יהדות חרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדר לימוד בישיבת חברון בירושלים, אחת מהישיבות החרדיות-ליטאיות הבולטות

היהדות החרדית היא חטיבת זרמים ביהדות האורתודוקסית המתאפיינת בהקפדה רבה יחסית על שמירת מצוות וקיום ההלכה, ושמרנות מבחינת תרבותה ואורח חייה.

לפי דעה רווחת, מקור הכינוי "חרדים" בספר ישעיהו (ס"ו, פס' ה'): "שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ...". על אף שבמקורו משמש הביטוי כריבוי של "חרד", מקובל יותר הכינוי ליחיד "חרדי"[1]. החרדיוּת נולדה במרכז ומזרח אירופה בעת החדשה, כתגובה לתהליכי המודרניזציה, התירבות והאמנציפציה שעברו על היהודים משלהי המאה ה-18, התפשטות ערכי תנועת ההשכלה ועלייתן של מגמת ההתערות מחד והתנועות הלאומיות היהודיות מאידך. במאה ה-19 שימש הביטוי "חרדים", כמאפיין את היהודים והקהילות שהקפידו על אורח חיים לפי ההלכה[2].

הריכוזים החרדיים העיקריים הם במדינת ישראל, בארצות הברית (ובפרט באזור ניו יורק וניו ג'רזי), בבלגיה ובבריטניה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לסוף המאה ה-18 חיו מרבית היהודים במרכז אירופה בקהילות מסוגרות שנשלטו על ידי בתי הדין והפרנסים שלהן. הן התקיימו כקורפורציה אחת מני רבות והיו כפופות למערכת זכויות-יתר והגבלות נפרדת משל עצמן; הממשק הכלכלי והתרבותי עם הסביבה היה מוגבל, ושמירת חוקי הדת הייתה בגדר נורמה ומוסכמה ציבורית. מצב עניינים זה החל להשתנות לאחר שתהליך האמנציפציה במרכז אירופה ובמערבה – כחלק מתהליך רחב יותר של פירוק חברת המעמדות והקמת מדינות ריכוזיות – חיסל את האוטונומיה השיפוטית של הקהילות, פתח בפני חבריהן אפשרויות חדשות של תעסוקה, החל להעניק להם שוויון זכויות וכפה חינוך בבתי-ספר ממשלתיים, שהחליף במהרה את תלמודי התורה הישנים. היהודים הפכו בהדרגה למעורבים יותר בסביבתם, תוך אימוץ מנהגים, לבוש, תרבות ואורח חיים חדשים. אף תנועת ההשכלה ניסתה לקדם מודרניזציה יהודית עם דגשיה המיוחדים, אך השפעתה הייתה מועטה ביחס לגורמים החיצוניים הנזכרים[3]. לפתיחות לעולם הרחב נלוו תהליכים של חילון, התבוללות והתנצרות בקנה מידה גדול. כמו כן, נשמעו קריאות לשינוי דתי עמוק כדי להסתגל, דוגמת אלו של היהדות הרפורמית שהחלה לצמוח. מגמות אלו היו לצנינים בעיניהם של הדתיים השמרניים במרכז אירופה, שראו בהן סכנה ברורה. הם ניסו לשמר את ההוויי המסורתי באמצעות דבקות באורח חייהם, בראש ובראשונה הפרטים ששחיקה בהם התקשרה עם קבלת הרוחות החדשות.

המייצג הבולט של גישה זו, הנחשב לאחד האבות המייסדים של התפישה החרדית שהתגבשה במהלך המאה ה-19, היה הרב משה סופר ('החת"ם סופר') מפרשבורג. הוא טבע את אחד ממטבעות הלשון המזוהים עמה, "חדש אסור מן התורה". במקור, נאמר ביטוי זה על סוגיית איסור האכילה מהתבואה החדשה לפני שמניפים את העומר בבית המקדש. החת"ם סופר העניק לביטוי משמעות מקורית, לפיו כל שינוי במנהג ישראל החשוד כקשור למגמות התמורה אסור, גם אם אינו סותר במפורש את התלמוד והפוסקים[4]. לחת"ס הייתה השפעה רבה ובארצו הונגריה, שבה מיעטו השלטונות להתערב בארחות היהודים והדרכים הישנות שרדו זמן ממושך יחסית, התעצבו גילוייה הראשונים של המגמה המסוֹרְתָּנית, להבדיל ממסורתית, שהתווה. ביתר מרכז היבשת התפוררה החברה היהודית הישנה עד אמצע המאה: אפילו במורביה האדוקה, נסגרה ב-1847 הישיבה המרכזית בניקלשבורג מחוסר פונים (האחרונה בגרמניה, בפיורדא, נסגרה ב-1824) ומוסד תלמוד התורה נעלם כמעט לגמרי הוחלף בבתי ספר. כמה שנים לאחר מות החת"ס התנקזו מגמות הרפורמה לתנועה בגרמניה, שהמריצה את הציבור השמרני הקטן שנותר שם להתגוננות. העימות במרכז אירופה בין משתלבים לאדוקים הוביל ב-1871 לפילוג קהילות מלא בהונגריה בין שני המחנות. ב-1876 התאפשר גם לאורתודוקסים בגרמניה לפרוש מהקהילות הממוסדות. רק חלק קטן מהם נענו לקריאת רש"ר הירש לעשות זאת ולהקים עדות בדלניות, בעוד הרוב נותרו בתוך הגופים הישנים.

הקצב האיטי שבו הגיעה המודרנה בתחום כלשהו למזרח אירופה, שם גם לא ניתנה כלל אמנציפציה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, איחר מאוד את הופעתם של תהליכים כאלה בפולין הקונגרסאית, בתחום המושב וברומניה. החברה היהודית נותרה מסורתית במידה רבה והחינוך המסורתי נותר חזק: בעוד שמאות ישיבות פעלו, ב-1880 היו בכל רוסיה ופולין רק 21,308 תלמידי בית-ספר יהודיים מתוך אוכלוסייה של קרוב לחמישה מיליון[5]. אפילו ב-1897, 97% מ-5.2 מיליון היהודים תחת שלטון הצאר הצהירו על יידיש כשפת אמם, ורק 26% היו מסוגלים לקרוא רוסית ברמה מינימלית[6]. גם באזורים הנחשלים של האימפריה האוסטרו-הונגריתגליציה, בוקובינה וצפון-מזרח הונגריה – הביאו שיעורים נמוכים של עיור והצלחה חלקית בלבד של השלטונות לכפות חינוך מודרני לכך שנותרו כיסים גדולים שבהם שרד אורח החיים הישן. ריכוזים אלה, שהשתמרו די זמן כדי לסגל לעצמם השקפת עולם שתבטיח אותם מהתפוררות בתנאים החדשים, היוו את רוב מניינו של העולם החרדי.

בניגוד למגמות הרפורמה הדתית במערב, התפוררות האמונה ברוסיה וסביבותיה הקימה שורה של הוגים שהגדירו לראשונה את הזהות היהודית במושגים חילוניים. לקראת סוף המאה סחפו הסוציאליזם והתנועות הלאומיות היהודיות, בהן הציונות, רבים מהצעירים במזרח היבשת. התעוררותה של האחרונה, בעיקר, נתפשה בידי האדוקים כאיום פנימי, בגלל האופי החילוני של ראשיה ורצונה לעצב את היהדות כלאום. בהקשר היסטורי זה קמה תנועת אגודת ישראל, ששאפה לייצג את כלל החרדים. גם זו נדחתה בידי השמרנים יותר, במיוחד בהונגריה וגליציה וגם בקרב חוגים מסוימים בליטא ופולין. עד היום מתאפיין רוב הציבור החרדי בהסתייגות מהתנועה הציונית, הסתייגות שבאה לידי ביטוי בדרגות שונות – מאדישות ועד התנגדות חריפה. זהו אחד ההבדלים האידאולוגיים בין היהדות החרדית לציונות הדתית. עקב חשש מהחילון המואץ של מהגרים שעזבו את קהילותיהם המגובשות ונחשפו לסביבה דינמית כפרטים, כפי שאירע בקרב מיליוני היהודים הרוסים שעברו לאמריקה, רוב הרבנים החרדיים לא עודדו הגירה מערבה או לארץ ישראל בתקופה שבין מלחמות העולם[7].

