לדלג לתוכן

אליעזר בן-יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אליעזר בן יהודה)
פירוש נוסף ערך זה עוסק במחיה השפה העברית. אם התכוונתם לפזמון שכתב ירון לונדון, ראו אליעזר בן-יהודה (שיר).
אליעזר בן־יהודה
אליעזר יצחק פרלמן
לידה 7 בינואר 1858
כ"א בטבת ה'תרי"ח
לוז'קי, הקיסרות הרוסית
פטירה 16 בדצמבר 1922 (בגיל 64)
כ"ו בכסלו ה'תרפ"ג
ירושלים, פלשתינה (א"י)
שם לידה אליעזר יצחק פרלמן עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי בלשנות
מקום קבורה הר הזיתים, ירושלים
תאריך עלייה אוקטובר 1881
פרסים והוקרה על שמו נקראים רחובות בערים רבות ברחבי ישראל, וכן נקראת על שמו המושבה "אבן יהודה"
בת זוג

דבורה יונאס (1881-1891)

חמדה יונאס (1892-1922)
צאצאים איתמר בן אב"י, אהוד, עדה, דבורה, אביחיל, שלומית
תרומות עיקריות
מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, מחבר מילון בן־יהודה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אליעזר בן־יהודה (כ"א בטבת ה'תרי"ח, 7 בינואר 1858 – כ"ו בכסלו ה'תרפ"ג, 16 בדצמבר 1922) היה מחוללה המרכזי של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל החל מסוף המאה ה־19 ועד תחילת המאה ה־20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה. הוא מייסד ועד הלשון העברית (כיום האקדמיה ללשון העברית), מייסדם ועורכם של העיתון "הצבי" ושל כתב העת "השקפה", ומחבר המילון העברי הראשון.

חייו בגולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציפורה פרלמן, אמו של בן־יהודה, לפני 1926 (התאריך המדויק אינו ידוע)

בן־יהודה נולד בשם אליעזר יצחק פֶּרלמן (בכתיב יידיש: פערלמאַן) ב־7 בינואר 1858 (תרי"ח) בעיירה לוז'קי שבפלך וילנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), ליהודה־לייב פרלמן ולציפורה (פייגה וולפסון). אמו נולדה במיטאו (או בגולדינגן הסמוכה) שבקורלנד (כיום בלטביה), ולא ידעה קרוא וכתוב.[1]

הוריו קיימו אורח חיים חרדי־חסידי. ב־1863, בגיל חמש, התייתם אליעזר מאביו, ונשלח על ידי אמו ללמוד בחדר. בשנת 1871, בהגיעו למצוות, נשלח לבית דודו שבעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה, ר' יוסי בלויקר, תמך בסתר בתנועת ההשכלה, ואליעזר הצעיר התקרב אליו מאוד. במהלך לימוד משותף עם הרב גילה ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אליעזר נחשף גם לספרות הכללית, ובפרט לתרגומים לעברית שיצרו סופרי ההשכלה לספרים לועזיים חילוניים, והתעניין ברעיון תחיית העברית כשפת ספרות חדשה.

לאחר זמן קצר בישיבה עבר לעיירה גלובוק[2] והתגורר בבית דודו, אליעזר וולפסון, האדוק שהתנגד להשכלה. וולפסון ניסה לעצור את משיכתו של הנער להשכלה וללימוד הדקדוק העברי, שהיה מזוהה עם ההשכלה, אך בן יהודה הצעיר כבר נשבה בקסמי ההשכלה והעברית, ואף הפגין זאת בכך שהתפלל בקול רם לא בהברה אשכנזית, כמקובל בסביבתו בזמנו, אלא בהטעמות הדקדוקיות המתוקנות.

באותה תקופה הכיר אליעזר הצעיר את שלמה-נפתלי יונאס, יהודי אמיד, שהיה שומר מצוות אך גם היה מעורה בתרבות הכללית ובהשכלה. אליעזר התחבב על יונאס ושהה לעיתים קרובות בביתו. שם הכיר ספרות כללית ולמד רוסית בעזרת בתו של יונאס, דבורה. בתקופה זו החליט סופית לעזוב את בית המדרש ולחבור להשכלה ולחילוניות.

