אנרכו-פציפיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך תורגם מאנגלית לעברית, הטקסט דורש תיקונים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אנרכיזם
Anarchy-symbol.svg

זרמים של אנרכיזם

אנרכו-אגואיזם
אנרכו-אקזיסטנציאליזם
אנרכו-אפיסטמולוגיזם
אנרכיזם יהודי
אנרכו-קומוניזם
אנרכו-סינדיקליזם
אנרכיזם פוסט-קולוניאלי
אנרכו-פרימיטיביזם
אנרכה-פמיניזם
אנרכו-פציפיזם
אנרכיזם אינדיבידואליסטי
אקו-אנרכיזם
אנרכיזם לאומי
אנרכו-סינתזה
אנרכו-קפיטליזם
אנרכיזם-קווירי
אנרכיזם קולקטיביסטי
אנרכיזם ללא תארים
פוסט-אנרכיזם


אנרכיזם מסביב לעולם

אנרכיזם בישראל
אנרכיזם בספרד
אנרכיזם באפריקה
אנרכיזם באנגליה
קהילות אנרכיסטיות


אנרכיזם בתרבות

אנרכיזם וחברה
אנרכיזם ודת
אנרכיזם ואמנות
אנרכיזם שחור
אנרכיזם נוצרי
אנרכיזם בודהיסטי
סמלים אנרכיסטיים


אנרכיזם בהיסטוריה

הקומונה הפריזאית
מהומות היימרקט
מרד קרונשטאדט
נסטור מאכנו
מאי 1968

אנרכו-פציפיזם, המכונה גם פציפיזם אנרכיסטי ואנרכיזם פציפיסטי, היא אידאולוגיה אנרכיסטית הדוגלת בשימוש בצורות התנגדות לא אלימות במאבק לשינוי חברתי.[1][2] האנרכו-פציפיזם דוחה את עקרון האלימות שנראה כצורת כוח ולכן סותר אידיאלים מרכזיים של אנרכיסטים כמו דחיית היררכיה ודומיננטיות.[3] אנרכו-פציפיסטים רבים הם גם אנרכיסטים נוצרים, הדוחים מלחמה ושימוש באלימות.[4]

אנרכו-פציפיסטים אינם דוחים את השימוש בפעולה מהפכנית לא אלימה נגד הקפיטליזם והמדינה במטרה להקים חברה וולונטרית שלווה.[1][5] ההשפעות הראשונות העיקריות של האידאולוגיה נבעו מהפילוסופים הנרי דייוויד תורו ולב טולסטוי ואילו מאוחר האידאולוגיה גם קיבלה השראה מהרעיונות של מהטמה גנדי.[2] תנועות אנרכו-פציפיסטיות צמחו בעיקר בהולנד, רוסיה, בריטניה וארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי דייוויד תורו (1817–1862) היה המשפיע ההיסטורי והחשוב במחשבה האנרכיסטית האינדיבידואלית בארצות הברית ובאירופה. חיבורו של תורו "אי-ציות אזרחי" (התנגדות לשלטון אזרחי) נקראה כך בגלל ההשפעה שקיבל על ידי ליאו טולסטוי, מרטין בובר, מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג הבן בשל תמיכתם בהתנגדות לא אלימה.[1] על פי איגוד משכון השלום בבריטניה, זה היה גם התקדים העיקרי לאנרכו-פציפיזם. ת'ורו עצמו לא מנוי לפציפיזם, ולא דחה את השימוש במרד מזוין. הוא הדגים זאת בתמיכתו הבלתי מוסמכת בג'ון בראון ובביטולי אלימות אחרים,[6] וכתב את בראון כי "השאלה אינה על הנשק אלא על הרוח בה אתה משתמש בו."[7]

בשנות ה-40 של המאה ה-20, הביטול האמריקני ותומך באי ההתנגדות הנרי קלארק רייט וחסידו האנגלי ג'וזף בארקר דחו את רעיון הממשלות ודגלו בצורה של אנרכיזם אינדיבידואליסטי פציפיסטי. בשלב מסוים היה לאנרכו-פציפיזם האנרכיזם הנוצרי העיקרי. תנועת טולסטויאן ברוסיה הייתה התנועה האנרכו-פציפיסטית הגדולה הראשונה.