לאחר מלחמת העולם השנייה התבססו השרידים שנותרו לפליטה ממזרח אירופה סביב הרבנים, בעיקר בישראל ובארצות הברית. מאז שנות השבעים, עם עליית הרב-תרבותיות והסובלנות כלפיו (לאחר כמאתיים שנה שבהן דרשו מדינות קונפורמיות וטמיעה מצד מיעוטים) ותחילתה של תנועת התשובה ההמונית, לצד ההשפעה הדמוגרפית המתמשכת של שיעורי ילודה גבוהים, נהנה הציבור החרדי לגווניו מהתעצמות ניכרת. בתקופה זו קמה גם החרדיות הספרדית כתנועה. אף כי תהליכי חילון ותירבות בהיקף גדול התרחשו בארצות המוצא של יהדות ארצות האסלאם, אלה נעדרו לרוב עוקץ אידאולוגי: ההתנגדות השמרנית להם הייתה מאופקת והרבנים שמרו בדרך כלל על קו מכיל. רק תחת הנסיבות במדינת ישראל החלה לצמוח חרדיות ספרדית ממוסדת. בראשית המאה ה-21 גדל במהירות חלקם של החרדים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית באירופה וצפון אמריקה, שרוב אגפיה האחרים שוקעים בשל התבוללות, וצמיחה ניכרת מתרחשת גם במדינת ישראל.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדיקות דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציבור החרדי דוגל בשמירה על ההלכה "קלה כבחמורה". ככלל, הגישה ההלכתית החרדית, במיוחד בקרב האשכנזים, נוטה לכיוון מחמיר יותר. בהשקפת העולם החרדית ניתן תוקף מוחלט לאמונות היהודיות המסורתיות והרבניות: התורה, בכתב ושבעל פה, ניתנה לבני ישראל מאת האלוהים על ידי משה; כל מה שכתוב בתורה הוא אמת אבסולוטית; את התורה ניתן לפרש רק על בסיס התורה שבעל-פה, כפי שהועברה על ידי חז"ל והפוסקים המקובלים לאורך הדורות במסגרת התלמוד ושאר הספרות הרבנית. האמונה בי"ג העיקרים של הרמב"ם מהווה אבן יסוד בהשקפת עולם זו. החינוך החרדי משקיע את מירב זמנו בלימוד התורה ומצוותיה בשאיפה להוציא בוגרים יראי שמים.

בתחום הכשרות, החרדים מקפידים להשתמש רק במוצרים המאושרים על ידי גופי השגחה המקובלים עליהם, המנפיקים תעודות השגחה "למהדרין" שבהם בדרך כלל יש הקפדה על החומרות של כל העדות, ושהפיקוח בהן נחשב להדוק יותר מזה של הרבנויות המקומיות או הרבנות הראשית. ביחס למצוות השמיטה, לדוגמה, הציבור החרדי-אשכנזי נמנע מלהשתמש בהיתר המכירה. גישה זו הביאה את החרדים לעימותים עם גורמים מתונים יותר, כמו בפולמוס השמיטה ובאירועים אחרים[8].

טיש - התכנסות סביב שולחנו של האדמו"ר

ציות לגדולי הדור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גדול הדור, אדמו"ר

בציבור החרדי מהווים "גדולי הדור" (או "גדולי ישראל"), שהם הרבנים והאדמו"רים הבולטים והמשפיעים ביותר, את הסמכות העליונה בכל הקשור לא רק בשאלות הלכתיות ספציפיות אלא גם בהתנהלות ציבורית שוטפת ואף ביחס להתנהלות הפרט. עקרון זה, שנטבע עם התגבשות החרדיות במזרח אירופה ובישראל, ידוע בשם "דעת תורה". אף על פי שהציבור החרדי מורכב ממאות קהילות נפרדות שלכל אחת מהן מנהיגות משל עצמה, כאשר עומדות על הפרק סוגיות חשובות, אמורים "גדולי הדור" להכריע בהן. כך "מועצת גדולי התורה" והמזוהים עמה קובעים למגזר החרדי-אשכנזי שלהם, "מועצת חכמי התורה" וראשיה מכריעים עבור הציבור החרדי-ספרדי בישראל, וגופים אחרים (דוגמת "התאחדות הרבנים" או בד"ץ העדה החרדית) מחליטים לקהלם. החרדים מקפידים על כך שפסיקות ההלכה וההכרעות הציבוריות יהיו על טהרת הרבנים החרדים, דהיינו מבלי להישען כלל על דעת רבנים שאינם מזוהים ככאלו. בכלל זה, נבחרים שלוחי הציבור החרדי בכנסת על ידי הרבנים העומדים בַראש מחנותיהם.

הסתגרות והתבדלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פשקווילים בירושלים, מאפיין בולט של הרחוב החרדי

החברה החרדית מאופיינת בהתבדלות מכוונת מהעולם החיצון, במטרה לשמר עצמה מפני חדירת ערכים שאינם מקובלים עליה. הקהילות החרדיות מסתגרות ומתבדלות באמצעות דיור נבדל, הקמת מערכות חינוך ייחודיות לקהילה והימנעות מצריכת תקשורת ותרבות שאינן חרדיות. הדבר מתבטא בהטלת טאבו על צפייה בטלוויזיה. אישים בההנהגה החרדית גם מנסים למנוע מהבתים החרדים מלהתחבר לאינטרנט, ולהיחשף לעיתונים שאינם חרדיים, אך בשונה מההצלחה בטלוויזיה, הרי שבנוגע לשימוש באינטרנט השפעת השוללים נמוכה יותר וחרף מאמציהם כשליש מהחרדים נוהגים לגלוש באינטרנט[9], אם כי חלקם הגדול גולש בעזרת תוכנות סינון לאינטרנט (כמו נתיב, אתרוג ועוד). כתחליף, משתמשים החרדים באמצעי תקשורת מגזריים. כמו כן נעשה שימוש במודעות קיר (פשקווילים) וכרוזים על גבי מכוניות וכן בקווי נייעס כדי להעביר ידיעות ופרסומים.

מרבית החרדים נמנעים מהשתתפות באירועים כמו טקסים לאומיים או חגיגות יום העצמאות. חלקם, בעיקר חסידים, מדברים ביניהם בשפת היידיש, מהם מטעמים פרקטיים ומהם מתוך מטרת התבדלות. אלו גם מקפידים להפריד בין עברית מודרנית ללשון הקודש[10]. מרבית החרדים נמנעים מלימוד מקצועות אקדמיים באוניברסיטאות ובמכללות כלליות. אלה מביניהם הלומדים במכללות עושים זאת בעיקר במכללות או בתת-מוסדות המיועדים לחרדים. ההתבדלות מתבטאת גם באיסור על בנות לשרת בשירות לאומי וכל שכן בצבא, ובאי-גיוס בני הישיבות לצה"ל על בסיס עקרון "תורתו אומנותו".

תעסוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת הלומדים

העמדת לימוד התורה כממלא את מרבית תוכן חיי המעשה של הגברים נחשבת לסמל חרדי. מתוך יחס ערכי זה ללימוד התורה, ממעטים החרדים בלימודי חול במוסדות החרדיים המיועדים לגברים (להוציא לימודי חשבון בסיסי ודקדוק). בזרמים החרדיים השונים אין אחדות דעים בדבר האיזון הנכון בין תורה ועבודה. בעשורים האחרונים גברה ההשקפה כי לימוד התורה הוא תפקידו העיקרי של היהודי, אף במחיר חיי דחק. החרדים הדוגלים בהשקפה זו משתדלים (במידת האפשר) למלא את יומם בלימוד תורה, ורבים מהם אינם עוסקים במשלח יד כלשהו, כאשר בדרך כלל נשותיהם עובדות ומפרנסות את הבית. בחברה החרדית בישראל, ובמיוחד בציבור הליטאי, מקובל שהגבר החרדי לומד בכולל ואינו עובד במרבית חייו, והאישה נושאת בעול פרנסת המשפחה באמצעות עבודה בביתה ומחוצה לו. בישראל 61% מהנשים החרדיות עובדות לעומת 52% בלבד מהגברים החרדיים[9]. תופעות אלו של בעל לומד ואשה עובדת נפוצות יותר בציבור הליטאי. בציבור החסידי ישנו מספר גדול יותר של גברים העובדים לפרנסתם.[דרוש מקור]

בחברה החרדית שמוצאה מאירופה, הנוהג המקובל עד שנות ה-50 של המאה ה-20 היה שרוב הנערים לומדים מקצוע שיפרנס אותם, רק בראשית שנות ה-50 החל התהליך של יצירת "חברת לומדים" לצבור תאוצה בכל החברה החרדית, תחת הנהגתו של החזון איש[11]. ההשקפה המעדיפה באופן מובהק את לימוד התורה על פני העבודה, התחזקה בעיקר בארץ, לאחר השואה, מתוך תפיסה שלאחר חורבן עולם התורה באירופה יש לשקם אותו אף במחיר הפרת האיזון בין תורה לעבודה. בעבר, רוב החרדים ואפילו רבנים חשובים עסקו לפרנסתם בעסקים קטנים, כגון קמעונאות ומסחר. התמיכה הסוציאלית ממשלתית לישיבות ולכוללים תרמה רבות להתחזקות מגמה זו. לעומת החרדים החיים במדינת ישראל, החרדים החיים בחוץ לארץ נוטים יותר להשתתף בשוק העבודה[12].