בשנת 1873 חזר לבית אמו, ובאותה שנה נסע ללמוד בגימנסיה בדינבורג. במשך שנה אחת למד בעצמו, ובסיוע של אחד מתלמידי הגימנסיה, את חומר הלימודים של שלוש הכיתות הראשונות של בית הספר הריאלי, וב־1874 החל ללמוד בכיתה הרביעית שלו. הוא למד בו במשך שלוש שנים, וב־1877 סיים את בית הספר עם תעודת בגרות.[3] אולם תעודה זו לא העניקה אז ברוסיה את הרשות ללמוד באוניברסיטה, ובשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריז. לצורך הנסיעה הוציא דרכון, ובו נרשם בשם "אליאנוב",[4] במקום "פרלמן". לדברי חמדה בן־יהודה,[5] רשמה אותו אמו על שם משפחה חשוכת-בנים עוד בילדותו, כדי למנוע את גיוסו לצבא, מפני שהחוק פטר בנים יחידים מגיוס.[6] במשך שנה אחת למד את השפה הצרפתית וב־1879 התקבל כסטודנט לרפואה.[7]

באפריל 1879[8] פרסם מאמר פוליטי ראשון, "שאלה נכבדה",[9] בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן־יהודה".

בפריז התפרנס בדוחק בתרגומים מצרפתית לרוסית. במהלך שהייתו שם חלה בשחפת. עקב המחלה, החליט להפסיק את לימודיו לטובת עבודה בארץ ישראל החמה, ופנה לקרל נטר, מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל, בבקשה שייתן לו עבודה בבית הספר. נטר הציע לו ללמוד ב"בית המדרש המזרחי" למורים של כל ישראל חברים בפריז וכשיסיים את לימודיו יתמנה למורה ב"מקוה ישראל".[10] בפברואר 1880 החל ללמוד בבית המדרש צרפתית וידיעת הארץ, אולם מחלתו החמירה והוא אושפז בבית החולים "רוטשילד" בפריז בין 19 בפברואר עד 18 במרץ 1880. מאוחר יותר בשנה זו נשלח במצוות הרופאים לאלג'יר החמה, שנודעה בבתי ההחלמה שלה לחולי שחפת,[11] ובה בילה את חורף 1880–1881.[12] בין מרץ למאי 1881, שב לפריז.[13] במרסיי כתב לשלמה יונאס ולבתו דבורה, והודיע להם על רצונו להתיישב בארץ ישראל, והציע לדבורה להינשא לו. בקיץ 1881 הגיע לווינה, שם נפגש עם דבורה ונסע איתה דרך רומניה וקושטא לקהיר, שם התחתנו. באוקטובר 1881 ירדו בחוף יפו.[14]

חייו בארץ ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמאל לימין: זאב דוּבְּנוֹב, אליעזר בן־יהודה ויעקב שרתוק, 1901

עם עלייתו ארצה, התיישב בן־יהודה בירושלים, ושכר למגוריו שני חדרים דלים מעל שוק עושי הכותנה, בעיר העתיקה. בתחילה עבד אצל ישראל דב פרומקין בעיתונו העברי "חבצלת", וגם שם חתם בכינוי "בן-יהודה". הוא ניסה להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור,[15] לאחר שבמשך דורות הייתה שמורה בכתב ושימשה בעיקר לתפילה וללימוד תורה (אם כי חלק גדול מהספרות התורנית נכתבה דווקא בעברית), אך לא בשפת היום יום. בן-יהודה פעל להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. "דבר עברית והִברֵאתָ", אמר למכר שהתלונן באוזניו על מחלתו. בנו בן-ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן-אב"י) נולד בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882), וכונה "הילד העברי הראשון" – משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהייתה לו לשפת אם. בנוסף, כתב ספרי לימוד בעברית והוביל את תוכנית "עברית בעברית", לצידו של דוד יודילוביץ' ומורים אחרים, בבית ספר חביב (בית ספר בראשון לציון, הראשון שבו כל המקצועות נלמדו בעברית).

בתשרי תרמ"ד 1883 נערך בעיר העתיקה בירושלים מפקד אוכלוסין, בו נרשם בן-יהודה בשמו זה כנתין עות'מאני וכתושב ירושלים. את נתינותו הרוסית המיר ככל הנראה סמוך למועד זה.[16] בזיכרונותיו כתב: "ברגע ההוא חשתי בזה מאורע גדול בחיי. הרגש הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. ניתק כליל החיבור ביני ובין הגלות. אני עתה על פי דין המלכות אזרח ארץ אבותי".[17]

בית אליעזר בן יהודה בירושלים

בשנת 1884 ייסד בן־יהודה את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי" שאותם גם ערך.