רובה שבור וא מעוגל (סמל האנרכיזם)

אלימות תמיד הייתה שנויה במחלוקת בקרב אנרכיסטים. בעוד שאנרכיסטים רבים אימצו את התעמולה האלימה של המעשה במהלך המאה התשע עשרה, אנרכו-פציפיסטים התנגדו ישירות לאלימות כאמצעי לשינוי. טולסטוי טען כי אנרכיזם חייב להיות לא אלים מאחר שהוא, מעצם הגדרתו, התנגדות לכפייה וכוח, וכיוון שמדינה היא אלימה מטבעה, גם פציפיזם משמעותי חייב להיות אנרכיסטי. פרדיננד דומלה ניואנהאוס היה ושימש גם בכינון המגמה הפציפיסטית בתנועה האנרכיסטית.[2] בצרפת הופיע אנטי-מיליטריזם חזק בחוגי האנרכיסטים האינדיבידואלים, כאשר אמיל ארמנד הקים את "Ligue Antimilitariste" בדצמבר 1902 יחד עם חבריו האנרכיסטים ג'ורג 'יבטוט, אנרי ביילי, פרף-ג'אבל, אלברט ליברטאד ואמיל ג'נביון. ה-Ligue antimilitariste היה אמור להפוך לחלק הצרפתי של ה-International International antimilitariste (AIA) שהוקם באמסטרדם בשנת 1904.[8]

הפילוסופיה של טולסטוי צוטטה כהשראה מרכזית של מוהנדאס גנדי, מנהיג עצמאות הודי ופציפיסט שהזדהה בעצמו כאנרכיסט. רעיונותיו של גנדי זכו לפופולריות במערב בספרים כמו "כוח האי-אלימות" של ריצ'רד גרג (1935) ו-"כיבוש האלימות" של בארט דה ליגט (1937). האחרון חשוב במיוחד עבור אנרכיסטים שכן, כאחד בעצמו, דה ליגט התייחס במפורש לאלה החושקים למהפכה. "ככל שיותר אלימות, פחות מהפכה," הכריז. הוא קישר גם את האי-אלימות העקרונית של גנדין עם הפעולה הישירה הלא-אלימה הפרגמטית של הסינדיקליסטים. (השביתה הכללית היא ביטוי לאי שיתוף פעולה מוחלט של העובדים, אם כי יש להוסיף שרוב הסינדיקליסטים האמינו שיש להגן על המהפכה בעזרת עובדים חמושים.)"[1] כיבוש האלימות רומז ל"כיבוש הלחם" של קרופוטקין.

בארט דה ליגט, סופר אנרכו-פציפיסט הולנדי בעל השפעה על היצירה התאורטית כיבוש האלימות

בשנות ה-50 וה-60, האנרכו-פציפיזם "החל לגלגל, אנרכיסטים קשוחי מחשבה והוסיפו לתערובת את ביקורתם על המדינה, ופציפיסטים בעלי רגישות לב את ביקורתם על אלימות".[1] במסגרת הופעתם של השמאל החדש ותנועת זכויות האזרח, "כמה נושאים, תיאוריות, פעולות, כולם ליברטריאנים מובהקים, החלו לעלות על הפרק וקיבלו ביטוי אינטלקטואלי על ידי האנרכו-פציפיסט האמריקני, פול גודמן."

