus XVI
Benedykt XVI (2010-10-17) 2.jpg
לידה 16 באפריל 1927 (בן 91)
מארקטל, רפובליקת ויימאר רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר
מדינה קריית הוותיקןקריית הוותיקן  קריית הוותיקן
דת נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
האפיפיור ה-265
19 באפריל 200528 בפברואר 2013
(7 שנים ו-45 שבועות)
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שלט האצולה של בנדיקטוס השישה עשר

בנדיקטוס השישה עשרלטינית: Benedictus XVI; נולד כיוזף אלויס רצינגר, בגרמנית: Joseph Alois Ratzinger ב-16 באפריל 1927) כיהן כאפיפיור ה-265 בהיסטוריה של הכנסייה הרומית-קתולית. לפני היבחרו לאפיפיור שימש כדיקן אספת החשמנים וכראש "הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה" (לשעבר האינקוויזיציה). כחשמן היה אחד מהבולטים והחשובים ביותר, והיה ידוע מבחינה אישית ותאולוגית כאחת כ"יד ימינו" של קודמו בתפקיד. הוא נחשב לשמרן ביותר, והיה מעורב בפולמוסים רבים בכנסייה פנימה ומחוצה לה. ב־19 באפריל 2005 נבחר לתפקיד האפיפיור לאחר שני ימי דיונים בקונקלווה, אספת החשמנים הבוחרת את האפיפיור. ב-28 בפברואר 2013 פרש מתפקידו והפך ל"אפיפיור אמריטוס".

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדיקטוס השישה עשר נולד בשנת 1927 בשם יוזף רצינגר בחבל אלטטוטינג, בוואריה, גרמניה לאב קצין משטרה ממתנגדי הנאציזם. בגיל 14 נעשה חבר לזמן קצר בהיטלר יוגנד כפי שחייב החוק. משפחתו אף התנגדה למשטרו של היטלר. במלחמת העולם השנייה שירת עם אחיו בצבא הגרמני בחוליית נ"מ, שהגנה על מפעל ב.מ.וו לייצור מנועי מטוסים בו היו עובדי כפייה מדכאו. בהמשך נשלח להונגריה, שם הניח מלכודות לטנקים. בעת שירותו הצבאי ראה עובדי כפיה סלאבים, ויהודים שנשלחים למחנות השמדה. לקראת סוף המלחמה, באפריל 1944, ערק מהצבא הנאצי, פעולה שסיכנה אותו בעונש מוות, ומאוחר יותר שהה שבועות אחדים כשבוי במחנה מעצר אמריקני. על פי עדותו, כחייל הוא מעולם לא ירה בנשקו שאף לא היה טעון, ומגיוסו לא הייתה לו דרך להתחמק, אך אף על פי כן הוזכר שירותו בוורמאכט לשלילה כאשר הועלתה מועמדותו כאפיפיור. הוא ואחיו טוענים שלא יכלו להתנגד לנאצים, ולדבריו, הברוטליות של המשטר הנאצי סייעה לו להגיע להחלטה להפוך לכומר.

השכלתו ותפקידיו הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1946 ו-1951 למד תאולוגיה ופילוסופיה בסמינר תאולוגי בעיר טראונשטיין שבבוואריה. בשנת 1951 הושבעו הוא ואחיו גאורג רצינגר לכמורה. בשנת 1953 הוענק לו תואר דוקטור לתאולוגיה, ובשנת 1957 עבר את בחינת ה-Habilitation מאוניברסיטת מינכן בתחום התאולוגיה הפונדמנטלית (תחום בתאולוגיה הקתולית העוסק במתן תשובות לשאלות אמונה לאור התפתחות המדע והמחשבה הרציונלית). בשנה שלאחר מכן מונה לפרופסור לדוֹגמה ולתאולוגיה פונדמנטלית בבית הספר הפילוסופי-תאולוגי של העיר פרייזיג ושימש גם כמרצה באוניברסיטאות גרמניות שונות (מינכן, מינסטר, טיבינגן ורגנסבורג). לרוחות הליברליות של שנות ה-60 ולמהומות הסטודנטים הייתה השפעה חזקה עליו בכיוון ההפוך. הוא גיבש עמדות שמרניות נוקשות, שעתידות היו ללוות אותו בהמשך תפקידיו בכנסייה.

