אלעד בן-דרור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלעד בן-דרור
אין תמונה חופשית
לידה 1972 (בן 50 בערך)
מקום מגורים ישראלישראל ניר עציון, ישראל
עיסוק מזרחן והיסטוריון
מקום לימודים אוניברסיטת בר-אילן (2003) עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת בר-אילן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלעד בן-דרור (נולד ב-1972) הוא מזרחן והיסטוריון ישראלי, המכהן כפרופסור חבר במחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בר-אילן. מחקריו של בן-דרור עוסקים בהיבטים שונים של הסכסוך הערבי ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-דרור גדל במושב ניר עציון שבחוף הכרמל. הוא בוגר מדרשית נעם וישיבת מעלות. שירת בצה"ל כלוחם ביחידה מובחרת, ולאחר מכן עשה את תאריו האקדמיים באוניברסיטת בר-אילן. הוא סיים תואר ראשון בקרימינולוגיה ולימודי המזרח התיכון בהצטיינות, והמשיך במסלול ישיר לדוקטורט בלימודי המזרח התיכון. עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית פרופסור אליעזר טאובר, עסקה בראשית מעורבות האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי. הדוקטורט אושר ב-2003 בציון "מעולה", וזכה בפרסים.

בשנת 2000 החל בן-דרור ללמד במחלקה ללימודי המזרח התיכון בבר-אילן. בשנים 20032004 הוא שימש כעמית מחקר במכון האוניברסיטאי לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי באוניברסיטת תל אביב. בשנים 20062005 עשה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

בין השנים 20112020 שימש כראש אקדמי במדור לתוכניות לזרועות הביטחון בבר-אילן. ב-2014 זכה בפרס "המרצה המצטיין", בין השנים 2018–2021 כיהן כראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן.

בן-דרור מלווה את עמותת בית זינאתי כיועץ אקדמי.

בן-דרור מתגורר במושב ניר עציון, נשוי לאפרת (לשעבר ספוקויני), מוזיקאית ותרפיסטית במוזיקה ולהם חמישה ילדים.[1]

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום מחקר מרכזי של בן-דרור הוא המעורבות הבינלאומית והאו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי מסוף תקופת המנדט הבריטי ועד שנות ה-50 של המאה ה-20. בן-דרור הצליח לקבל מארכיון האו"ם בניו יורק אישור להסרת סיווג מחומרים שלא נפתחו לעיון לחוקרים, ומחקריו כוללים בין היתר חידושים שמתבססים על חומרים אלה.[2] בן-דרור הצביע על כך שמקיץ 1947 סברו אנשי או"ם כי הפתרון הרצוי לשאלת ארץ ישראל הוא הקמת מדינה יהודית וסיפוח שאר השטח לעבר הירדן, ולא תוכנית חלוקה שבמסגרתה תוקדם מדינה ערבית עצמאית.[3] מיד כשאושרה תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 העריכו מומחי האו"ם, שעסקו בשאלת ארץ ישראל כי מדינה ערבית לא תוקם. הם הכינו תוכנית להקמת מדינה יהודית ולהגנה צבאית עליה. במסגרת הזו הם המליצו על הקמת מיליציה יהודית חמושה שכוח האדם שלה יתבסס על אנשי ההגנה והפלמ"ח ולא על האצ"ל והלח"י. האו"ם היה אמור לחמש את הכוח הזה בנשק כבד ואף במטוסי קרב.[4]

אנשי האו"ם גם אספו מודיעין רב על העמדות המדיניות של הפלסטינים בארץ ישראל. בארכיון האו"ם נמצאו סיכומי פגישות רבים שקיימו אנשי האו"ם בחשאי עם בכירים פלסטינים, ועדויות למגעים אלה נמצאו גם בארכיונים בהודו ובהולנד. ארכיונים נוספים שבן-דרור עשה במסמכיהם שימוש נרחב בעבודותיו הם הארכיונים בשוודיה, שם נמצא בין היתר הסבר על אופן הכנתה של מפת החלוקה. האחראי לה היה איש האו"ם פאול מוהן שיומנו האישי ומסמכיו נמצאים בארכיון באוניברסיטת אופסלה.[5]