דורותי דיי, אנרכיסטית נוצרית אמריקאית ואנרכו-פציפיסטית

אישים היסטוריים אנרכו-פציפיסטיים בולטים אחרים כוללים את עמון הננסי, דורותי דיי וז'אן-פול סארטר, אם כי האחרון רק לתקופה קצרה בין 1939 ל-1940.[9] דורותי דיי, (8 בנובמבר 1897 - 29 בנובמבר 1980) הייתה עיתונאית אמריקאית, פעילה חברתית ומתגיירת קתולית אדוקה; היא דגלה בתיאוריה הכלכלית הקתולית,דיסטריבוטיזם. היא נחשבה גם לאנרכיסטית ולא היססה להשתמש במונח. בשנות השלושים של המאה העשרים, דיי עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם האקטיביסט פיטר מאורין להקמת תנועת עובדים קתוליים, תנועה פסיפיסטית הממשיכה לשלב סיוע ישיר לעניים ולחסרי בית עם פעולה ישירה לא אלימה מטעמם. הסיבה לקנוניזציה של יום פתוחה בכנסייה הקתולית. עמון הננסי (24 ביולי 1893 - 14 בינואר 1970) היה פציפיסט אמריקאי, אנרכיסט נוצרי, צמחוני, פעיל חברתי, חבר בתנועת העובדים הקתולית וובלי. הוא הקים את "בית הכנסת האורחים של ג'ו היל " בסולט לייק סיטי, יוטה ונהג בהתנגדות מיסים. צ'ארלס-אוגוסט בונטמפס היה סופר פורה בעיקר בעיתונות האנרכיסטית, החשיבה החופשית, הפציפיסטית והנטוריסטית של אז.[10] השקפתו על אנרכיזם התבססה סביב תפיסתו "אינדיבידואליזם חברתי" עליו כתב בהרחבה. הוא הגן על נקודת מבט אנרכיסטית שהורכבה מ"קולקטיביזם של דברים ואינדיבידואליזם של אנשים".[11] ג'רארד דה לקאז-דות'ייר היה סופר צרפתי, מבקר אמנות, פציפיסט ואנרכיסט. לקאז-דות'יירס, מבקר אמנות של כתב העת הביקורת הסמליסטי לה פלומה, הושפע מאוסקר ויילד, ניטשה ומקס סטירנר. הוא עזר לייסד את תנועת 'Artistocracy' - תנועה הדוגלת בחיים בשירות האמנות. האידיאל שלו היה אסתטיקה אנטי-אליטיסטית: "כל הגברים צריכים להיות אמנים". [12] ז'אן-רנה סאולייר (גם רנה סאולייר) (בורדו, 6 בספטמבר 1911 - 2 בינואר 1999) היה אנרכו-פציפיסט, אנרכיסט אינדיבידואליסטי צרפתי[13] וכותב בצורת מחשבה חופשית ומיליטנט שהלך תחת שמו בדוי אנדרה ארו.[14][15][16] בסוף שנות החמישים הוא הקים בתוך הפדרציה של ליברס פנסורס דה בוש דו רון, את הקבוצה פרנסיסקו פרר[17] ובשנת 1959 הוא הצטרף לאיחוד הפציפיסטים דה פראנס (איחוד הפציפיסטים של צרפת). בין השנים 1968–1982, ארו היה בצד חברי קבוצת פרנסיסקו פרר.

מחאה אנרכיסטית המציגה סמלים אנרכיסטים ופציפיסטים

"תנועה לחברה חדשה (MNS), רשת לאומית של קולקטיבים פציפיסטיים רדיקליים פמיניסטיים שהתקיימו בין השנים 1971 ל-1988", מזוהים לעיתים כאנרכיסטים,[18] אם כי הם לא הגדירו את עצמם ככאלה.[19] עבור אנדרו קורנל, MNS קיבלה פופולריות בקבלת ההחלטות בקונצנזוס, הם הציגו את שיטת ארגונם בפני פעילים בארצות הברית, והיו תומכים בבמגוון שיטות - חיים משותפים, יצירת עסקים בבעלות שיתופית - לעיתים קרובות מופקדים תחת הכותרת של "Prefigurative politics" מנהיג ה-MNS ג'ורג 'לייקי הצהיר כי "אנרכיסטים טוענים כי אני אנרכיסט אבל אני תמיד קצת מופתע כשהם עושים זאת כי אני תומך בסוציאל-דמוקרטיה שפותחה בנורווגיה." לייקי תמך בפוליטיקת בחירה, כולל בחירתו מחדש של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית.[20]

מחשבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מחברי "שאלות נפוצות על אנרכיסטים", "משיכת הפציפיזם לאנרכיסטים ברורה. אלימות היא סמכותית וכפייתית, ולכן השימוש בה אכן סותר את העקרונות האנרכיסטים... (אריקו) מלסטטה ספציפי ומפורש עוד יותר כשכתב כי "הקרש העיקרי של האנרכיזם הוא סילוק האלימות מיחסי אנוש".[21]

מחאה אנרכיסטית נגד מלחמה ואלימות בוושינגטון די. סי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 Ostergaard, Geoffrey (1982). Resisting the Nation State: The Pacifist and Anarchist Traditions. London: Peace Pledge Union. ISBN 9780902680357. 
  2. ^ 1 2 3 Woodcock, George (1962). Anarchism: A History of Libertarian Ideas and Movements. Penguin Books. ISBN 9780140168211. 
  3. ^ Williams, Dana (24 באוגוסט 2017). "Contemporary anarchist and anarchistic movements". Sociology Compass 12 (6): e12582. doi:10.1111/soc4.12582. 
  4. ^ Christoyannopoulos, Alexandre (מרץ 2010). "A Christian Anarchist Critique of Violence: From Turning the Other Cheek to a Rejection of the State". Political Studies Association. אורכב מ-המקור ב-2011-08-12. 
  5. ^ Atack, Iain (2005). The Ethics of Peace and War. Edinburgh: Edinburgh University Press. ISBN 9780748622450. 
  6. ^ James Mark Shields, "Thoreau’s Lengthening Shadow: Pacifism and the Legacy of 'Civil Disobedience'" Bucknell University website
  7. ^ Michael Meyer "Thoreau's Rescue of John Brown from History" Studies in the American Renaissance (1980), pp. 301–316
  8. ^ Miller, Paul B. (2002). From Revolutionaries to Citizens: Antimilitarism in France, 1870–1914. Duke University Press. עמ' 38. ISBN 0-8223-8058-7. 
  9. ^ Taylor, John, "Abandoning Pacifism: The Case of Sartre", Journal of European Studies, Vol. 89, 1993
  10. ^ "Charles-Auguste Bontemps" at Ephemeride Anarchiste
  11. ^ "BONTEMPS Auguste, Charles, Marcel dit « Charles-Auguste » ; « CHAB » ; « MINXIT »" at Dictionnaire International des Militants Anarchistes
  12. ^ Lacaze-Duthiers, L'Ideal Humain de l'Art, pp.57–8.
  13. ^ Guerin, Cedric. "Pensée et action des anarchistes en France: 1950–1970". Public Federation. אורכב מ-המקור ב-30 September 2007. בדיקה אחרונה ב-31 באוגוסט 2013. 
  14. ^ "ARRU, André (SAULIÈRE Jean, René, Gaston dit)" at Dictionnaire des Militants Anarchistes
  15. ^ ""André Arru (aka Jean-René Sauliere)" at "The Anarchist Encyclopedia: A Gallery of Saints & Sinners"". Recollectionbooks.com. אורכב מ-המקור ב-14 June 2012. בדיקה אחרונה ב-29 בספטמבר 2012. 
  16. ^ "Courte biographie (1ère partie)". Raforum.info. 27 באוגוסט 1948. אורכב מ-המקור ב-1 January 2014. בדיקה אחרונה ב-29 בספטמבר 2012. 
  17. ^ "Courte biographie (2ème partie)". אורכב מ-המקור ב-1 January 2014. בדיקה אחרונה ב-8 ביולי 2013. 
  18. ^ David Graeber. "THE REBIRTH OF ANARCHISM IN NORTH AMERICA, 1957–2007". HAOL, No. 21 (Invierno, 2010), 123–131
  19. ^ 1. Julie Cristol and T. L. Hill, "Review of Oppose and Propose! by Andrew Cornell" Theory in Action, Vol. 4, No.4, October 2011
  20. ^ Ian Sinclair "Interview with George Lakey" ZNet, 7 August 2012
  21. ^ "2A.3 What types of anarchism are there?". אורכב מ-המקור ב-6 July 2013. בדיקה אחרונה ב-1 ביולי 2013.