בהוראה התמיד עד שנת 1977, אם כי כבר במהלך ועידת הוותיקן השנייה שימש כיועצו של הארכיבישוף של קלן, החשמן יוזף פרינגס. יכולותיו האינטלקטואליות יוצאות הדופן והשם שקנה לעצמו כתאולוג מהמעלה הראשונה משכו את תשומת הלב. מבלי שכיהן קודם לכן כבישוף מינה אותו האפיפיור פאולוס השישי במרץ 1977 לארכיבישוף של מינכן ופרייזינג, ולאחר שלושה חודשים הפך אותו לחשמן. בתפקידו זה קיבל במינכן את פני משלחת החשמנים הפולנית, ובתוכה קרול וויטילה, שמונה מעט לאחר מכן לאפיפיור יוחנן פאולוס השני לאחר כהונתו הקצרה של יוחנן פאולוס הראשון. רצינגר השתתף בבחירת שניהם.

בתחילת דצמבר 1981 מונה בידי יוחנן פאולוס השני לראש "הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה". הקו השמרני שהוביל במשרתו זו תאם את זה של האפיפיור. בשנת 1998 מונה לתת-דיקן של חבר החשמנים ובשנת 2002 מונה לדיקן חבר החשמנים וקיבל את תואר הכבוד של הבישוף של אוסטיה.

החשמן יוזף רצינגר בפגישה עם ירוסלב קצ'ינסקי

מועמדותו ובחירתו כיורש האפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מחודש ינואר 2005 הוזכר שמו בעיתונות כיורש אפשרי לאפיפיור החולה יוחנן פאולוס השני. באופן פרדוקסלי, דווקא היותו המועמד הבולט הפכה אותו למועמד קטן סיכוי, לאור המסורת שהשתרשה בבחירות קודמות של אפיפיורים, לפיה "מי שנכנס לקונקלווה כ[מועמד להיות] אפיפיור, יוצא ממנה כשעודנו חשמן". הדעה הרווחת הייתה כי לכנסייה הקתולית דרוש אפיפיור איטלקי או לחלופין אפיפיור מן העולם השלישי. רצינגר עצמו הרבה לדבר על תשוקתו לשוב בערוב ימיו לעיר הולדתו בבוואריה, אם כי בסוף תקופתו של יוחנן פאולוס כבר אמר כי "יקבל כל תפקיד שאלוהים יטיל עליו".

בבוקרו של ה־8 באפריל 2005 ניהל ברומא את טקסי ההלוויה של יוחנן פאולוס השני. הוא התרגש מאוד בטקס והספיד את האפיפיור בגרון חנוק. בתוקף תפקידו כדיקן החשמנים כינס את הקונקלווה וניהל את בחירת האפיפיור החדש.

בערבו של ה-19 באפריל, בתום יום ההצבעות השני, נבחר לאפיפיור ה-265 בהיסטוריה של הכנסייה, ובחר לעצמו את השם בנדיקטוס השישה עשר. בנוסף לשפת האם שלו, גרמנית, הוא דובר איטלקית, צרפתית, אנגלית ולטינית. כמו כן הוא מסוגל לקרוא יוונית עתיקה ועברית מקראית.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדיקטוס השישה עשר

