אספת המורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אספת המורים היא התארגנות המורים הראשונה שהוקמה בארץ ישראל ופעלה בין השנים 1891 ל-1895.

פרק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון אסיפות המורים הוקם בשנת תרנ"ב. בראשו עמד מרדכי לובמן (נולד ברוסיה בשנת 1858 ונפטר בשנת 1896). לובמן השתתף בהקמת הארגון וערך את זיכרונות הדברים של כינוסיו.[1]

על פי החוקרת רחל אלבוים-דרור, בסוף שנת 1891 התקיים הכינוס הראשון של "אספת המורים" העבריים בארץ ישראל שהמטרה שלו הייתה לעצב מדיניות אחידה לחינוך עברי, לקבוע מטרות ודרכים להוראה, לקבוע את מבנה בית הספר, שעות ההוראה, ספרי לימוד ותוכנית לימודים אחידה.[2]

באסיפות המורים דנו בבעיות המרכזיות שהעסיקו את המורים וחיפשו פתרון שיתאים לתקופה, כמו: החינוך לעבודה במושבות, שאלות הוראת התנ"ך וההיסטוריה היהודית, וכיצד ללמד 'עברית בעברית'. בדיונים אלו בלטה מודעות המורים לחינוך כמכשיר מדיניות וכאמצעי לביטוי לאומי, וכן הושם דגש על פיתוח השפה העברית בבית הספר כשפה מדוברת וכשפת ההוראה וכדרך המרכזית לפתח את התרבות הלאומית.

באסיפות המורים בעקשו לא רק להחליף דעות על ניסיון שהצטבר ולהתגבר על הבדידות, אלא לקבוע דפוסים משותפים בשאלות מבנה, ארגון, תכנים, שיטות הוראה ויעדי חינוך ולפתור בעיות. המורים דנו לא רק בשאלות חינוכיות מקצועיות הקשורות בעבודת ההוראה, ולא רק בשאלות של קביעת מדיניות חינוך לאומית הקשורות בתוכנית לימודים ומבנה בית הספר, אלא אף באסטרטגיות ליצירת מרכז סמכות בעל עוצמה כנגד הכוחות האחרים ששלטו בתחום החינוך.

המורים תכננו מתחילת ההתכנסות שלהם כיצד לארגן את הגוף המקצועי שהם מקימים, שיהיה בכוחו לרכוש לעצמו סמכויות, החלטה והשפעה. בנוסף לתוכנית הלימודים האחידה שאותה הם ניסו לקבוע, הם ביקשו לעסוק בברירת המורים, באופן שבו המורים יהיו מומחים וראויים למשרתם, אך מרדכי לובמן, ראש האספה, הבהיר למורים שיעד זה אינו ניתן לביצוע מפני שהם מוגבלים.

בין האפשרויות האחרות עולה ההצעה לעסוק בביקורת ספרי הלימוד, לקבל בכל אספה ספרים לביקורת ולהחליט אילו לאשר ואלו לפסול, ובנוסף לתת המלצות לפרסום ספרי לימוד ולתת הסכמה על כתבי יד.

האספה בחרה מבין חבריה "ועד הביקורת", שעליו הוטל לבקר ולבחון את ספרי הלימוד ואם יוחלט - יאושר על ידי אספת המורים. אספת המורים החליטה להפיץ את הספרים שיאושרו בבתי הספר.

הוצע שהאספה תקבל על עצמה סמכות של ועד לשון ביצירת מילים חדשות, ובנושא זה יוכלו המורים לפנות לאספה.

הצעה נוספת ביקשה לתת לאספה סמכות בוחנת, שתשגיח על הסטנדרטים של ההוראה ותפקח כי לא יסטו מתוכנית הלימודים שנקבעה. בנוסף, הוחלט כי בכל סיומה של שנה יבחנו ידיעות התלמידים אם הן בהתאם לתוכנית הלימודים.

לארגון הוזמנו להשתתף, באופן פיזי או בכתב, כל מורה לעברית בארץ ומחוץ לארץ. הוצע לקבל גם את מי שאינם מורים או מורי לשונות זרות, והקריטריון לקבלה הוא הוכחת נאמנות לאומית. המורים ביקשו לתת לארגון כוח מחייב. את כוחו המחייב של הארגון, סמכותו ועצמתו, הן כלפי חבריו והן כלפי חוץ, ההורים והסביבה, מבססים המורים על שני מקורות: הצורך הפוליטי והזדהות המורים עם היעדים הלאומיים, וכן הסמכות המקצועית.