בסוף שנות ה-90 החלו להישמע יותר ויותר קולות בתוך המגזר החרדי שקראו ליציאה לעבודה וללימוד מקצועות מודרניים. הדבר נבע בעיקר ממצוקה כלכלית גוברת והולכת, ומהקושי לקיים את עולם התורה שהגיע לממדים גדולים. בעקבות זאת נפתחו מכללות ללימוד מקצועות כעריכת דין, ראיית חשבון, ניהול עסקים, אדריכלות, מחשבים ועוד, שנועדו לבני המגזר החרדי ומותאמים לאורח חייהם[13].

ביולי 2015 פורסם סקר של מינהל המחקר של משרד הכלכלה, ולפיו בתוך 6 שנים הייתה עליה של 100% במספר החרדים המועסקים במגזר העסקי, חלק הארי (44%) בענפי השירותים הפיננסיים והבנקאות.[דרוש מקור]

תחום הלימוד הנפוץ ביותר לנשים חרדיות בישראל הוא הוראה בבתי ספר ובגני ילדים של הקהילה החרדית. בשנים האחרונות, בשל היעדר משרות הוראה לכל הבוגרות, נוספו תחומי עבודה חדשים בהם עוסקות הנשים החרדיות, כמו טלמרקטינג, גרפיקה, הנהלת חשבונות, עבודה סוציאלית, מזכירות ותכנות מחשבים. דוגמה לכך ניתן לראות במודיעין עילית שבו הוקם מתחם תעסוקתי המיועד לנשים חרדיות בלבד ובו חברות היי-טק שונות[14].

תעסוקת הנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברות שמרניות ומסורתיות שיעור תעסוקת הנשים בדרך כלל נמוך בהרבה משיעור תעסוקת הגברים, זאת בין היתר בשל הציפייה השמרנית מהאישה שתתמקד בניהול משק הבית ובגידול הילדים, וכן הגבלות על מרחב פעילותה של האישה מטעמי צניעות[15]. לעומת זאת, על פי נתוני הלמ"ס, שיעור התעסוקה של נשים חרדיות בישראל ב-2013 הוא 70% (לעומת 80% בקרב החילוניות ), והוא גבוה יותר משיעור התעסוקה של גברים חרדים - 56% (לעומת 90% בקרב חילונים). זאת, בשל מנגנון "חברת הלומדים" שלפיו הגברים מקדישים את חייהם ללימוד תורה והנשים הופכות להיות במקרים רבים המפרנסות העיקריות של המשפחה. ראוי לציין שגם בקרב הנשים החרדיות וגם בקרב הגברים קיימת עלייה בשיעור התעסוקה.[16]

השכלתן של רוב הנשים החרדיות מבוססת על תעודות שהם מקבלות בתום לימודיהן בסמינר בשנים י"ג-י"ד, והן בעיקר תעודות הוראה, תעודות הכשרה מקצועית והנדסאיות (במקצועות גרפיקה, ראיית חשבון, הנדסת תוכנה, אדריכלות ועיצוב פנים, ייעוץ מס ועוד). רוב בוגרות התיכונים החרדים אינן בעלות תעודת בגרות. במרץ 2012 הודיע גדעון סער, שר החינוך דאז, כי מבחני החוץ הנהוגים במוסדות אלה יוכרו כ-11 יחידות בגרות. בתארים מסוימים מזכים מוסדות אקדמאים את בעלי תעודות ההכשרה במספר מסוים של נקודות זכות. על מנת להשלים תואר אקדמאי צריכות בוגרות הסמינרים להשלים בגרויות ולהתחיל את לימודיה המקצועיים מההתחלה (בעלות תעודת הנדסאי מקבלות מספר מסוים של נקודות זכות תמורת התעודה שלהן). גם גיל החתונה המוקדם בקרב נשים חרדיות מקשה עליהן להשלים לתואר. על פי נתונים של הלמ"ס לשנת 2008, רק ל–17.6% מהנשים החרדיות יש תואר אקדמי, לעומת 39% במגזר החילוני[17]. מן הראוי לציין, מחקר של מוסד נאמן מצא כי הנשים שהשתלבו באקדמיה מאופיינות בגיל מבוגר יותר ובמספר ילדים נמוך יותר הממוצע בציבור החרדי[18].[19]

נשים חרדיות מתאפיינות בשיעור גבוה של תעסוקה בתחום החינוך. בשנת 2011 כ-35% מהנשים החרדיות העובדות עסקו בחינוך, לעומת כ- 17% משאר הנשים היהודיות. הן עובדות גם בהיקף משרה נמוך: רק 10% מהנשים החרדיות עובדות 43 שעות שבועיות או יותר (לעומת כשליש בקרב שאר היהודיות), ו-46.6% מקבלות שכר מתחת לשכר המינימום. הדבר נובע ככל הנראה מהמספר רב של ילדים ומכך שהלימודים בכולל מסתיימים בדרך כלל בשעה שבע בערב, ורוב עול משק הבית מוטל על האישה. כתוצאה כך היא מתקשה לעמוד בעבודה במשרה מלאה לצד גידול הילדים. גם נשים חרדיות המועסקות במקצועות הנחשבים כרווחיים, הן מרוויחות פחות. בתחום ההייטק דווחו פערים בגובה המשכורת שהגיעו ל-30%, בביצוע עבודה זהה. גם בתחום זה, חרדיות רבות מעדיפות בתנאים נוחים לאם עובדת, גם על חשבון פוטנציאל השתכרות וקידום נמוך [20]

לצד תרומתן המכרעת של הנשים החרדיות לקיום חברת הלומדים, יציאת האישה החרדית לעבודה והשכלתה גרמו בפועל לשינוי מבנה המשפחה השמרנית. כעת, כשהגבר עסוק רוב יומו בלימוד תורה, הפכה האישה למשכילה יותר ולמפרנסת העיקרית. בעבר, למדו כל בנות הסמינרים של בית יעקב חינוך. בעקבות רוויה בתחום זה הוכנסו מקצועות אחרים. שינויים אלו והאיום על מבנה המשפחה המסורתי היו לצנינים בעיני חלק מהרבנים. בכנס שנערך ב-2015 עבור מנהלי סמינרים, יצאו רבנים בהוראה כי המוסדות החרדים לא יכירו בתארים אקדמאיים. הרב נתן זוכובסקי, ראש ישיבת גאון יעקב, אמר: "איך הוא (הבעל) יכול להיות בעל דעה כשהיא מביאה את הדברים הגדולים (המשכורת). אם היא מתחילה להביא משכורות גבוהות ומוגזמות בגלל המכללות שהיא למדה ובגלל ההשתלמויות שיש לה - זה סכנה לכל מבנה הבית". הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון, אמר כי אישה שמפתחת קריירה "זה הרס גדול", מאחר שהיא עלולה לזלזל בבעלה, שמקדיש את חייו ללימוד התורה[21].

מבנה המשפחה, צניעות והפרדה מגדרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים חרדיות בשמחה משפחתית

אחד מהערכים המרכזיים בחברה החרדית הוא הצניעות, אשר לרוב מתייחסת ליחסי גברים ונשים, תוך מטרה למנוע יחסים אפשריים האסורים על פי ההלכה. החברה החרדית שומרת על הפרדה מגדרית מחמירה, הכוללת הימנעות מיחסים חברתיים בין גברים ונשים שאינם בני זוג או משפחה. התפיסה החרדית גורסת כי "אין אפוטרופוס לעריות", כלומר: בתחום היחסים שבין גברים ונשים מוטב לנקוט בגישה מחמירה יותר מאשר להגיע לידי ניסיון. הפרדה מגדרית מוחלטת קיימת במוסדות החינוך החל מגיל הגן, בדרך כלל מגיל 4. הפרדה זו נשמרת גם באירועים על ידי מחיצות המפרידות בין הגברים לנשים, וביתר שאת בבתי הכנסת. ניסיונות מצד גורמים מסחריים לערוך מופעים המיועדים לקהל החרדי, כאשר באולם עצמו נשמרת הפרדה מגדרית, נאסרו על ידי רובם המכריע של הרבנים בישראל ובחו"ל, מחשש שסביב האולם תיווצר התגודדות שתיצור התחככות חברתית בין צעירים וצעירות. כך גם נדיר שנשים ירצו או יופיעו לפני גברים.