בן-יהודה עורר את חמת אנשי היישוב האשכנזי הישן. הוא פרסם מאמרים רבים נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים מכספי החלוקה כשחיתות. עם זאת, בן-יהודה לא ראה את היישוב הישן כמקשה אחת. במסה קצרה שכתב העלה הגיגים בדבר ההבדלים בין אנשי הגליל לבין אנשי יהודה לאורך ההיסטוריה היהודית. לסיום, עמד על ההבדלים גם בימיו: "אם נדמה את בני צפת לבני ירושלים, נמצא כמדומה איזה רמז על ההבדל [...] כמה בדוים גמורים תמצא בבני צפת, ובבני ירושלים – אין אף אחד! בני צפת הרבה יצר, כמדומה, קרובים להטבע מבני ירושלים"[18] בן־יהודה היה מודע להתערות במרחב, שאפיינה את אנשי הגליל באופן מיוחד, שבאה לידי ביטוי גם בשפה. אנשי הגליל, כולל האשכנזים, סיגלו לעצמם זה מכבר שפת דיבור שמתחברת למסורת המקומיות; מסורת הגייה של עברית, מה שנודע לימים כ'ניב הגלילי', שהושפעה מן הערבית, שפה שרבים מן האשכנזים בצפת שלטו בה.[19] כמו במקרים אחרים של השימוש ביידיש - שפה שהושפעה מהתרבות בה חיו היהודים שעשו בה שימוש - גם היידיש של יהודי הגליל שילבה גם מילים בערבית, ובמחקר היא מוכרת בכינוי 'יידיש ארצישראלית'.[20] בהשוואה לירושלים, הייתה הערבית שגורה הרבה יותר בקרב יהודי צפת, גם בקרב האשכנזים וגם בקרב הספרדים. מה גם שאת הקהילה האשכנזית בצפת הנהיג הרב שמואל הלר, בעל ההשקפה האולטרה-אורתודוקסית ארץ-ישראלית, ברוח רעיונותיו של הרב עקיבה יוסף שלזינגר. זרם זה חתר להפיכת העברית לשפה השלטת, ולא רק כשפת הכתיבה, כך שכל מערכות החיים יתנהלו באמצעותה, במסגרת של"ם – שם, לשון, מלבוש.[21]

אליעזר בן־יהודה עם אשתו השנייה חמדה, 1912

עיקר מאבקיו של בן־יהודה היו לפיכך בירושלים. בי"ד בחשון תרמ"ט הצהיר בן־יהודה במאמר בשם "תשובה קצרה" בעיתון "הצבי" על כוונתו "להרוס [...] את חיי החלוקה הנתעבה, את החיים על נדבות את הצרעת המנוולת את קהל ישראל".[22] אנשי היישוב האשכנזי הישן הכריזו מספר חרמות על בן-יהודה, והתנכלו לו ולמשפחתו בצורות שונות. לעומת זאת, ניהל יחסים טובים עם רבים מבני הדור הצעיר של היישוב הספרדי הוותיק, ואלה שיתפו איתו פעולה ברבים ממיזמיו. בהם היה מזכירו ועוזרו משה בר-נסים. ב-1886 הטילו רבני ירושלים חרם על בן־יהודה, עקב יציאתו נגד העדה הספרדית, על שהשתמשה בשירותי הרפואה של המיסיון, ואף העסיקה יהודי מומר כמזכיר העדה.[23] חרם נוסף מקורו היה בפולמוס סביב שנת השמיטה, שבן-יהודה תמך בביטולה במושבות.[24]

בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה יחד עם דוד ילין, ובן-יהודה עמד בראשו.[25]

בתחילת 1891 הגיעה לארץ ישראל ציפורה, אמו של בן-יהודה. באותם ימים חל איסור על כניסת יהודים לארץ ישראל, ובן־יהודה פנה ישירות אל הפחה של ירושלים, אבראהים פאשא, כדי שיתיר את ירידתה אל החוף בנמל יפו, אך הפחה סירב. בעקבות זאת נאלץ בן־יהודה לשלם שוחד לפקידי הנמל, ולאחר כ־16 שנות פרידה נפגש שוב עם אימו, והביאה להתגורר עם משפחתו בביתו בירושלים.[26]

תמונה משלהי חייו, מתוך ספרו של מרדכי בן הלל הכהן "תולדות אליעזר בן־יהודה"

בספטמבר 1891 נפטרה אשתו דבורה ממחלת השחפת, והשאירה אחריה חמישה ילדים קטנים: שני בנים – בן ציון (איתמר בן־אב"י) ואביחיל, ושלוש בנות – ימימה, עטרה ושלומית. אביחיל, עטרה ושלומית נפטרו בילדותם. במהלך תקופה קצרה של מספר חודשים הם מתו בזה אחר זה ממחלת דיפתריה. אחותה הצעירה של דבורה, חמדה (ביילה בל פאולה לשעבר), שהייתה עיתונאית וסופרת בזכות עצמה, הציעה את עזרתה בגידול ילדיו הקטנים, ובשנת 1892 נישאה לבן־יהודה, והוא זכה ממנה לסיוע גדול בפועלו. מתוך מכתבי האהבה שכתב לה מתברר כי בן־יהודה תכנן את נישואיו לחמדה עוד כשהייתה נערה בת 12, לאחר שאשתו נפלה למשכב.