המורים, המודעים לחולשה של מקורות הסמכות שיצרה לעצמה "אספת המורים", בקשו לחזק את כוחם על ידי שימוש בסמכות הפורמלית של ראש האספה, מרדכי לובמן, ששימש משגיח על בתי הספר שבחסות הברון במושבות, אולם בתי הספר שבחסות הברון היו רק אחת ממערכות החינוך שפעלו בארץ, והארגון שהקימו המורים התכוון להקיף את כל מוסדות החינוך.

"אסיפות המורים" התכנסו לעשר ישיבות, חמש בשנת 1892 וחמש בשנת 1895 אולם למפגשים אלו לא היה המשך, והם לא התגבשו לכלל מערכת קובעת מדיניות חינוך. המאמצים הראשונים לא נשאו פרי. רק חלק מהנהגת המורים לקחו חלק באסיפות.

בין הגורמים להפסקת האסיפות יש למנות חילוקי דעות חריפים, שפרצו בין המשתתפים הן באשר למקום הדת בתוכניות הלימודים של בתי הספר העבריים, הן באשר למידת הצמצום או ההרחבה של הגדרות התפקיד של הארגון, ובמיוחד התנגשויות בדבר מידת ההמשכיות והשמרנות מצד אחד והחידוש מצד אחר שבעמדות החברים כלפי החינוך העברי. המאבק בין שני מוקדי הסמכות, שפלגו את המורים בהתאם לאידאולוגיה לאומית דתית מחד ללאומית חילונית וחדשנית מאידך, פיצל גם את אסיפות המורים, ואף חרג מעבר לפולמוסים פנימיים בתוך הארגון. הדיהם של פולמוסים אלו הגיעו לעיתונות. אריה לייב גורדון החרדי, שנהה אחר ההשקפות החינוכיות של זאב יעבץ, האשים את יודלוביץ שדיבר סרה בהשקפותיו של יעבץ, וכתוצאה מן הסכסוך הקשה הוחלט להוציא את גורדון מן ה"אספה".

היו שני גורמים עיקריים לביטול הארגון, הגורם הראשון היה עיסוקם של חלק מהמורים בפוליטיקה הישובית בסכסוך שפרץ באותו הזמן בין אליעזר בן יהודה לבין החרדים, וגרם לכך שיסיחו דעתם מן הארגון. הגורם השני היה עזיבת חלק מחברי "האספה" את מקצוע ההוראה. לגורמים אלו נוספו מותם של כמה מן הוותיקים. הגורם המרכזי לכשלונן של אסיפות המורים היה בכך שחסר להן כח סמכות גם בעיני המשתתפים. חסרה סמכות פוליטית, שתתן לגיטימציה לארגון המורים כגוף קובע מדיניות, והניסיון הנכשל של המורים העבריים לגבש מרכז קובע אספת היסוד - היוזמים, חלוקת התפקידים ונושאים לדיון

על פי החוקר שלמה כרמי, נמצא כי מכלל עשרים ושלושה מורים שפעלו ברחבי הארץ וייחסו לרעיון הציוני ערך מחייב, היו חלק מהקמתה של "אספת המורים" כחמישה עשר ואלו הם: יצחק אפשטיין, משה אפשטיין, ישראל בלקינד, מאיר בלקינד, אריה לייב גורדון, יהודה גור-גרוזובסקי, אריה לייב הורביץ, משה הורוביץ, ברוך חומה, דוד יודלוביץ, דוד ילין, מרדכי לובמן, יוסף מיוחס, אליהו ספיר וש"פ רוזן.

לעומת זאת, פרוטוקול אספת היסוד שנערכה בסופה של שנת 1891, מראה שרק שישה מורים לקחו חלק ביסודה של אספת המורים ואלו הם: ישראל בלקינד, יהודה גור-גרוזובסקי, ברוך חומה, דוד יודלוביץ, מרדכי לובמן וש"פ רוזן. מרדכי לובמן נבחר להיות ראש אספת המורים, יהודה גור-גרוזובסקי מונה להיות הסופר של האספה ודוד יודלוביץ מונה למזכיר.

