אנריקה רודריגס פברגט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנדרטת זיכרון לאנריקה רודריגס פברגט ברמת גן

פרופ' אֶנְרִיקֶה רוֹדְרִיגֶס פַבְּרֶגָט (Enrique Rodríguez Fabregat;‏ 11 בנובמבר 1895 - 19 בנובמבר 1976) היה פוליטיקאי ודיפלומט אורוגוואי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנריקה רודריגס פברגט נולד בעיר סן חוסה דל מאיו. הוריו היו מורים שראו שליחות בעבודתם והנחילו זאת לבנם, שהוכשר אף הוא להיות מחנך ומורה לגאוגרפיה. בשנת 1923 נבחר כציר מחוז קולוניה לפרלמנט, ובשנת 1926 התמנה לשר לענייני חינוך וצדק חברתי בממשלת אורוגוואי. במהלך כהונתו היה שותף לייסוד קתדרה לחוקי עבודה ורווחה בפקולטה למשפטים, להקמת מוסד לאומי להפצת תרבות ואמנות בפריפריה, ו"המוסד הבין-אמריקני להגנת הילד" במונטווידאו, שבטקס חנוכתו ב-1927 הציג את "עשרת הדיברות של זכויות הילד".[1] פברגט לקח חלק מרכזי במאבק מפלגתו, המפלגה האדומה, לסילוק החברות הזרות בעלי הזכיונות בענפי כלכלה מרכזיים מאורוגוואי והכפפת ענפי הכלכלה המרכזיים לשליטת המדינה[2].

בעקבות הפיכה ופיזור הפרלמנט בסוף מרץ 1933, יצא לגלות ושהה שנים אחדות בברזיל ובארצות הברית. בתקופת גלותו פרסם מאמרים בעיתונים וכתבי עת רבים באמריקה הלטינית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה שימש כתב בינלאומי של רשת NBC האמריקנית. במקביל פרסם ספרים אחדים, בהם ביוגרפיה של חוסה באז'ה אי אורדונייס, נשיא אורוגוואי ומייסד תנועת הבאז'יסמו, ורומן בשם "האיש שלא רצה להיות מלך" (El Hombre que no Quiso Ser Rey).[3]

עם שובו לאורוגוואי לאחר המלחמה, מונה לנציגה הקבוע באו"ם בשנת 1946, תפקיד שכיהן בו עד 1961. במסגרת כהונתו היה חבר המשלחת המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ­ישראל שביקרה בארץ ישראל ב-1947 והציעה את תוכנית החלוקה. בדיוני הוועדה הצביע פברגט על הקשר בין בעיית ארץ ישראל לבעיית הפליטים היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, פעל לכך שהוועדה תבקר גם במחנות העקורים באירופה ועמד בראש תת-הוועדה שביקרה במחנות. פברגט אף התפעל מהמפעל הציוני ומניסיונותיו החברתיים וההתיישבותיים.[4] בזמן ההצבעה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, נענה לבקשת נציג המשלחת הציונית אבא אבן, ויחד עם שגריר גואטמלה, חורחה גרסיה גרנדוס, אירגן את שאר שגרירי אמריקה הלטינית לגוש משמעותי של קולות בעד התוכנית, שבלעדיו לא הייתה עוברת.

בשנת 1954 התמנה לסגן נציב ועדת האו"ם לענייני זכויות אדם. ב-1957 היה חבר בוועדת האו"ם לחקירת אירועי המרד ההונגרי. בשנת 1959 נבחר לכהן בתת-ועדת האו"ם למניעת אפליה והגנה על מיעוטים. במקביל עסק באותה עת, יחד עם גבריאלה מיסטרל, בניסוח טיוטות לרשימת זכויות הילד, שאומצה על ידי יוניצף ושימשה בסיס לאמנות בינלאומיות. ב-1960 ניסה לפשר בין ישראל לארגנטינה בפרשת חטיפת אייכמן.[5]

בשנות ה-60 כיהן כשגריר ארצו באוסטריה ובמקסיקו, ולאחר מכן שירת בממשלת אורוגוואי והיה שותף להקמת "החזית הרחבה" (Frente Amplio) של מפלגות השמאל ב-1971. ביוני 1973, בעקבות הפיכה צבאית והקמת משטר דיקטטורי, גלה פעם נוספת, הפעם לבואנוס איירס בירת ארגנטינה, ושב למונטווידאו זמן קצר לפני מותו, בנובמבר 1976.

בזכות תמיכתו בהקמת מדינת ישראל וקשריו עימה, נקראו על שמו רחובות בערים רמת גן, חולון ותל אביב. כהוקרה על תמיכתו, הוזמנו בני משפחתו בדצמבר 2007 לישיבה מיוחדת של הכנסת לציון 60 שנה להחלטת האו"ם על תוכנית החלוקה.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

P vip.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.