החרדים מקפידים על לבוש צנוע, במיוחד בקרב הנשים. הפרשנות החרדית רואה את מקומה של האישה קודם כל בבית ובחינוך הילדים[22] ואת עבודת הנשים מחוץ לבית כיום כאילוץ ולא כתופעה חיובית כשלעצמה. פעמים רבות מסתמכים על הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה"[23]. נשים בחברה החרדית לא נושאות בתפקידים ציבוריים כמו בפוליטיקה ותפקידי ניהול ציבוריים, למעט במוסדות חינוך לבנות. מרביתן נמנעות מללמוד נהיגה[24] בשל גדרי צניעות, תמונות של נשים לא מוצגות בציבור וברוב אמצעי התקשורת החרדים. זוגות נשואים נמנעים מלהפגין חיבה בפומבי בנוכחות אנשים זרים. עובדה זו נכונה במיוחד בקרב הציבור החסידי. חסידות גור נחשבת למחמירה ביותר בהקפדה זו, ושם בעל ואישה אינם אמורים להיראות כזוג בציבור והם נמנעים מללכת יחד ברחוב[25].

בארצות הברית קיימת מזה שנים רבות הפרדה התנדבותית (שאינה מעוגנת בחוק)[דרוש מקור] בין גברים לנשים, בקווי תחבורה ציבורית המופעלים בין הריכוזים החרדיים השונים במדינת ניו יורק[26] בשנות ה-90 ובראשית המאה ה-21 התחזקה מגמה זו גם בישראל, כך למשל ארגנו חלקים במגזר החרדי הפרדה בין נשים לגברים בחלק מהאוטובוסים בתחבורה הציבורית והם מכונים קווי מהדרין. בג"ץ אסר על הפעלת קווי מהדרין, שבהם חלה בעבר הפרדה בכפייה, אך התיר להמשיך בנוהג של פתיחת הדלת האחורית באוטובוס כדי להמשיך לאפשר הפרדה מרצון למעוניינים בכך. בעיירה החרדית ניו סקוור שבמדינת ניו-יורק, קיימת הפרדה גם ברחובות וצדי הרחוב מסומנים במדרכות מיוחדות לנשים ומדרכות מיוחדות לגברים. בשבתות וחגי ישראל קיימת הפרדה זהה ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות ויז'ניץ בקרית ויז'ניץ שבבני ברק וכן ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות סאטמר בקרית יואל שבניו-יורק.

משפחות מרובות ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממוצע הריבוי הטבעי באוכלוסייה החרדית גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה, מתוך תפיסה אידאולוגית דתית הרואה בהבאת ילדים לעולם מצווה חשובה ("פרו ורבו"). על פי נתוני הלמ"ס ממוצע הילודה לאישה חרדית ב-2009 עומד על כ-6.5 לידות, ירידה משיא של 7.6 ילדים שנרשם בין השנים 2003-2005[27]. משפחות מרובות ילדים עם מספר ילדים דו ספרתי אינן נדירות. השימוש באמצעים למניעת הריון נפוץ פחות וכרוך לרוב בהיתר של מורה הוראה (כגון במקרים של סיכון בריאותי, או קשיים נפשיים).

לבוש חרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לבוש חרדי

רוב החרדים אימצו ביגוד אירופי מודרני: חליפות קצרות, חולצות לבנות מכופתרות, כובעים ומכנס רגיל. אף כי ההקפדה על לבוש בשחור ולבן ומראה שמרני יחסית, המזכיר את המחצית הראשונה של המאה ה-20 (לצד פריטים הנדרשים הלכתית כמו כיפות וכיסוי ראש לנשים). כך, לדוגמה, הסבא מסלובודקה הקפיד שבחורי ישיבתו יאמצו את אופנות הסטודנטים הגויים כדי לשוות להם מראה מכובד.

חלק, בעיקר אצל החסידים, משמרים את הלבוש היהודי-אשכנזי כפי שנהגו באירופה שנים רבות, עם פריטים כמו מעיל עליון ארוך לגברים. בקרב החסידויות, הביגוד הוא מושא לתשומת לב רבה ומשקף את מנהגיהן ומקורותיהן הגאוגרפיים. פריטים מסוימים (כמו מכנסיים התחובים לתוך הגרביים בקרב אנשי חסידות גור) מעידים על השתייכותם של הנושאים אותן.

נשים מקפידות על כיסוי ראש. בקרב ליטאים וכן חסידויות כמו חב"ד, גור ועוד, מקובל לחבוש פאה נכרית ללא כיסוי נוסף. בחלק מהחוגים האחרים, בעיקר חסידיים, חובשות נשים מטפחת או כובע, לרוב מעל פאה. בחלק מהקהילות, בעיקר חסידויות הונגריות, מגלחות הנשים את שיער ראשן אחר החתונה. בקרב חרדים ספרדים יש התנגדות חזקה לפיאות, בין היתר בשל פסיקת הרב עובדיה יוסף נגדן, משום שהן דומות לשיער טבעי. נשות מגזר זה חובשות כובעים או מטפחות.

ארגוני התנדבות וגמ״חים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גמילות חסדים
בתחילת כל ספר טלפונים חרדי מופיעה רשימת גמ"חים

המגזר החרדי הוא העני ביותר במדינת ישראל[28], ויש בו הסתמכות רבה על ארגוני צדקה. ריבוי הארגונים ההתנדבותיים הוא מאפיין בולט בתרבות החרדית[29], והם מהווים מעין "ביטוח לאומי" פנימי של החברה החרדית, ומקלים על העוני ועל תנאי המחיה של המגזר. שיעור המתנדבים בחברה החרדית גבוה מאשר כלל האוכלוסייה. 46% מכלל הציבור החרדי דיווחו על עצמם כעוסקים בפעילות התנדבותית. מתוכם 25% מתנדבים במסגרת ארגון, 57% מתנדבים באופן פרטי ו-16% בשתי הדרכים יחד. חצי מכלל המתנדבים מתנדבים יותר מ-10 שעות בחודש[9].

כמה מהארגונים ההומניטריים שנוסדו בחברה החרדית מעניקים עזרה לכלל הציבור בישראל. מפורסמים במיוחד הארגונים זק"א, "הצלה", "יד שרה", "עזרה למרפא" ו"עזר מציון".

על פי מחקר של ד"ר ניקול דהאן מהמכללה האקדמית יהודה ושומרון המתבסס על פרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנים 2005–2006, האוכלוסייה החרדית מרבה לעסוק בפעילות התנדבותית בהשוואה לשאר האוכלוסייה. הממצאים של שנת 2003 הצביעו על אחוז התנדבות של 33 בקרב חרדיים, לעומת 24.5 דתיים, 16.2 מסורתיים-דתיים; 13.5 מסורתיים לא כל כך דתיים; 15.9 לא דתיים- חילוניים[דרוש מקור].

יחס לציונות ולמדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבר הכנסת יעקב ליצמן, איש חסידות גור מיהדות התורה, בכנס OECD השנתי השני
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחס החרדים לציונות

חלק ניכר מראשי היהדות החרדית התנגדו לציונות מראשיתה, בשל חששם מהתפישה החילונית שעליה התבססו מנהיגי הציונות. רבים סברו כי הקמת מדינה מהווה התגרות ומרידה באומות העולם, וחלק כי היא נחשבת גם לדחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית). ממשיכי הקו הזה, כמו חסידויות סאטמר, העדה החרדית, העדה החרדית בירושלים, מתנגדים עד היום לקיום מדינת ישראל. חוגים חרדיים רבים התנגדו להקמת מדינה בעלת צביון חילוני בטענה שיש בכך משום חילול השם ומחשש להשפעה רעה על כלל הציבור היהודי. עם זאת, לאחר קום המדינה מיתנה אגודת ישראל את השקפתה, מתוך תפיסה שלפיה ניתן יותר להשפיע ולהילחם מתוככי המערכת. נציג מטעמה, הרב יצחק מאיר לוין, חתם על מגילת העצמאות וכיהן כשר הסעד בממשלה. פועלי אגודת ישראל (פא"י) נחשבה מתונה יותר ואנשיה השתתפו באופן פעיל בבניין הארץ, בהקמת יישובים וקיבוצים, ואף בשירות צבאי מקוצר.