מטרותיה של אספת המורים. על פי כתביו של דוד יודלוביץ, מטרתה הראשונה של האספה היא להכיר אחד את השני, להתיעץ ולהחליף דעה, ומטרתה השנייה היא להכניס בלב המורים את גודל האחריות, הצורך להתבונן, לדעת מהי המטרה ולהכיר בכך שיש לתת דין וחשבון לדור הבא.

לעומת זאת, על פי החוקר דרויאנוב, המטרות היו שכל מורי בתי הספר יהיו באותה הדעה, יעזרו אחד לשני וילמדו את התלמידים בתוכנית לימודים אחידה. נציין כי היסוד הפחות בולט במעשיהם היה הצורך בהתארגנות לשם סיפוק צרכים, מטרות ויעדים בתחום המקצועי. הדרישות נוסחו כפעולות המחייבות את חברי אספת המורים עצמם ולא בצורה של הטפה מגבוה. ביטוי נוסף לצניעותם ניתן לראות גם לפי שמם "אספת המורים".

מניע נוסף לשם זה קשור לרצון להימנע מהסתבכויות עם השלטונות העות'מאניים שהתייחסו בחשדנות רבה וגלויה לכל ניסיון התאגדות, תהא מטרתו כל שתהא- לאומית, מקצועית או אחרת.

אחד הצרכים הגדולים שהעלתה אספת המורים הוא הצורך בתוכנית לימודים, כבר בישיבת היסוד העלה ראש אספת המורים, מרדכי לובמן, את הדרישה לתוכנית לימודים אחת. תביעה זו משקפת את רצון רוב מייסדיה וחבריה של האספה לגבש את דפוסי הפעילות והעבודה החינוכית והלימודית של כלל בתי הספר שפעלו אז ביישוב על יסודות זהים ולהכניס בהם תכנים לאומיים משותפים ואחידים. תביעת ראש האספה לא התקבלה על כולם, ישראל בלקינד, ממשתתפי הדיון, מצביע על היבט חדש של הבעיה ומעלה שיקול נוסף. לדבריו אי אפשר להכין תוכנית ולקצוב סדר אחד לכל בתי הספר, הוא טען שהילדים צריכים ללמוד שפות נוספות כמו ערבית וצרפתית וגם להרחיב ידע בתחומים שונים שיעזרו להם בעתיד, מפני שאחרי שיסיימו את בית הספר אי אפשר לדעת לאיזה תחום יפנו ולכן אין ללמד רק תורה אלא גם מקצוע. חשוב לציין כי עמדתו של ישראל בלקינד מבטאת מגמות, זרמים והלכי רוח מקובלים בחינוך של ימינו: הצורך בהרחבת בסיס הגיוון והבחירה מרצון של התלמיד, אם מטעמים פסיכולוגיים או ממניעים משקיים- כלכליים, או חברתיים תועלתיים. חוץ מזה מבליטה עמדתו דילמה יסודית במדע תכנון לימודים ומעוררת מחשבה בקשר לבעייתיות הכרוכה במרכוז ובכפיית תוכנית לימודים אחת.

אפשר לקבוע שרוח הדיון עלתה בד בבד עם תביעתו של לובמן והעדיפה אותה על פני גישתו של בלקינד. כאמור, ביטאה עמדת הרוב את עמדת האספה להבטיח בסיס משותף לכל בתי הספר ולשוות צביון אחד לפעולתם. רצון זה מצא את ביטויו בהחלטה הנחושה, שקיבלו המשתתפים בתום הדיון כי יש צורך לקבוע את הלכות סדר הלימודים הזה במסמרי ההסכמה והעשיה והעשייה ולשים על כל המורים להתחיל ולהתמידה בניסיונותיו יום יום ולבטל מיד את כל אי הסדר ששרר במחנינו עד היום בקרב בתי הספר אשר תחת ימי המורים האלה.