בן-דרור חקר את מהלכי האו"ם במלחמת העצמאות ובתוך כך את פרשת ברנדוט ואת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. לטענתו, מתווך האו"ם ראלף באנץ' העריך שהקו הירוק שאותו שרטט יישאר קו הגבול של ישראל לתקופה ארוכה. ולכן הוא התאמץ לערוך את הסכמי שביתת הנשק באופן שיאפשר למדינת ישראל ולמדינות ערב להתבסס עליהם לטווח הארוך. בכך הוא תרם שלא במתכוון למגמה של ישראל ומדינות ערב להסתפק בהסכמי שביתת הנשק ולהימנע מלהתקדם במהלכים מדיניים שיובילו להסכמי שלום.[6] מחקרים נוספים של בן-דרור שמתייחסים לתקופה זו, עוסקים בתוכניות האו"ם לבינאום ירושלים ובפרט לתמיכה הערבית בתוכנית הבינאום (בהם החלטה 303), ומערכת היחסים שהתקיימה בין ישראל לירדן, שנועדה לבלום את הלחץ הבינלאומי להפיכת ירושלים לעיר בינלאומית.[7]

תחום מחקרים נוסף של בן-דרור הוא יחסי יהודים וערבים בגליל, בעיקר בהקשר של קהילות המוסתערבים האחרונות שהיו בכפרי הגליל (בפקיעין, כפר יאסיף ושפרעם). ב-2012 איתר בן-דרור בקיבוץ דליה, אוסף מסמכים נטוש של האדריכל שמחה יום-טוב (גולי) שהיה יועץ משרד הפנים לכפרי המיעוטים בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל. בין המסמכים אותרו תוכניות ליישב יהודים בכפרים בהן היו קהילות של מוסתערבים ולפתח את הכפרים הערבים והדרוזים בגליל תוך שילובם של שרידי העבר היהודי. תוכניות אלה, שלא יצאו לפועל, אמורות היו למשוך תיירות לכפרי הגליל ולסייע בעיצוב תודעת המיעוט הערבי בישראל כלפי מדינת ישראל והסיפור הציוני. מסמכי יום-טוב הועברו על ידי אנשי מכון יד יצחק בן-צבי, לארכיון יד יערי בגבעת חביבה, והם פתוחים כיום לעיון הציבור.[8]

בשנים האחרונות חוקר בן-דרור את עיצוב התודעה של תנועת החמאס בתחילת דרכה, ובמיוחד בתקופה הפורמטיבית של החמאס בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. ניתוח טקסטים של אנשי החמאס ובין השאר שירה של משוררי החמאס בתקופת הסכמי אוסלו, מלמדים על זרמי העומק של תנועה זו ועל חתירתה מאז ימיה הראשונים להפוך לגורם מוביל בחברה הפלסטינית.

פרסומים ומחקרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הדרך שהובילה לכ"ט בנובמבר כנס מדיה - קיבוצים, מושבים, אדמה, כנס מדיה - קיבוצים, מושבים, אדמה, ‏2020-04-27
  2. ^ Ronen Bergman (2011-10-07). "A State is Born in Palestine". הניו יורק טיימס (בAmerican English). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-05-08.
  3. ^ עופר אדרת, הדלפות, מחלוקות - ובילויים בלילות: מאחורי הקלעים של כ"ט בנובמבר, הארץ
  4. ^ עפרי אילני (2007-11-29). "התוכנית: מיליציה יהודית ליישום החלוקה". הארץ. נבדק ב-2020-05-08.
  5. ^ עופר אדרת, השוודי הציוני והשתקן שחילק את ארץ ישראל הפך קצת פחות מסתורי, הארץ
  6. ^ אלכס דורון, המתווך: האיש שליווה את ישראל ונשכח, מקור ראשון, ‏2/04/2012
  7. ^ יועז הנדל, בארץ לא זרועה, מסע ישראלי, ידיעות ספרים, 2015, עמ' 177-175
  8. ^ החלום היהודי של פקיעין, ישראל היום, ‏03/04/2015