מצב החרדים בישראל השתנה מהותית מאז "המהפך" בשנת 1977 ועליית הליכוד לשלטון, בהנהגת מנחם בגין. בגין הרבה ברטוריקה דתית, צירף את אגודת ישראל לממשלתו והגדיל את התקציבים שהופנו לחרדים. קצבת הבטחת הכנסה ניתנה גם לאברכים שלא מיצו כושר עבודה. בנוסף, שיטת קצבאות הילדים השתנתה ב-1975 על ידי ועדת בן-שחר ואלו ניתנו גם לאנשים לא-עובדים. שינוי מהותי בפניה של החברה החרדית בישראל התרחש כאשר ב-1982, בתמיכתו של מנהיג הפלג הליטאי דאז הרב אלעזר מנחם מן שך, הוקמה מפלגת ש"ס החרדית-ספרדית, שחלק ניכר מכוחה בא מחוץ למחנה החרדי, מהציבור המסורתי-מזרחי. השנים שבאו אחר כך מתאפיינים בקרע הולך ומעמיק בין חרדים לבין חילונים. עקב הגידול באוכלוסייה החרדית ובהשפעתה הפוליטית. בנוסף לנושאי הדת והמדינה השנויים תדיר במחלוקת – כגון נישואים אזרחיים, גיור, שמירת השבת במרחב הציבורי, מכירת בשר חזיר וכדומה – עולים גם נושא התקציבים המיוחדים לחרדים ונושא גיוס בני הישיבות לשירות צבאי או לאומי שוב ושוב על הפרק.

בישראל מרבים חרדים מהפלגים הקיצוניים (כגון העדה החרדית), לצאת ולהפגין נגד מה שנתפס בעיניהם כחילול קדשי הדת, כמו למשל חילולי שבת וחילול קברים. סיעת מפלגת בני תורה החדשה, שסירבה לקבל את מרות הרב שטיינמן, מפגינה פעמים רבות על רקע מעצר של אנשיה, המסרבים להתייצב בלשכות הגיוס לצורך דחיית שירותם. אירועי הפרת סדר ציבורי נדירים יותר בעולם, ומוגבלים לרוב למחאות נגד אישים פוליטיים ציוניים המבקרים בחו"ל או נגד נציגויות ישראל, ולרוב בזמני מאבקי דת בישראל.

יחס לשירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תורתו אומנותו, גיוס בני ישיבות
מכתבו של דוד בן-גוריון לרמטכ"ל. 2 בינואר 1951

בישראל, רובם הגדול של הגברים החרדים אינם מתגייסים לצה"ל, כחלק מהסדר "תורתו אומנותו". אי גיוס תלמידי הישיבות החל לאחר הסדר זמני שנהג במהלך מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה אפשר דוד בן-גוריון את דחיית הגיוס לתלמידי ישיבות, שהיו אז מיעוט מבוטל מבני גיל הגיוס. את ההימנעות מהשירות הצבאי מנמקים חרדים במספר נימוקים, בהם האתגרים ההלכתיים בסביבה הצבאית (כגון כשרות וצניעות), הצורך בהמשך לימוד התורה, וראיית בני הישיבות כמעין "חיל רוחני" שהוא המגן על עם ישראל מאויביו. הליטאים מתנגדים לגיוס גם בגיל מבוגר יותר, מתוך תפיסה שלפיה מי שיכול, עליו להקדיש את מרצו ללימוד תורה. הימנעותם של החרדים מגיוס לצה"ל עוררה לא-פעם פולמוס וביקורת בציבור הרחב וניסיונות לשינויי חקיקה (כגון חוק טל).

בסוף שנות ה-90, עם הגידול במספר החרדים הצעירים בכל מחזור גיוס, החל צה"ל לפתח מסגרות צבאיות המותאמות לחרדים, במטרה להגדיל את היקף המתגייסים. הראשונה שבהן היה הנח"ל החרדי, שבהמשך נהפך לגדוד חי"ר בשם "נצח יהודה" בחטיבת כפיר. נוסף עליו הוקמו מסגרות שח"ר (שירות חרדים) המותאמות לקליטת צעירים חרדים לשירות מקצועי בחיל האוויר, חיל הים, חיל המודיעין ופיקוד העורף. במחצית 2011 נפתחה מסגרת שח"ר-שח"מ גם באגף התנועה של משטרת ישראל. במסגרות אלו אין בנות, האוכל המוגש בהן כשר למהדרין וישנה התחשבות רבה בצרכים הדתיים השונים, כגון זמני התפילה ושמירת שבת. מחזורי הגיוס גדלים והולכים[30]. בשנת 2010 עלה שיעור המתגייסים ב-25%, ומספר המתגייסים למסגרות שח"ר עבר את מספר המתגייסים לנח"ל החרדי[31]. בסך הכל בשנת 2010 שירתו כ-2,500 חיילי סדיר במסלולים הייחודיים לחרדים. במקביל, כ-62,500 מהגברים בגיל הכשירות לשירות צבאי ממשיכים לדחות את מועד שירותם משנה לשנה לפי סעיף "תורתו אומנותו".

חינוך חרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלימודים במוסדות החרדיים מתמקדים בעיקר בחינוך לשמירת המצוות ו"רוח התורה", כאשר מטרת החינוך לבנים היא יצירת "תלמיד חכם וירא שמים המקפיד על שמירת המצוות קלה כבחמורה וקובע עתים לתורה". רוב שעות הלימוד מוקדשות ללימוד תורה. במסגרת תפיסה זו הוקמו מוסדות מיוחדים שאינם מסונפים למערכת החינוך הממלכתית הכללית כמו "החינוך העצמאי", "אל המעין" ועוד. רוב תלמודי התורה ("חדרים") הם מוסדות פטור שבהם לומדים ברוב שעות היום לימודי קודש בלבד[32].

תוכניות הלימודים בתלמודי התורה ובישיבות נקבעות באופן עצמאי על ידי הצוות החינוכי של המוסד בהתאם לזרם שאליו הוא משתייך. בבתי הספר היסודיים במגזר החרדי לומדים גם "לימודי חול", בעניין זה יש הבדל בין תלמודי תורה בהם מסתפקים בלימודי חול מינימליים (רמה קלה של לשון עברית, אלגברה בסיסית, ולעתים גם מעט גאוגרפיה ותולדות עם ישראל), לבין בתי ספר של החינוך העצמאי שבהם יש מסגרת רחבה יותר של לימודי חול.

מסלול הלימודים החרדי לבנים הינו: תלמוד תורה (גיל 3–13), ישיבה קטנה (גיל 14–17), ישיבה גדולה (גיל 17 ועד לנישואים). על פי הסדר דחיית הגיוס של תורתו אומנותו, זכאים הלומדים בישיבה גדולה לדחיית גיוס. אחרי סיום הלימודים בישיבה נרשמים הרבה מהנשואים ("אברכים") לכוללים, שמעמדם זהה לישיבות לעניין דחיית הגיוס. חלק משמעותי מהאברכים ממשיכים בלימודים התורניים עד זקנה, אך ישנם אברכים המסיימים את הכוללים, מתגייסים לשירות (לרוב מקוצר) בצה"ל ולאחריו משתלבים בשוק העבודה.

בבתי הספר לבנות מלמדים את כל מקצועות החול, אך ברוב התיכונים החרדים הבנות ניגשות למבחן חוץ, ולא לבגרויות, שבהן הרמה במתמטיקה ובאנגלית נמוכה מהמקובל בבגרויות. בנושא זה קיימת מגמה של שינוי. במרבית הסמינרים ממשיכות התלמידות ללימודי י"ג-י"ד, במהלכן הן לומדות לימודי תעודה במקצועות כמו הוראה, הנדסת תוכנה או ראיית חשבון.

חדר במאה שערים

שיעור הילודה הגבוה במגזר החרדי משפיע ישירות על הגידול בשיעור התלמידים במוסדות החרדים, על-פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2012 שיעורם של התלמידים במגזר החרדי בישראל יהיה 22.4% מכלל התלמידים בחינוך היסודי ו-30.9% מכלל התלמידים בחינוך היסודי במגזר היהודי.