אחת מחמש ההחלטות שקיבלה אספת המורים עוד בוועידה הראשונה הייתה לקבל בכל אספה ספרי חינוך לבדיקה ולהחליט מה מתאים ומה לא. המחסור החמור בספרי הלימוד וההוראה הדרושים להפעלת תוכנית לימודים שימש נושא לדיונים חוזרים במהלך התכנסויות האספה. כך תיאר את המצב מזכיר אספת המורים, דוד יודלוביץ: ויהי בסובב דברי האספה לדבר ספרי הלימוד וכל הנאספים הביטו איש בפני רעהו, וכל אחד כמו בוש להודות בפני אחיו כי שואל הוא לנפשו: "מאין אקח ספרים? איזה ספרים אציע? אים? איה מחבריהם? איה דברי הימים לישראל? איה דברי הימים לעמים בעברית בלשון ילדים? איה דברי הימים לספרות ישראל בתכונת ספרי בית הספר? חשבון בעברית? איה מדע כללית? איה מדע ארץ ישראל לילדים בעברית כמשפט המדינה היום? איה ידיעת הטבע ותולדותה? איה? סוף דבר, איה ספר התחלה פשוט לילדי מחלקת המתחיילים לשיחות קצרות ושמות לכל הדברים הנראים סביבם?" ודממה חרישית סביב שולחן הנאספים...

ישראל בלקינד העלה הצעות מנומקות ומעשיות יותר לפתרון בעיית המחסור בספרי לימוד והוראה. הוא הציע לאסוף קבוצה של כשלושים איש, שכל אחד מהם יתן סכום מסוים ולאחר מכן, לקבץ מגוון כתבי יד של סופרים שונים שמוסמכים לכתיבת ספרי לימוד בבתי ספר ושמהם יבחרו הטובים ביותר. הוא הציע לשלם מהכסף שנאסף, למכור במחיר סביר ועל ידי כך להמשיך בפעולת ההדפסה. הוא ציין שבכך שהסופרים יראו את התוצאות והשכר- הם ידורבנו להמשיך בכתיבת ספרים נוספים.

בסוף הדיון, הוצע לבקש מהסופרים והמשכילים בארץ ובחוץ לארץ לכתוב ספרי לימוד ולשלוח אותם לאספת המורים. החלטה זו נדחתה ולכן הוחלט להקים ועדה שתבחר ספרי לימוד ותמליץ עליהם לבתי ספר. בנוסף, הוחלט שכל אחד מחברי האספה יביא לוועדה זו רשימה של ספרי ילדים שהוא מכיר וחברי הוועדה יתאימו את הספר לנושא המתאים. לאחר מכן יציגו חברי הוועדה את מסקנותיהם, חברי האספה יציגו את דעותיהם ולבסוף-הועד יכריע סופית ויאשר את הספרים המתאימים וארגון אספת המורים יעזור בהפצת הספרים בבתי הספר. כמו כן, הוחלט כי כל מחבר ספרי ילדים יוכל להביא את ספרו לוועדה ובמידה ויאושר- יפיצו אותו בבתי הספר.

יחד עם ההחלטה על הצורך בבניית תוכנית אחידה ומחייבת כיעד חשוב, ערים המשתתפים לעובדה שקביעת ראשי פרקים לתוכנית לימודים שאין עימה הבטחת כלים, אמצעים, חומרי הוראה מתאימים ולא עוד אלא שהיא חסרה אף סדרי מינהל תקינים- ערכה מועט ביותר. מודעות זאת משתקפת בקבלת החלטה נוספת: לקצוב סדר השעות והימים וגם שמות הספרים שנלמד. ורך אחר כך לסלול את הדרך החדשה שבחרנו בה.

בכל דיון בתחום החינוך נכנס התחום של כח האדם בהוראה, כל תכנון והפעלה של מערך חינוכי בהיקף העולה על זה של בית ספר או ישוב אחד שאינם מביאים את בעיית המורה- גיוסו, הכשרתו ושיבוצו- הם חסרי משמעות והשפעה מבחינת האפשרות לכוון את מהלך פני הדברים בהתאם ליעדים מוגדרים מראש, אם לזמן קצר, ואם לזמן ארוך. כמובן שאספת המורים דנה בנושא זה פעמים רבות. בדיון על הצורך בניסוח תוכנית לימודים, דנו בנוסף לכך, על המחסור בכח אדם מתאים "וישאו ויתנו הנאספים בדבר מלמדי דרדקי המשחיתים את רוח הילד בסיפורי שדים ורוחות ובתרגומים משובשים ובקריאה נשחתה...".