כראש "קהילת דוקטרינת האמונה" היה בין המתנגדים הבולטים לנישואי כמרים ולהפלות מלאכותיות. בין השאר, אסר על כמרים להזכיר אופציה של הפלה באוזני קטינות הרות הפונות אליהם, אף בהריון כתוצאה מאונס או גילוי עריות. הוא התנגד לכל סוג של זוגיות הומוסקסואלית. כן הביע התנגדות נחרצת לשימוש באמצעי מניעה, וטען שקונדומים לא מונעים איידס. בדרשה שנשא לפני תחילת כינוס החשמנים שבסופו נבחר הפתיע כשלא ניסה להפגין מתינות, אלא חזר בתקיפות על עמדתו כי אל לכנסייה להתאים עצמה לרוחות הזמן והזהיר מפני "הדיקטטורה של היחסיות", שאינה מוכנה לתת לשום רעיון תוקף על פני האינדיבידואליזם וה"אני". בשל דעותיו סברו פרשנים כי בחירתו לאפיפיור תסכן את הכנסייה הקתולית בפילוג אפשרי ועל כן אינה סבירה. עמדותיו הקשוחות וגישתו הנוקשה, זיכו אותו לעיתים בכינויים מזלזלים, כ"הביריון", "הקרדינל הטנק", ו"הרוטוויילר של אלוהים".

יהדות ויהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף עמדות שליליות שהשמיע כלפי הדתות המזרחיות, הבודהיזם וההינדואיזם, והתנגדות לקבלתה של טורקיה, בעלת הרוב המוסלמי לאיחוד האירופי, הוא נחשב לבעל עמדה אוהדת ליהדות. בכך המשיך בדרכו של קודמו בתפקיד, יוחנן פאולוס השני. כאשר ניסח את התקציר הרשמי הפופולרי של ההשקפה הקתולית, נענה לבקשות יהודיות והכליל בתוכו את עמדותיה החיוביות והמעודכנות של הכנסייה כלפי היהודים.

עם זאת, כאפיפיור הוא החזיר מיסה לטינית עתיקה שכוללת תפילה להמרת דתם של היהודים "מחשיכה לקתוליות", ובהמשך התיר להרחיב את השימוש בתפילת "יום שישי הטוב" בנוסחה הישן, הכוללת את הבקשה מהאל "שיסיר את המסווה מעל ליבות היהודים". מעשים שגרמו לביקורת[1].

גם המהלכים שנקט בנדיקטוס ה-16 (שהחלו עוד בימי קודמו יוחנן פאולוס השני), לקראת הפיכת פיוס ה-12 לקדוש, והתבטאויותיו להגנתו, נותרו שנויים במחלוקת[2]. גם לאחר שהשהה את מהלך הפיכתו לקדוש, סירב בנדיקטוס לבקר בישראל, עד שלא יוסר ביד ושם כיתוב המאשים את פיוס ה-12 בשתיקה נוכח השמדת יהודי אירופה[3]. הוא גם סירב לבקשת ארגונים יהודיים לפתוח את ארכיוני הוותיקן, שיכולים לשפוך אור על התנהלות פיוס ה-12 בשואה, מ"נימוקים לוגיסטיים"[4].

בחלק השני של ספרו "ישו מנצרת", קבע שהנהגת בית המקדש, יחד עם קומץ תומכים, הייתה אחראית למותו של ישו - ולא היהודים כעם. "דמו של ישו לא קורא לנקמה וענישה, הוא מביא פיוס". וכי אף שיוחנן בן זבדי האשים את "היהודים" במות ישו, "אבל השימוש של יוחנן בביטוי הזה לא מצביע בשום צורה - כפי שהקורא המודרני עלול לחשוב - שמדובר בעם בישראל בכללותו, או שמדובר בדמות 'גזענית'. אחרי הכל, יוחנן עצמו היה יהודי מבחינה אתנית, כמו ישו וכל מי שהלך אחריו. כל הקהילה הנוצרית המוקדמת הייתה מורכבת מיהודים"[5].