נכון ל-2007, היחס בין מספר המפקחים למספר המוסדות המפוקחים קטן בהרבה מהיחס המקביל במוסדות החינוך הרשמיים (למשל, מפקחת אחת ליותר מ-1,000 גני-ילדים ומפקחת אחת לכ-130 בתי-ספר יסודיים לבנות)[33].

תלמודי תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תלמוד תורה

עקב השאיפה של החברה החרדית להשקעה מקסימלית בלימוד התורה והרצון בניתוק מוחלט מהחינוך הממלכתי המונהג בבתי הספר הממלכתיים, הקימו החרדים מוסדות חינוך פרטיים, הנקראים "תלמודי תורה" או "חדר" המיועדים לגיל 3 עד 13. שיטת הלימוד המונהגת במוסדות אלה מתאפיינת בשימת דגש על לימודי קודש הכוללים בעיקר לימוד גמרא ומיעוט מקצועות חול. ברוב תלמודי התורה הלימודים נמשכים עד שעות הערב. ילדים מגיל 8 ומעלה מסיימים, לרוב, בשעה שלוש, כשבכיתות הגבוהות הלימודים מסתיימים בשש. ילדים רבים הולכים לאחר גמר יום הלימודים ל"מתמידים" - מסגרת לימודים חיצונית המיועדת לחזרה על לימודי הקודש שלא במסגרת בתי הספר. בתלמודי תורה של החינוך העצמאי (כיתות א'-ח') מלמדים בתוכנית לימודים דומה לזו של הבנות בבתי הספר של החינוך העצמאי.

עצרת תפילה של תלמידות סמינרי בית יעקב בכותל המערבי.

בית יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – בית יעקב, סמינר בית יעקב

כמו אצל הבנים, גם אצל הבנות היה הצורך בהקמת רשת חינוך לבנות שתהווה יחידה נפרדת מהחינוך הממלכתי. בין היתר כדי לחנך את הבנות לצניעות, וכדי לפקח על הלימודים הכלליים שיתאימו לרוח ההלכה. כדי לענות על דרישות אלו, הוקמה בקרקוב שבפולין במחצית הראשונה של המאה ה-20, ביוזמת שרה שנירר, רשת 'בית יעקב' לחינוך בנות, שהתפתחה במהירות ומונה כיום מאות בתי ספר לבנות ברחבי העולם. כיום בישראל, חלק מתלמודי התורה של רשת החינוך העצמאי מכונים "בית יעקב לבנים".

ישיבות קטנות וגדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישיבה
בישיבות החרדיות לימוד התלמוד בעיון ובבקיאות תופס את רוב סדר היום

לאורך הדורות הישיבות היוו את המרכז הרוחני והקהילתי של היהודים בגולה. לאחר השואה, בה נחרבו רבות מהישיבות, הוקמו ישיבות מחדש בארץ ישראל, ורבים מהם נקראו בשמות הישיבות כפעם[34]. בישיבות התלמידים משקיעים את כל יומם בלימודי קודש. הישיבות מתחלקות לשתי קטגוריות: "ישיבות קטנות", בהן לומדים נערים בגילאים 13–17, ו"ישיבות גדולות", החל מגיל 16 או 17. לאחר החתונה, רבים מהתלמידים עוברים ללמוד ב"כולל אברכים" שלעתים צמוד לישיבה הגדולה.

יום הלימודים בישיבה מתחיל מיד אחרי תפילת השחרית וארוחת הבוקר ומסתיים בסביבות אחת עשרה בלילה. בישיבות גדולות ובחלק מהישיבות הקטנות יש פנימיה המשרתת את מי שלומד רחוק מהבית. סך שעות הלימוד הממוצע הרשמי ביום הוא כ-9 שעות לימוד לא אקדמיות.

כוללים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כולל אברכים

כולל הוא מוסד שנועד למסד את לימוד האברכים. האברכים הרשומים בכולל מתחייבים לעמוד בסדרי הלימוד המקובלים בו, כאשר ישנם מגוון כוללים שלכל אחד מהם מטרת לימוד וסדר לימוד שונים. האברכים בכולל מקבלים מלגות (בשנת 2014 היה הסכום הממוצע כ-1,600-1,800 שקלים חדשים) מכספי תרומות, מתוכם כמה מאות שקלים מעבירה מדינת ישראל.

על פי מנחם פרידמן[35] חברת הלומדים התאפשרה על רקע חברת הרווחה המערבית המודרנית, המאפשרת למיעוט לקבל הבטחת הכנסה מינימלית המובטחת לכלל תושבי המדינה, ללא תלות בניצול כושר ההתפרנסות.

על פי נתוני ועדת פלסנר, היו ב-2012 בישראל 67 אלף אברכים חרדים. 45% מהם הם בני פחות מ-30. 32% הם בני 30–40 ו-23% (15 אלף) בני למעלה מגיל 40[36].

פלגים עיקריים בציבור החרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליטאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ליטאים (זרם)

הקבוצה החרדית ההומוגנית והרחבה ביותר היא ה"ליטאי", שהתפתחו מתוך ההתנגדות לחסידות. כשרבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, הקים ב-1802 את ישיבת וולוז'ין, הישיבה המודרנית הראשונה, הוא ייסד את מגדיר הזהות הליטאי - "עולם הישיבות" (לימים התפתחה בהן תנועת המוסר מייסודו של רבי ישראל מסלנט, המגדירה את מהות "בן הישיבה" בהיותו מתוקן במידותיו בנוסף ללמדנותו והתמדתו בתורה). גישת החיים הליטאית מעודדת לימוד תורה במסירות, גם מתוך עוני, ואת האידיאל של "בן ישיבה". הלימוד נסוב על התלמוד הבבלי ופרשניו וספרות ההלכה, וכן ספרות מוסר. התנ"ך כשלעצמו וכן קבלה או פילוסופיה יהודית כמעט שאינם נלמדים.

בקרב הליטאים יש כמה פלגים שהחלוקה ביניהם אינה חדה, והם מונהגים על ידי ה"גדולים" - מנהיגיו העיקריים של המגזר. כיום, הרב אהרן יהודה לייב שטינמן הוא המנהיג החשוב ביותר בעולם הליטאי, והרב שמואל אוירבך מנהיג פלג מיעוט הטוען לעמדה שמרנית יותר[37].

חסידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת החסידות
אדמו"רים מחסידויות שונות יושבים יחד בטיש

זרם רחב נוסף הוא החסידי, הנחשב לזרם הגדול ביותר, אך הוא מתפלג לפלגים שונים. לכל אחת מן הקהילות החסידיות מנהיג - "אדמו"ר" (אדוננו מורנו ורבנו), תפקיד העובר לרוב ב"שושלות" משפחתיות קבועות של רבנים, שיטה שפחות אופיינית לחרדים הליטאים. קהילות חסידיות רבות מנהלות מוסדות חינוך וצדקה עצמאיים. בין החסידויות הגדולות והבולטות ניתן למנות את חסידות גור, ויז'ניץ, סאטמר ובעלז. בדרך כלל נישאים בני החסידויות הגדולות לבנות אותה חסידות. שמות החסידויות הם בדרך כלל שמות של עיירות באירופה בהן היה גר בעבר אדמו"ר החסידות (או אחד מקודמיו) ושם היה מרכז פעילותה העיקרי.

חסידות גדולה נוספת היא חסידות חב"ד, שפחות מסתגרת מחסידויות אחרות ונחשבת בעיני רבים כזרם נפרד ולא כחלק מהזרם הכלל-חסידי. שלא כרוב החסידיות הדוגלות במגורים בשכונות חרדיות, חסידי חב"ד פזורים בכל רחבי הארץ והעולם, מרבים בפעילות הסברתית להנחלת ערכי יהדות לכלל האוכלוסייה היהודית בישראל ובעולם, ומפעילים לצורך כך בתי חב"ד.

ספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חרדים ספרדים

ניצניו של הזרם החרדי-ספרדי הופיעו החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, במספר יוזמות מקומיות של רבנים ספרדים, אולם הוא התפתח לזרם של ממש רק בישראל לאחר קום המדינה[38]. בישראל כמה פלגים של חרדים ספרדים, בני עדות המזרח. הפלג הגדול ביותר, מהווה את המשך דרכן של הישיבות הספרדיות הוותיקות של היישוב הישן בירושלים, ובראשן ישיבת פורת יוסף. בראשית שנות ה-80 החלו אנשי קבוצה זו לפתח לעצמם תשתית פוליטית על רקע תלונתם אודות אפליה פנים-חרדית, המתבטאת למשל ב"מכסות" מקסימום למספר התלמידים החרדים הספרדים במוסדות חינוך חרדים אשכנזיים. תחושת קיפוח זו הייתה מהסיבות העיקריות להקמת המסגרת החינוכית החרדית המזרחית הנפרדת של תנועת ש"ס, בראשותו של הרב עובדיה יוסף ושל מפעלי החינוך הגדולים שלה "מעיין החינוך התורני" ו"אל המעיין". פלג נוסף, המכונה "מרביצי תורה ספרדים", הוא בעל זיקה גדולה לליטאים. אחד הפלגים הקטנים הוא העדה החרדית הספרדית שנוסדה על ידי הרב יעקב מוצפי, ושקרובה בדעותיה לעדה החרדית ולנטורי קרתא. אנשיה אינם משתתפים בבחירות לכנסת ומערכות החינוך שלהם אינן לוקחות תקציבים ממשלתיים. לעדה החרדית הספרדית בית-דין משלה, בה מכהן כאב"ד הרב אהרן עזריאל רחמים.

העדה החרדית ונטורי קרתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידים ירושלמים מהעדה החרדית לבושים בלבוש ירושלמי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העדה החרדית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נטורי קרתא

"העדה החרדית" הוקמה עם הקמת הרבנות הראשית על ידי הרב יוסף חיים זוננפלד, כסניף הירושלמי של אגודת ישראל. בשנת תש"ד (1944) היא עזבה את אגודת ישראל. רוב המשתייכים אליה הם צאצאי בני היישוב הישן. אנשי העדה החרדית מתייחדים בהתנגדותם החריפה לציונות ולמדינת ישראל. רובם נמנים עם חסידות סאטמר, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקי, קהל חסידי ירושלים (פורשי חסידות קרלין סטולין), משכנות הרועים, פלג "השול" בחסידות ברסלב ו"פרושים". בני העדה החרדית מסרבים לקבל תקציבי חינוך מהמדינה, וחלק מהם אף מסרב לקבל את קצבאות המוסד לביטוח לאומי. הם אינם משתתפים בבחירות ויש בהם שגם משתדלים להימנע מתשלום מיסים.

אנשי "נטורי קרתא" קיצוניים מהעדה החרדית. הם השתלטו על העדה החרדית בבחירות בשנת תש"ה אולם בהמשך נוצר פער בין שני המחנות. הם מונים מספר פלגים קטנים.

קהילת "העדה החרדית" אינה גדולה ומונה לפי הערכות בין 7,000-9,000 משפחות[39], אך קולה נשמע היטב. קיצוניותם של אנשי העדה, וביותר של אנשי "נטורי קרתא", הביאה אותם לעימותים קשים עם פלגים מתונים יותר, כמו בעלז והזרם הליטאי. במיוחד עוררה את חמתם תמיכתו של הרב שטיינמן ביוזמת הנח"ל החרדי. רוב החרדים מתנערים בדרך כלל ממעשיהם של נטורי קרתא, ורואה בהם מיעוט קטן וקיצוני הגורם לנזק לציבור החרדי.

חרדים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חרדים מודרניים

"חרדים מודרניים" הם מי שעל פי השתייכותם החברתית נמנים עם הזרמים השונים שלעיל, ולצד זאת מבקשים להיות מעורים בחברה המודרנית יותר מהמקובל בקרב רוב החרדים. התערות זו כוללת את תחום התעסוקה והלימודים האקדמיים (תרמו לכך הקמת מכוני ההכשרה המקצועית החרדיים), השתלבות בשירותי הביטחון, ההצלה והסיוע, וצריכת תקשורת ותרבות לא-חרדית. חלק מהחרדים המודרניים מחנכים את ילדיהם במוסדות הכוללים בחינות בגרות, לבנות ולעתים אף לבנים.

חרדים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חרדים לאומיים

בציונות הדתית ישנה קטגוריה של "חרד"לים" (ראשי תיבות של חרדי לאומי). הם אינם מהווים חלק מהיהדות החרדית, אך קיימים ביניהם מספר מרכיבים משותפים. הדבר מתבטא בשאיפה לקיום כל המצוות, בשמרנות דתית והחשבת התורה כערך עליון[40], הפרדה מגדרית במוסדות החינוך, הימנעות מצפייה במחזות ובסרטים לא צנועים, והימנעות מגיוס נשים לצה"ל.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרפיטי הקורא להחרמת הבחירות, בני ברק

קיים קושי בהערכה כמותית של החרדים ולכן מסמך של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביע על 4 דרכים לפחות לקבוע "מיהו חרדי". הערכות שונות שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומדות את מספר החרדים בישראל ב-2009 ב-630–795 אלף נפש[41]. מחקר של מכון גיאוקרטוגרפיה אומד את מספר החרדים ב-2010 ב-736,000 נפש, ומשער שב-2022 הם יעברו את המיליון נפש[42]כ-8% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל (מגיל 20 ומעלה) מגדירים את עצמם "חרדים"[9]. על פי הערכות חוקרים, שיעור הילודה בציבור החרדי עומד על יותר מ-4%, שיעור צמיחה דמוגרפי מהגבוהים בעולם[43]. לפי הערכות המחקר, אוכלוסיית החרדים בישראל תצמח בשנים הקרובות במהירות ועד שנת 2020 תהווה כ-17 אחוז מכלל האוכלוסייה. עוד לפי הערכות אלו, עד שנת 2050 צפויה האוכלוסייה החרדית בעולם להפוך לרוב בקרב היהודים[44]. הריבוי הטבעי הגבוה של המגזר החרדי עשוי, לדעת חוקרים בישראל, לשמור על הרוב היהודי במדינה[45]. מנגד, מחקרים רבים מצביעים על כך שללא שילובם של החרדים במעגל העבודה, הגידול הצפוי באוכלוסייה החרדית עלול להוות נטל קשה מנשוא עבור כלכלת ישראל[46].

החרדים בישראל מתאפיינים בשיעור תעסוקה נמוך יחסית, הן לשאר האוכלוסייה והן לריכוזים חרדיים אחרים בעולם. מאפיינים נוספים של ציבור זה הם שיעור ילודה גבוה, נישואין בגיל צעיר יחסית ואחוז גירושין נמוך[47]. רוב הציבור החרדי בישראל מצביע בבחירות לכנסת בעיקר לשתי המפלגות החרדיות יהדות התורה (המהווה איחוד בין אגודת ישראל החסידית ודגל התורה הליטאית) וש"ס החרדית-ספרדית. על פי ההערכות, הזרם החסידי מהווה כ-40% מהציבור החרדי, הליטאים- כ-30%, והספרדים- כ30%[48]. אנשי העדה החרדית מתנגדים באופן עקרוני להצבעה לכנסת.

בשנותיה הראשונות של המדינה מרבית החרדים התרכזו בערים ירושלים, תל אביב ובני-ברק וריכוזים קטנים יותר היו בחיפה, טבריה וצפת. בהמשך הידלדלו רוב הריכוזים החרדיים תוך מעבר חרדים רבים לירושלים ולבני ברק. קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית ועליית מחירי הנדל"ן בערים אלו חייבו מציאת פתרונות נוספים וכך בערים שבתחילה היו בהם ריכוזים קטנים של חרדים (כמו נתניה וחיפה), התפתחו שכונות בעלות אופי קהילתי חרדי[49], וכן החלה התיישבות בערים אחרות כאשדוד ובית שמש. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 הוקמו יישובים נוספים שמלכתחילה נועדו לחרדים, ונכון להיום שלושה מהם, מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד, קיבלו מעמד של עיר[49].

אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה מחסידות סאטמר, ניו-יורק.

בארצות הברית מכונים החרדים לרוב "Ultra Orthodox", וזהו הריכוז השני בגודלו שלהם בעולם. לפי מחקר שנערך ב-2006, אוכלוסייה זו הוערכה ב-468,000 איש, כ-9.4% מהאוכלוסייה היהודית בארצות הברית[44]. הריכוז הגדול ביותר מתרכז בעיקר במדינת ניו יורק ובפרט ברובע ברוקלין שבעיר ניו יורק, וכן בניו ג'רזי.