עם זאת, הוא מחזיר את משתתפי הדיון אל קרקע המציאות, מדגיש ומסכם: "אין הדבר הזה בכוחנו עתה ועלינו אך להחליט דברים ועניינים אשר בידינו ונוכל להוציאם מן הכח אל הפועל.". באחד ממאמריו תיאר יצחק אפשטיין, אחד מחלוצי החינוך העברי הלאומי החדש, את סיפור כניסתו להוראה ודבריו מציגים את הכשרתו הפורמלית הדלה של המורה הממוצע:

...עם עלייתי לארץ ניתקתי מעל התורות ומעל הספרים, אולם יצר ההוראה התעורר... בראש פינה היו לי עוזרים צעירים לגננות, ומטעם הפקידות לימדתי אותם צרפתית. אחרי חמש שנים... הוצעה לפני משרת מורה... נראה ... באיזה רכוש רוחני, מדעי ומקצועי קרבתי אל מלאכתי החדשה ומה היה מושגי בחינוך ובהוראה... מימי לא ביקרתי בבית ספר עממי ולא קראתי כלום על חינוך והוראה. תורת הנפש, תורת ההוראה, תורת החינוך ותולדותיו- טרם נולדו בשבילי, אך לא התייצבה לפני השאלה כיצד מלמדים ראשית הכתיבה והקריאה והלשון, ובכלל, מה צריך להורות ובאיזו מידה התאם לתנאי המקום...כל ספר לימוד טרם יהיה בארץ...

דבריו של יצחק אפשטיין מציגים באופן מוחץ את המצב באותה התקופה- חוסר ההכשרה של המורים, מתן עבודת ההוראה גם למי שלא מתאים כלל לתפקיד וכן- חוסר בספרות מינימלית.

החוקר שלמה כרמי כותב, כי למרות ניסיונם של קבוצת המורים לייסד ולהפעיל מעין אגודה מקצועית שתשמש מכשיר ארגוני, כלי ביטוי מקצועי פדגוגי ובמה רעיונית ואידיאלית, ירדה אגודה זו מעל במת ההיסטוריה וסיימה את פעולתה עד שקמה הסתדרות המורים בשנת 1903. ניתן להסיק כי סיבות התפרקות הארגון היו אישיות מצד אחד ואובייקטיביות מצד שני.

ייסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי שנת 1891 (ה'תרנ"ב) החינוך העברי בארץ היה בחיתוליו. פערי השפה הקשו מאוד על קומץ המורים ששאפו ללמד בעברית, וכך גם הפערים העצומים שבהקמת ובארגון מערכת החינוך החדשה. לאור זאת, ביוזמת דוד יודילוביץ ויהודה גרזובסקי, החליטו קומץ המורים העבריים שהיו אז בארץ להתארגן לאספה שתיפגש באופן עיתי כדי להעלות ולפתור את הבעיות הקשות שנתקלו בהן באופן שוטף, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה דידקטית. לארגון שהוקם הם קראו 'אספת המורים', והוא היה לארגון המורים הראשון שהוקם בארץ ישראל. ארגון זה נחשב לחלוץ הניסיונות לאיחוד כלל המורים במערכת החינוך העברית בארץ ישראל, והיווה ניסיון ראשוני להפעלת אגודה מקצועית שתשמש גם ככלי ביטוי מקצועי-פדגוגי וכן רעיוני ואידאולוגי.[3]

במהלך כלל שנות פעילותה השתתפו באספות 13 מורים עבריים שהניחו את יסודות החינוך העברי בארץ ישראל.

תוכן האספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באספות שנערכו עלו בעיקר טענות על הקשיים העצומים שהיו למורים בהוראת העברית. המחסור במילים חיות ובספרי לימוד בעברית הקשו על הוראת המקצועות בעברית. גם התלמידים עצמם שהגיעו ללא כל היכרות עם העברית הקשו על המורים. לראשונה דנו במשותף בבעיות המרכזיות שהקשו על מערכת החינוך העברית וביקשו להעלות פתרונות שונים ברוח התקומה הלאומית של העלייה הראשונה.

באספה הראשונה שהתקיימה בי"ט בחשוון ה'תרנ"ב השתתפו שישה מורים וביניהם: מרדכי לובמן, דוד יודילוביץ, ישראל בלקינד ויהודה גרזובסקי.

אחת היוזמות של אספת המורים הייתה לפנות לאליעזר בן יהודה ולהציע לו לייסד עיתון לילדים. בן יהודה השיב שהוא ואשתו חמדה כבר חשבו על כך ואכן בטבת ה'תרנ"ג יצא בירושלים לראשונה עיתון ילדים בעברית בשם "עולם קטן".