מאסרו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בי"ג באלול תרנ"ג, במאמר המערכת של "הצבי", פרסם בן־יהודה שמועה על כך ש"נכבדים מבין החסידים" שולחים את בניהם ללמוד אנגלית בבית ספר ערב של המיסיון, ואף איים כי אם לא יחדלו מכך, יפרסם את שמותיהם. לקראת חג החנוכה של שנת תרנ"ד, פרסם חותנו של בן-יהודה, שלמה-נפתלי יונאס, מאמר ב"הצבי" בשם "מִצְוֹת צריכות כונה", שבו קרא ליהודים לראות בחנוכה לא רק חג של הדלקת נרות, אלא זכר לגבורתו של יהודה המכבי, שהוביל את העם בתקופה קשה וניצח את היוונים, ואף הביע תקווה שיקום גם בדורו "יהודה המכבי" משלו. המאמר לא היה רחוק מהשקפתו של בן-יהודה עצמו, ומאמרים בסגנון לאומי כזה התפרסמו בעיתוניו גם לפני כן.[27]

בעקבות המאמר נלקח בן-יהודה ב־28 בנובמבר 1893 לחקירה שארכה כשש שעות, שבסופה הוחלט להעמידו לדין על הסתה למרד, ועד משפטו נשלח למעצר בכלא "חבס אל־דם". ביום החמישי למעצרו הוא הובא לחקירה בבית המשפט, ולאחר מכן הועבר לחדר גדול בבית הסראייה. כעבור מספר ימים הועבר לחדר מיוחד שחוטא עבורו, ממנו ניהל את המאבק לשחרורו בעזרת אשתו וידידיו.[27]

ישנו ויכוח על סיבת המאסר. היו שטענו שכמה מאנשי היישוב הישן, שאותם בן־יהודה הרבה לתקוף בעיתוניו, השתמשו במאמר נגדו, ולאחר הסכמת כמה מרבני ירושלים ניסחו מכתב לשלטון העות'מאני שבו טענו שהמאמר הוא קריאה למרד, ואף הפיצו שמועה על המרד הקרב בקרב ערביי ירושלים. מנגד, רבים מאנשי היישוב הישן בירושלים טענו שמדובר בעלילת שקר,[28] והצנזורה העות'מאנית, אשר פעלה באופן מסיבי אז בירושלים, שמה לב בעצמה למאמר, ואילו הרבנים והממונים רק פעלו להסרת הסכנה מעל היישוב ולהצלת בן־יהודה עצמו, שבזכות שתדלנותם ניצל "מעונש חמור".[27] גם הראי"ה קוק העיד שלאחר חקירה ובדיקה עמוקה שניהל העלה שכך היה, ומחה על ההאשמה שרבני ירושלים "מסרו" את בן יהודה[28]

ב־5 בדצמבר 1893 עמד בן־יהודה למשפט, שבו הכחיש את ההאשמה נגדו והצהיר על נאמנותו לסולטאן ולאימפריה העותמאנית. הוא טען כי מדובר בעלילה שהעלילו עליו מתנגדיו בשל הביקורת בעיתונו על אורח חייהם וחששם מפגיעה בכספי החלוקה. נשיא בית המשפט הרשיע את בן־יהודה ואת יונאס בקשירת קשר, ולו משום שהמאמר עורר סערת רוחות, והטיל עליהם את העונש המינימלי על פי החוק, שנת מאסר אחת. בנוסף לכך הורה על סגירת העיתון.[29]

בן־יהודה שוחרר בערבות עד ערעורו. בעקבות הרשעתו ביקשו עסקני העדה החרדית את הסכמת החכם באשי באיסטנבול, הרב משה הלוי, להחרמת בן־יהודה ויונאס. הלוי שלח את הסכמתו, וב־12 בדצמבר 1893 הכריזו עליהם בתי הדין של האשכנזים והספרדים חרם בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. כעבור מספר ימים הוסר החרם, בעקבות פגישה בין בן־יהודה לרב הראשון לציון יעקב שאול אלישר. בציבור הלאומי, לעומת זאת, התקבלה הרשעתו של בן־יהודה בזעם, בארץ ישראל וגם מחוץ לה. הוא נחשב ל"אסיר מדיני", וככזה זכה גם לתמיכה מצד יריביו ולתמיכה כספית מצד ארגונים יהודיים בעולם.[29] ב־2 במרץ 1894 נידון הערעור של בן־יהודה בביירות, וב־7 במרץ הוא ויונאס זוכו מכל אשמה, עונשיהם בוטלו, ובוטלה גם סגירת העיתון. אולם מושל ירושלים לא התיר את חידוש הופעתו של "הצבי", אלא רק כעבור 14 חודשים. עקב האיסור על הוצאת העיתון, נפלה משפחת בן־יהודה למשבר כלכלי וזכתה בשל כך לסיוע כספי מגופים שונים.[30] לאחר שהמושל נענה לשתדלנויות הרבות, חידש "הצבי" את הופעתו ב־11 בינואר 1895.[31]