ב-24 בינואר 2009 הסיר את החרם נגד ארבעה בישופים, החברים בזרם השמרני-הקיצוני "אגודת הקדוש פיוס העשירי" שהונהג על ידי הארכיבישוף מרסל לפבר, לרבות הבישוף מכחיש השואה ריצ'רד ויליאמסון. לפבר וסיעתו הוקעו ונודו על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1988. החנינה עוררה כנגד האפיפיור בנדיקטוס ביקורת רבה, חיצונית ופנימית, בין היתר על ידי אלי ויזל, בגלל ויליאמסון[6]. גם לאחר שצפו התבטאויות אנטישמיות חריפות והכחשת השואה של ויליאמסון, נמנע האפיפיור תחילה מלהגיב להם ולא חזר בו מביטול הנידוי. ויליאמסון עצמו הביע התנצלות חלקית על "אי הנוחות והבעיות" שגרם לאפיפיור[7], והאפיפיור ניסה להסביר את מעשיו[8], ובהמשך הודה שנעשו שגיאות, ושלא היה מודע להכחשת השואה של ויליאמסון[9], והוותיקן התנער ממנו. בפרשה התערבה גם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שדרשה מהאפיפיור הבהרות וטענה שהחלטת הוותיקן "יוצרת רושם שהכחשת השואה אפשרית", ולבסוף דובר האפיפיור סיפק את ההבהרות[10].

דרשות וגינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרשה ביולי 2005 גינה את הפיגועים בלונדון ואת הפיגועים בשארם א-שייח, אך נמנע מלגנות את הפיגועים בישראל. משרד החוץ הגיש מחאה. דברים אלו עוררו מחלוקת חריפה אחרי תקופה שבה היחסים בין ישראל לוותיקן היו תקינים. המחלוקת יושבה אחר זמן קצר וראש הממשלה שרון שלח לאפיפיור מכתב שבו כינה אותו "ידיד ישראל". בכיר בוותיקן צוטט כאומר כי "שני הצדדים עשו טעויות".[11] בינתיים עורר רושם ביקורו של בנדיקטוס בבית כנסת בגרמניה.

ב-12 בספטמבר 2006, בהרצאה שנשא האפיפיור באוניברסיטת רגנסבורג, הוא התייחס לאלימות בשם הדת והביא דוגמה מההשלכות שהיו להמרת הדת בכוח של העמים שנכבשו על ידי האסלאם. הוא אמר שלא הכח והאלימות הם אלה שיפתחו את לבו של מאמין אלא מילים משכנעות. כדי להסביר את עמדותיו, האפיפיור ציטט מדברי הקיסר הביזנטי בן המאה ה-14 מנואל השני: "הראו לי מה החידושים שהביא מוחמד. אתם תמצאו רק דברים רעים ובלתי אנושיים, כמו הציווי שלו להפיץ את האסלאם בחרב על פי האמונה". עוד ציין האפיפיור, כי האלימות "עומדת בסתירה לרצון האל" וקרא ל"דיאלוג אמיתי ודחוף בין התרבויות". דבריו זכו לגינויים מצד מנהיגים מוסלמיים, ועוררו הפגנות ואף התקפות אלימות על כנסיות באזורים מוסלמיים. כעבור יום אחד פרסם הוותיקן הודעה מטעם האפיפיור שבה הוא מביע צער על כך שדבריו הובנו כפגיעה במוסלמים, ומבהיר כי הוא רוחש כבוד לדת האסלאם ומקווה שתובן "הרוח האמיתית" של דבריו.

האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר ביקר באושוויץ ב-2006. ביקורו הראשון כאפיפיור, והשלישי שלו במקום. בנאומו אמר: "לדבר במקום זה של אימה, מקום בו התבצעו פשעים חסרי תקדים נגד אלוהים ואדם, כמעט בלתי אפשרי, וזה קשה במיוחד לנוצרי, לאפיפיור מגרמניה". "במקום כזה המילים נעתקות, בסופו של דבר נשאר רק שקט מאיים. שקט שהוא בעצם בכי אמיתי לאלוהים - אלוהים, למה שתקת? איך אפשרת לזוועות האלו להתרחש? איפה היה אלוהים באותם ימים? איך הוא הרשה לטבח כזה להתרחש?". "השקט שלנו מעורר תחינה למחילה ולהתפייסות. תפילה לאלוהים שדבר כזה לא יתרחש שוב".[12]

בנדיקטוס ביקר בישראל וברשות הפלסטינית בין ה-11 במאי ל-15 במאי 2009, בביקור זה נמתחה עליו ביקורת[13].