באספה הרביעית של אספת המורים, פירט דוד יודילוביץ, מזכיר האספה, את תפקידיה הלאומיים של העברית וכן את המניעים שבגינם ראוי לעשותה לשון דיבור בארץ ולהנחילה כשפת ההוראה בלימודים. הוא הדגיש את מרכזיותו של בית-הספר העברי וניתח את הגורמים המייעדים אותו למקום החייאתה העיקרי של השפה העברית:

הרעיון אשר קם עתה בישראל ונשרש בלב רבים מעמנו להחיות את לשון עברית העתיקה ולעשותה לשפה מדוברת, ראוי והגון עתה להתבונן אליו במקום הזה ביתר שאת: כיום הזמן אין לישראל לא בתי משפט, בתי עם ובתי ממשלה, לא שוק וברזה (בורסה) עברים, לא ארץ ולא מקום מסחר על כדור הארץ אשר נוכל להראות עליו כי שמה נשתמש ונתפתח, ונתמיד לדבר בעברית למען נתרגל בה כי תהיה בפינו ללשון מדוברת. כל אלה אין לנו, מקום לדבר בלשוננו על פי הניסיון היומי אין לנו; ואך פינה קטנה אחת, מקום לא גדול אחד נשאר לנו, אשר בו התקנה, בו כל מבטחנו, כי ממנו תצא הלשון והייתה למדוברת בפיות בני ישראל ובנותיו אשר המה יוכלו להביאה אחר כך אל השוק, אל המסחר, אל בתי העם ואל דרך החיים, והמקום הזה הוא בית הספר."

זיכרון דברי האסיפה הרביעית, ראו: דרויאנוב אלתר (עורך), כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, ת"א, תרצ"ב, כרך ג', עמ' 977

מצוקה נוספת שהועלתה על הפרק בישיבה זו הייתה המחסור העצום בספרי לימוד איכותיים בעברית. על כך אמר יודילוביץ:

ויהי כסובב דברי האספה לדבר ספרי הלימוד, וכל הנאספים הביטו איש בפני רעהו, וכל אחד כמו בוש להודות בפני אחיו כי שואל הוא לנפשו: מאין אקח ספרים? איזה ספרים אציע? אים? איה מחבריהם? איה דברי הימים לישראל? איה דברי הימים לעמים בעברית בלשון ילדים? איה דברי הימים לספרות ארץ ישראל בתוכנית ספרי בית הספר? חשבון בעברית? איה מדע כללית? איה מדע ארץ ישראל לילדים בעברית, במשפט המדינה היום? איה ידיעת הטבע ותולדותה? איה ספר התחלה פשוט לילדי מחלקת המתחילים (כתה א') לשיחות קצרות ושמות על הדברים הנראים סביבם?... כן הדבר: ענייה היא ספרות הילדים, ומעט הספרים אשר החלו לצאת לאוויר העולם, עוד לא יספיקו לכל המחלקות ולכל ידיעותיהם."

שם, עמ' 984

בסיום אספת המורים השישית, בב' בכסלו 1895 הוצע לדון "על דבר קטנים פחות מבני שש, בדבר ההכנה לבית הספר ויחליטו לדבר על זה באספה הבאה". באספה השמינית שנערכה בי' בטבת אכן דנו בנושא והוחלט להזמין לארץ ספרי יסוד בפדגוגיה שכללו את ספריו של פרידריך פרבל הנחשב ל"אבי גן הילדים", ובכך הניחו את התשתית הפדגוגית להקמת מערכת גני הילדים העבריים בארץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה כרמי, תלמים ראשונים בחינוך העברי : "אספת המורים העברים בארץ-ישראל" ומקומה בתולדות החינוך, תרנ"ב-תרנ"ו, 1986.
  • שלמה כרמי, אספת המורים העברים בארץ ישראל (תרנ"ב-תרנ"ו), התפזרותה והניסיון לחדש את פעולותיה, קתדרה 36, 1985 עמ' 180-165.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תדהר, דוד (1947) אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך א, תרפ"א-תרפ"ו (1920–1925), ירושלים: חמו"ל תל אביב או ירושלים עמ' 432, 433
  2. ^ פרוטוקול אספת המורים הראשונה, י"ט בחשוון תרנ"ב, פרוטוקולים, עמוד 963 מתוך רחל אלבוים-דרור
  3. ^ שלמה הרמתי, המורים החלוצים, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2000.