המאה ה־20

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אליעזר וחמדה בן-יהודה בביקור ברוטרדם אצל יצרן המרגרינה סמואל ואן דר ברג, 1921

עוינות לא מעטה כלפי בן־יהודה וחידושיו הפגינו גם אחדים מראשי הציונות, בעיקר מצד "אסכולת אודסה" בראשות חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי ועוד. מנדלי מוכר ספרים כתב כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למילים", וכי עבריותו של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור". אף סופרי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, כגון ש' בן־ציון, ברנר ועגנון, התנגשו איתו בשל חידושיו הבלתי ראויים לדעתם, ולא פחות מכך, בשל אופיים הקליל והצהוב של עיתוניו לדעתם.[32]

ב־9 בספטמבר 1905 (ט' באלול תרס"ו) נפטרה אמו של בן-יהודה ונטמנה בבית הקברות בהר הזיתים.[33] עד סוף ימיה דיברה יידיש.[34]

בשנת 1913 היה בן־יהודה שותף ל"מלחמת השפות" – הוויכוח על מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ ישראל. הוויכוח פרץ בשל דרישתה של חברת "עזרה", שסיפקה מימון להקמת הטכניון, ששפת ההוראה במוסד זה תהיה גרמנית. הוויכוח התרחב לשאר מערכות החינוך בארץ. בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונם של תומכי העברית. בשנת 1919 שכנע בן-יהודה את הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

תחומי פעילותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן־יהודה ישוב לשולחן עבודתו, תצלום מאת שלמה נרינסקי
בן-יהודה במשרד ביתו בשכונת תלפיות בירושלים

בן־יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל ומחוצה לה:

דיבור עברי בתוך המשפחה: בן־יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמוהו. לפי עדות בני המשפחה, בנו בן-ציון לא דיבר כלל עד גיל שלוש. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן-יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן־יהודה ליצור מילים חדשות כגון "בובה", "גלידה", "אופניים" ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי – האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים. מאוחר יותר כתב בן־יהודה בזיכרונותיו, כי "הניסיון הוכיח אחר כך" שחששותיו לגבי שמיעת בנו שפות אחרות, היו מוגזמים, משום שראה מאז הרבה ילדים "שגדלו באוויר לא כל־כך עברי טהור... ובכל זאת, אם הלשון העיקרית בבית הייתה עברית והאב והאם דברו עברית, גם הילדים דברו עברית".[35]

עברית בעברית: בן־יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב אטי למדי.

אגודות לדיבור עברי: בן־יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב־1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב־1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העותמאני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי־ממסדי של בן־יהודה עצמו.

עיתונות: בן־יהודה ייסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור, בפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.

עיתון לילדים – "עולם קטן" – עיתון הילדים הראשון שיצא בירושלים בתרנ"ג, 1892, בעריכת: אליעזר בן־יהודה, יהודה גור (גרזובסקי) ודוד יודילביץ.[36]

המילון: כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו, החל לחבר את המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן־יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן־יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור–סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.

עיתון "הצבי" בעריכת בן־יהודה

החייאת אוצר המילים וחידושי מילים: כשאליעזר בן־יהודה חידש את השפה העברית, הוא לא עשה זאת בבחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, והייתה ספרות תורנית נרחבת שנוצרה במשך הדורות, ובן-יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו השתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעיתים לקח מילים שהייתה להן בתקופת התנ"ך משמעות מסוימת, והתאימן לצרכים של ימינו, כגון: "אקדח", "תשבץ" ו"מלט", שמצאו את מקומן בגלגול חדש. מספר המילים שחידש בן-יהודה אינו עולה על 300, ובהן נכללות: "מדרכה", "מברשת", "גלידה" ו"רכבת". בין המילים שהציע ולא נקלטו בשפה נמצאות: "בדורה" – עגבנייה; "מקולית" – פטיפון; "עמונות" – דמוקרטיה; "פרקה" – אוגדה (דיוויזיה); "אבחמץ" – חמצן; "אבחנק" – חנקן; "אבמים" – מימן; "מדלק" – גפרור; "מכושית"- פסנתר.