ב-17 בינואר 2010 ביקר לראשונה בנדיקטוס השישה עשר בבית הכנסת הראשי של רומא, ביקור שעורר מחלוקת רבה בקרב רבני הקהילה ברומא. זוהי הפעם השנייה שבה חוצה אפיפיור את נהר הטיבר ומבקר בבית הכנסת ברומא. הביקור הראשון בבית הכנסת ברומא, נערך בשנת 1983, אז התקבל האפיפיור יוחנן פאולוס השני בחמימות רבה על ידי הרב אליהו טואף רבה הראשי של רומא.

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 בפברואר 2013 הודיע הוותיקן כי עקב גילו המבוגר ומצבו הבריאותי של בנדיקטוס השישה עשר הוא יפרוש מתפקידו ב-28 בפברואר 2013.[14] זוהי פרישה ראשונה של אפיפיור כלשהו זה 600 שנה, מאז התפטרותו של האפיפיור גרגוריוס השנים עשר ב-1415. בתחילת אותו חודש התקבלה בוותיקן הודעה מאחת מממשלות אירופה לפיה יש כוונה להוציא נגד בנדיקטוס השישה עשר צו מעצר בחשד להסתרת מידע על מקרים של ניצול מיני שביצעו כמרים ברחבי העולם או מקרים בהם הסתירו כמרים מידע על ניצול מיני של ילדים על ידי חברי קהילתם.[15]

ב-28 בפברואר 2013 נכנסה התפטרותו של בנדיקטוס השישה עשר לתוקף והוא הפך ל"אפיפיור אמריטוס".[16] לאחר הפרישה הוא עבר להתגורר במנזר "Mater Ecclesiae" הנמצא בתחום קריית הוותיקן. ב-13 במרץ 2013 נבחר חורחה מריו ברגוליו כמחליפו של בנדיקטוס השישה עשר.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדיקטוס השישה עשר חיבר ספרים רבים שעוסקים בתאולוגיה ובהיסטוריה של הדת הנוצרית. רבים מספרים אלה תורגמו לאנגלית.[17] במיוחד התפרסמה עבודתו בת השלושה כרכים על ישו הנוצרי שפורסמה תחת הכותרת Jesus of Nazareth ("ישו מנצרת"[18]), ושכולם ראו אור בין השנים 2012-2007.

סמלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל אפיפיור, גם בנדיקטוס השישה עשר החזיק בסמל, שהיה מבוסס על סמלו כקרדינל.[19] הסמל עוצב על ידי קרדינל אנדראה קורדרו לנצה די מונטצמולו שהיה כומר ראשי בבזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות בשנים 2005-2009. שלא כמקובל, הושמט הכתר האפיפיורי מהסמל ובמקומו נמצאת בראש הסמל מצנפת אפיפיורית שהיא פשוטה יותר. המצנפת מעוטרת בשלושה פסי זהב המדמים את הכתר האפיפיורי, ומשתלשלים ממנה שתי רצועות אדומות המסתיימות בציצת זהב. המגן מחולק לשלושה חלקים כדוגמת מעטה: החלק הימני הוא שדה זהב שבו מוטען ראש מורי עם כתר וצווארון אדומים. החלק השמאלי גם הוא שדה זהב שבו מוטען דב צועד ועל גבו משא אדום קשור בחוטים שחורים. ראש המורי והדב הם סמלים הרלדיים שקשורים לעיר פרייזינג, שם שימש ארכיבישוף. החלק האמצעי הוא שדה אדום ובו צדפה בזהב. הצדפה היא סמלו של אוגוסטינוס, עליו כתב בנדיקטוס את עבודת הדוקטורט שלו. מאחורי המגן מוצגים שני המפתחות המופיעים בסמל קריית הוותיקן המייצגים את המפתחות לגן עדן. תחת המגן מוצב פליום לבן ועליו שלושה צלבים אדומים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניצן הורוביץ, בנדיקטוס? לא תודה, באתר ynet, 10 במאי 2009
  2. ^ ynet, בנדיקטוס ה-16: האפיפיור הציל יהודים בשואה, באתר ynet, 19 בספטמבר 2008
    סוכנויות הידיעות, יהודי צרפת: לא להפוך את פיוס ה-12 לקדוש, באתר nrg‏, 17 באוקטובר 2008
  3. ^ סוכנויות הידיעות, הוותיקן דורש מיד ושם: "מחקו כיתוב פוגעני", באתר nrg‏, 18 באוקטובר 2008
  4. ^ סוכנויות הידיעות, הוותיקן סירב להציג מסמכים על פיוס ה-12, באתר nrg‏, 30 באוקטובר 2008
  5. ^ סוכנויות הידיעות, האפיפיור קבע: היהודים לא אשמים במותו של ישו, באתר ynet, 2 במרץ 2011
  6. ^ יוסי בר, רומא, הבישוף מכחיש השואה הושב אל חיק הכנסייה, באתר nrg‏, 24 בינואר 2009
    רויטרס, קרדינל: השבת הבישוף מכחיש השואה - טעות, באתר ynet, 3 בפברואר 2009
    סוכנויות הידיעות, סערת הבישוף: יהודים נפגשו עם בכיר בוותיקן, באתר nrg‏, 9 בפברואר 2009
    אמיר שילה‏, למה פרש האפיפיור? בין תככי הוותיקן לזהות היורש, באתר וואלה! NEWS‏, 11 בפברואר 2013
  7. ^ סוכנויות הידיעות, הבישוף מכחיש השואה: מתנצל שגרמתי בעיות, באתר nrg‏, 30 בינואר 2009
  8. ^ סוכנויות הידיעות, האפיפיור מנסה לרפא את יחסיו עם היהודים, באתר nrg‏, 28 בינואר 2009
    סוכנויות הידיעות, האפיפיור ליהודים: לא נקבל כל הכחשת שואה, באתר nrg‏, 12 בפברואר 2009
  9. ^ סוכנויות הידיעות, האפיפיור: היו טעויות בפרשת מכחיש השואה, באתר nrg‏, 12 במרץ 2009
  10. ^ אלדד בק, הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 322
  11. ^ רונן בודוני וסוכנויות הידיעות, שרון לאפיפיור: אתה ידיד אמת של ישראל, באתר ynet, 26 באוגוסט 2005
  12. ^ סוכנויות הידיעות, האפיפיור באושוויץ: "אלוהים, למה שתקת?", באתר ynet, 28 במאי 2006
  13. ^ אביעד גליקמן, יד ושם: אכזבה מהאפיפיור - "איפה הבעת הצער?", באתר ynet, 11 במאי 2009
  14. ^ ההודעה באתר הוותיקן (באנגלית)
  15. ^ ידיעה בנושא באתר בריטי וכן סיכום של מספר ידיעות בנושא
  16. ^ תמה כהונת האפיפיור - בנדיקטוס ה-16 עזב את הוותיקאן והבטיח: אציית ליורשי, אהיה צליין פשוט, באתר הארץ, 28 בפברואר 2013
  17. ^ ביבליוגרפיה מקיפה של ספריו וכתביו אפשר למצוא בוויקיפדיה אנגלית ערך: Pope Benedict XVI bibliography
  18. ^ כרך א: Jesus of Nazareth, כרך ב: Jesus of Nazareth: Holy Week, כרך ג: Jesus of Nazareth: The Infancy Narratives
  19. ^ הסמל באתר הוותיקן


הקודם:
יוחנן פאולוס השני
אפיפיור
(רשימה)
הבא:
פרנציסקוס