ב-1913 פרסם בן-יהודה ספר לימוד היסטוריה של עם ישראל בעברית מנוקדת. הספר כיסה את תקופת הגלות על פי ארצות, ובסופו של כל פרק צורפה רשימת שאלות לתרגול.[37]

כמו כן נהג בן־יהודה להשתמש במילים מהשפה הערבית (כמו בובה, על-פי המילה הערבית בובו), בנמקו מנהג זה בכך שהשפה הערבית היא שפה הקרובה לשפה העברית; הוא אף הסתמך על תמיכתו של המשורר יהודה לייב גורדון בעניין הזה, אף שהלה הכחיש שתמך בהוספת מילים ערביות לעברית.[38]

מותו ומורשתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר בן־יהודה נפטר בירושלים בכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922) ממחלת השחפת,[39] ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. ההיסטוריון אורי קציר מספר כי חברה קדישא סירבה לקבור את בן יהודה משום שנחשב בעיני ראשיה ובעיני רבים מחבריה ככופר. דבר הסירוב פשט מפה לאוזן, והגיע לאוזניו של צעיר דתי בשם מרדכי דוד אפרים מנשה סגל, שהיה תומך נלהב של בן־יהודה ומפעלו, והוא התנדב לטהר את גופת הלשונאי המפורסם, לעוטפה בתכריכים ולהביאה לקבורה.

קברו נמצא בחלקה מגודרת בחלקת הקדושים כשלצידו קבר בנו איתמר וקברה של חמדה, אשתו השנייה.

ארכיונו האישי של אליעזר בן-יהודה, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות, שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.[40]

מצבת ש"ץ

עם מותו של בן־יהודה הוזמן ידידו הוותיק ושכנו, הפסל בוריס שץ, מייסד בצלאל, בשביל ליצור מסכת מוות. את מסכת המוות שילב שץ במצבה שעיצב ושהייתה אמורה להיות מוצבת על קברו. אך כיוון שהצגת מסכת מוות אינה מקובלת ביהדות, לא הוצבה המצבה בסופו של דבר על הקבר.

המצבה, שנמצאת בימינו בבית ש"ץ בירושלים, בנויה בתבנית של מלבן ועליו מורכב חצי־עיגול. בשולי מחצית העיגול מוצגים תאריכי הלידה והמוות של בן־יהודה, תאריך הלידה לפי מניין לחורבן הבית ותאריך הפטירה לפני מנייה מהצהרת בלפור. בתוך מחצית העיגול מפוסלת מסכת המוות של בן־יהודה.

בגוף המצבה חרוט טקסט פרי עטו של ש"ץ:

ידעתי חוזה אחד גלוי עיניים / חזון ענקים חזה בין גמדים / באֹפל גר - והוא לשמש קרא / ודגל חופש הרים לעבדים / ידעתי חולם אחד גלוי עיניים / דור שלם חלום פלאות ארג טוה / דור שלם יחל - וחלומו נהיה / חזון-לבו קם ושמשו טרם כבה / בהווה חי ולשון עם-קדומים דבר / וגלגל תקופות לדחוף אחורנית אמר / עם לעג לו אך הוא נפלאות האמין / וחזון המזרח במערב נשא שמר.

הנצחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בול להנצחת בן־יהודה שהונפק ב-25 בנובמבר 1957 בעיצובו של צבי נרקיס
לוח הקדשה בפתח בית בן־יהודה ברחוב אתיופיה בירושלים

שמו של אליעזר בן־יהודה הוא השם המזוהה ביותר עם תהליך תחיית הלשון העברית, כאשר עיקר תרומתו היה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא זה שהעלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, פרסם מאמרים ועיתונים בנושא, ופעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. אולם פעילותו לא הצליחה לסחוף אחריה מעגלים רחבים סביבו בירושלים. הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן־יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והשנייה ברחבי הארץ: שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.

דמותו של בן־יהודה עמדה בכל חייו במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו, והעלו כלפיו תלונות שהביאו למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. את חברת "שפה ברורה" שהקים כינו לגנאי "שפה ארורה". אחת הטענות נגדו הייתה שהוא יצר מילים שיש בהן זלזול בעניינים המקודשים ליהדות הדתית.

מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים, והאדירו את פעילותו מעבר להיקפה הממשי. ניתן לומר שתרומתו של בן-יהודה לתחיית העברית מצויה רובה במישור הסמלי, כדמות שזוהתה עם התהליך והלהיבה את דוברי העברית בארץ ישראל.

שלט רחוב בן יהודה בכפר סבא
שלט רחוב בן יהודה בכפר סבא

על שמו של אליעזר בן-יהודה הוקמו בתי ספר בירושלים, בתל אביב ובנס ציונה. רחובות בכל ערי הארץ נקראים על שמו, בהם רחוב בן-יהודה בירושלים, שסלילתו במסגרת תוכנית המע"ר החדשה הסתיימה עם פטירתו, וכן המושבה "אבן יהודה" (א' בן־יהודה) בשרון. על שמו נקרא גם "פרויקט בן־יהודה", שמטרתו לקרב את היצירות הקלסיות של הספרות העברית לכלל הציבור על ידי העלאתן למרשתת.

להנצחת דמותו של אליעזר בן-יהודה, חיבר ירון לונדון את השיר "אליעזר בן־יהודה". את השיר הלחין מתי כספי וביצעה חוה אלברשטיין. השיר זכה גם לגרסאות כיסוי רבות.

בשנת 2008 פרסם ד"ר יוסף לנג את הביוגרפיה המקיפה שכתב על אליעזר בן־יהודה: "דבר עברית!".

בשנת 2007, לקראת מלאות 150 שנה להולדתו של אליעזר בן־יהודה, הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו. בכך הפך ליקיר אונסק"ו.[41] ב־2012 נקבע יום הולדתו כיום הלשון העברית.

בשנת 2013, במלאת 155 שנה להולדתו, ציינה גוגל את המאורע עם דודל ייעודי.

בשנת 2024 עלתה לאוויר 'הצבי', סדרת הטלוויזיה של כאן11, בה דמותו של בן-יהודה תופסת מקום מרכזי.

משפחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של בן־יהודה מדבורה, איתמר בן־אב"י, נישא ללאה אבושדיד, בת למשפחה עשירה ומיוחסת שמקורה ממרוקו, שהייתה חלק מהיישוב הישן הספרדי.

בתם, דרורה בן אב"י, הייתה עובדת בכירה בתחנת הרדיו "קול ישראל"; היא נישאה לאיש הרדיו משה חובב, מבכירי קרייני החדשות בארץ, ובנם הוא העיתונאי ואיש הטלוויזיה גיל חובב. בתם הצעירה של איתמר ושל לאה, רינה, נישאה לרוקח הירושלמי אבי רז, בעל בית המרקחת "אלבא". לימים היה יו"ר הסתדרות הרוקחים.

בתם של אליעזר ושל דבורה, ימימה, נישאה ליהודה ברק (לודוויג פרנקל), נוצרי גרמני, ולהם נולדה רות (לימים סטאנר). לאחר גירושיה מברק (ופטירת אביה), נישאה ימימה לפיליפ גאי, סקוטי.[42]

מאשתו השנייה, חמדה, נולדו לבן יהודה שישה ילדים: אהוד ודבורה (שנפטרו בגיל צעיר), עדה, אהוד–שלמה, דולה וזלפה. דולה נישאה ב-1936 למקס ויטמן, גרמני נוצרי.[42] היא נמנתה עם מדליקי המשואות בטקס הדלקת המשואות בשנת תש"ן (1990), שציינה את שנת הלשון העברית.

עץ משפחת אליעזר בן-יהודה


 
 
 
 
אליעזר בן-יהודה
 
חמדהדבורהרחמים שלמה אבושדיד
 
ריינה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אהוד
(נפטר בגיל צעיר)
 
 
עדה
 
 
דבורה
(נפטרה בגיל צעיר)
 
אביחיל
 
 
שלומית
 
 
איתמר בן-אב"י
 
לאה אבושדיד
 
אברהם אבושדיד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מקס ויטמן
 
דולה (דבורה)
 
אהוד-שלמה
 
זלפה
 
פיליפ גיא
 
ימימה
 
עטרה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישראל אדלר
 
דוד אלדר
 
ראומה אלדר
 
הדסה
 
משה חובב
 
דרורה בן אב"י
 
מונרו פולארד
 
ז'אן פרו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דפנה ארמוני
 
איתמר
 
גיל חובב
 
 
אלה ארמוני

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוגרפיה של אליעזר בן-יהודה מאת רוברט סנט ג'ון
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
  • Tongue of the Prophets (Doubleday &. Company, 1952) Robert St. John

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אליעזר בן-יהודה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אליעזר בן-יהודה

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, תרצ"ט 1939, עמוד 3
  2. ^ גם גלובוקויה, גלמבוקיה; ברוסית: Глубокое; בבלארוסית: Глыбокае; בפולנית: Głębokie
  3. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, תרצ"ט 1939, עמודים 6–7
  4. ^ במקורות אחדים כתוב "אוליאנוב", אך נראה שאין זה נכון. למשל, בעיתון "המגיד" בגיליון 30 מתאריך כ"ז תמוז תרמ"ג בעמוד 246 נכתב שמו "עליאַנאָוו" - אֶלְיָאנוֹב בכתיב יידי
  5. ^ על פי קלוזנר, דבריה של חמדה בן יהודה מופיעים בספרה הלוחם המאושר, חיי אליעזר בן-יהודה, תרצ"ב, עמודים 10–11
  6. ^ לדברי חמדה עצמה, אמו סיפרה שהוא חלה בילדותו באצבע של ידו הימנית והרופא קטע אותה. לטענת יוסף קלוזנר, בן יהודה לא היה צריך אם כך לחשוש מגיוס לצבא, משום שהצבא הרוסי לא היה מגייס קטוע-אצבע. לדעתו בן יהודה שינה את שמו משום שהשם "פרלמן" היה מחשיד אותו בתמיכה בסוציאליזם
  7. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, תרצ"ט 1939, עמודים 9–10
  8. ^ כנראה לאחר שנפגש עם גצל זליקוביץ ושוחח איתו בעברית
  9. ^ בן-יהודה עצמו קרא למאמר "שאלה לוהטה" - תרגום של הביטוי הצרפתי "question brûlante", אך השם שונה על ידי העורך פרץ סמולנסקין ל"שאלה נכבדה"
  10. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, עמ' 24–25
  11. ^ לנג, עמ' 30–31.
  12. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, עמ' 26
  13. ^ לנג, עמ' 37.
  14. ^ פרופ. ד"ר י. קלוזנר, אליעזר בן־יהודה, לנער, ספרית ארץ ישראל, עמ' 28–29
  15. ^ אליעזר בן-יהודה, תחית שפת עברית, חבצלת, 14 במאי 1882
  16. ^ לנג, עמ' 84.
  17. ^ מזכרונות אליעזר בן־יהודה, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק לו: תחית הדיבור העברי, עמ' 365–366.
  18. ^ אליעזר בן יהודה, 'יהודה וגליל', אתתל"ג (1903), מתוך אתר פרויקט בן יהודה.
  19. ^ אהרן בר-אדון, 'הניב הגלילי' ומיבטאו - פרק בתולדות תחיית העברית בארץ-ישראל', קתדרה 24 (תשמ"ב), עמ' 115–138.
  20. ^ Mordecai Kosover, Arabic Elements in Palestaine Yiddish, Jerusalem 1966.
  21. ^ סילבר, שלמון, ברטל, 'דיון: עקיבא יוסף שלזינגר – הציוני הראשון?', קתדרה 73 (1994), עמ' 97–99. עוד על מקומה של העברית בצפת ראו: רבקה אמבון, הרב שמואל הלר (1884-1803) ומקומו בקהילה האשכנזית בצפת, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 2016, פרק 14 – ד: מקומה של העברית.
  22. ^ לנג, עמ' 261
  23. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 59, הערה 59
  24. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמוד 60, הערה 60
  25. ^ חן מלול, האקדמיה ללשון – מתקנת אותנו כבר יותר ממאה שנה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 26.06.2018
  26. ^ מזכרונות אליעזר בן־יהודה, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק לו, עמ' 376–377; לנג, כרך א, עמ' 198.
  27. ^ 1 2 3 לנג, עמ' 259–267
  28. ^ 1 2 על מאסרו של אליעזר בן-יהודה, דואר היום, 29 בינואר 1933
  29. ^ 1 2 לנג, עמ' 272–275
  30. ^ לנג, עמ' 288–290.
  31. ^ לנג, עמ' 295–296
  32. ^ אתר למנויים בלבד נתן אפרתי, אחד העם, ביאליק והרצל לועגים לבן יהודה, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2022
  33. ^ לנג, כרך ב, עמ' 585.
  34. ^ לנג, כרך א, עמ' 2.
  35. ^ מזכרונות אליעזר בן־יהודה, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק לו: תחית הדיבור העברי, עמ' 380.
  36. ^ עיתונות הילדים בארץ-ישראל, באתר הספרייה הלאומית
  37. ^ אליעזר בן יהודה, דברי הימים לבני ישראל, ורשה תרע"ג (1913)
  38. ^ לנג, עמ' 66–67
  39. ^ הביוגרפיה של אליעזר בן-יהודה, באתר בית בן יהודה
  40. ^ אליעזר בן-יהודה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
  41. ^ משה ריינפלד, יקירי אונסק"ו: בן-יהודה והמהר"ל, News1,‏ 1 בנובמבר 2007.
  42. ^ 1 2 לנג, עמ' 715


נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית
ועד הלשון העברית אליעזר בן-יהודה • דוד ילין • אהרן מאיר מזי"א • חיים נחמן ביאליק • נפתלי הרץ טור-סיני • יוסף קלוזנר
האקדמיה ללשון העברית נפתלי הרץ טור-סיני • זאב בן-חיים • יהושע בלאו • משה בר-אשר • אהרן ממן
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אליעזר_בן-יהודה&oldid=39873007"