נוכחות חרדית מצומצמת הייתה קיימת בארצות הברית כבר במאה ה-19, אולם קהילות של ממש התגבשו רק בשנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר הנהירה הגדולה של פליטי השואה ממזרח אירופה, בהם רבים שומרי מצוות וכן רבנים חשובים.

קהילות חרדיות בולטות קיימות בשכונות בורו פארק, ויליאמסבורג וקראון הייטס בברוקלין, וכן במונסי שבמדינת ניו יורק ובלייקווד בניו ג'רזי. לקהילות אלה מוסדות חינוך ורווחה עניפים וכן ארגוני "הצלה" ושמירה. חלק קטן יותר, כמה חסידויות ייסדו למעשה עיירות משלהם, כגון ניו סקוור של חסידי סקוור (סקווירא) וקריית יואל של חסידי סאטמאר. הישיבות הבולטות באמריקה הן ישיבת לייקווד בניו ג'רזי, ישיבת מיר, ו"רבינו חיים ברלין" בברוקלין, ישיבת "זיכרון משה" בסאוט פולסברג, ו"נר ישראל" בבולטימור. רבים מבחורי הישיבות בארצות הברית נוהגים ללמוד בישראל לפני חתונתם (וחלקם אף לאחר חתונתם), בישיבות המיועדות להם, כדוגמת ישיבות מיר ובריסק. קהילות נוספות בארצות הברית (ברובן מודרניות יותר) קיימות בפלטבוש (ברוקלין), בקווינס ובסביבתה, בסטאטן איילנד ובסביבתה, ובמנהטן שבניו יורק, וכן בבולטימור, בשיקגו, בבוסטון, ובדטרויט.

קהילה חרדית גדולה מתקיימת גם בקנדה, בעיקר במונטריאול ובטורונטו, ובה בולטות חסידויות בעלז, חב"ד וסאטמר[50]. במרכז ודרום אמריקה יש מספר קהילות גדולות, בפנמה סיטי, סאו פאולו, ריו דה ז'ניירו, בואנוס איירס וקראקס. רוב החרדים בארצות אלו משתייכים ליהדות המזרח, ומקורם בעיקר מ(חאלב). בעבר הייתה קהילה גדולה במונטווידאו אך היא הידלדלה כמעט לגמרי.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי אירופה פזורות קהילות חרדיות בגדלים שונים כאשר הגדולות שבהן הן בבריטניה וצרפת. קהילות נוספות קיימות באנטוורפן, בבריסל, באמסטרדם, בציריך, בבזל, בלוגאנו, בז'נבה, ובווינה.

על פי מחקר באוניברסיטת מנצ'סטר ב-2007, בבריטניה כ-45,000 חרדים מתוך כ-275,000 יהודים (17%) ברחבי הממלכה. למשפחות חרדיות בבריטניה 5.9 ילדים בממוצע, ביחס לממוצע ארצי של 2.4 ילדים למשפחה בריטית[51]. הקהילות החרדיות הגדולות ממוקמות בלונדון, מנצ'סטר וגייטסהד. רוב החרדים בבריטניה הם צאצאי מהגרים ממדינות מזרח אירופה. הקהילה החרדית בלונדון מאורגנת בקבוצה בשם התאחדות קהילות החרדים (UOHC).

בצרפת מספר החרדים נאמד בכ-25,000[51] הקהילות החרדיות הגדולות ממוקמות בפריז, מרסיי, אקס לה בן, ליון ושטרסבורג. רוב החרדים בצרפת כיום הם יוצאי קהילות צפון אפריקה.

הקהילות במזרח אירופה חרבו במהלך השואה. לאחר השואה, החיים הדתיים והתרבותיים של יהודים בגוש הקומוניסטי הוגבלו מאוד על ידי המשטר, עד שכמעט ולא ניתן היה לקיים אורח חיים יהודי דתי. בשנות ה-90, לאחר נפילת הקומוניזם, החלה פעילות רחבה באזור, וכיום יש מספר קהילות גדולות של חוזרים בתשובה. במוסקבה קיימת קהילה ליטאית, לה יש ישיבה גדולה בשם "תורת חיים". כמו כן קיימות בכל המרחב קהילות וישיבות של חב"ד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע
כתבות
ספרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אך בלשון רבים "חרדים" ולא "חרדיים" - כלומר שם עצם בחיריק חסר על פני שם תואר עם חיריק מלא.
  2. ^ כך למשל כותב רבי עזריאל הילדסהייימר, במכתב משנת תרמ"ו שנדפס בספר יד שאול (ויינגורט) עמ' רמ"ח: "בין המטרות השונות של האיגוד ישנה הוצאת ספרים חרדיים והפצתם, וכן סיוע לבתי לימוד חרדיים... (וכי צריכים אנו) מסמך המאשר את החרדיות של ספרי מוסדינו?... זהו ענינם של כל חרדי גרמניה". כך גם רש"ר הירש בשמש מרפא אגרת יב: "אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה".
  3. ^ Arnold Eisen, Rethinking Modern Judaism, Uni. of Chicago Press, 1998. עמ' 3.
  4. ^ שו"ת חתם סופר, חלק א, שולחן ערוך חלק אורח חיים, סימן כח; ובסימנים קמח וקפא, ובחלק ב, שולחן ערוך יורה דעה, סימן יט.
  5. ^ Steven G. Rappaport, Jewish Education and Jewish Culture in the Russian Empire, 1880-1914, Standford University Press, 2010. עמ' 52. 14,150 בבתי"ס יהודיים, 7,158 בכלליים.
  6. ^ Aaron D. Rubin, Lily Kahn, Handbook of Jewish Languages, Brill, 2015. עמ' 594.
  7. ^ Dana Evan Kaplan, Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal, Columbia University Press, 2013. עמ' 9.
  8. ^ אסופת כתבים ומסמכים היסטוריים בנושא פולמוסי השמיטה
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 סקר חברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנערך ב-2009.
  10. ^ ראו למשל: דלית אסולין, ‏בין טהור לטמא: ההבחנה החרדית בין לשון-קודש לעברית, באתר Academia.edu, "שלא שינו את לשונם": יידיש חרדית בישראל, באתר Academia.edu.
  11. ^ אהוד (אודי) שפיגל, "ותלמוד תורה כנגד כולם" - חינוך חרדי לבנים בירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2011, עמ' 40.
  12. ^ עמירם גונן, מהישיבה לעבודה, הניסיון האמריקני ולקחים לישראל, ירושלים 2000
  13. ^ מספר המפקחים במוסדות החרדיים באתר פנים
  14. ^ גליה ימיני,כבר לא חרדות לפרנסתן: מודיעין עילית הפכה למרכז תעסוקה לנשים חרדיות, דה-מרקר, 24.2.2008
  15. ^ ראו למשל לגבי נשים מוסלמיות בישראל: תעסוקת נשים ערביות בנות 64-18, פרסום של המרכז לחקר מוגבלויות ואוכלוסיות מיוחדות. מחברים: יהודית קינג, דניז נאון, אברהם וולדה-צדיק וג'ק חביב
  16. ^ אביטל להב, הלמ"ס: 56% מהגברים החרדים מועסקים, באתר ynet‏, 14 בינואר 2015
  17. ^ ליאור דטל, מגמה מדאיגה בציבור החרדי: עלייה תלולה בשיעור בעלי השכלה יסודית בלבד, באתר TheMarker‏, 27 בנובמבר 2013
  18. ^ ליאור דטל, הצלחה חלקית לשילוב חרדים באקדמיה - התוכנית אפקטיבית בעיקר לנשים, באתר TheMarker‏, 16 ביולי 2015
  19. ^ מסמך עמדה - תעסוקת הנשים החרדיות בישראל 2014, מחקר שהוזמן על ידי ח"כ עליזה לביא המסקר את תעסוקת הנשים החרדיות בישראל 2014.
  20. ^ מסמך עמדה - תעסוקת הנשים החרדיות בישראל 2014, מחקר שהוזמן על ידי ח"כ עליזה לביא המסקר את תעסוקת הנשים החרדיות בישראל 2014.
  21. ^ יקי אדמקר‏, רבנים מרכזיים על לימודי נשים: "שורפים יותר מכבשני אושוויץ", באתר וואלה! NEWS‏, 03 בדצמבר 2015. דברים דומים אמר הרב קסלר, רבה של קרית ספר, בשם הרב מיכל יהודה לפקוביץ. ראו ב החרדיות - פרק א', באתר nana10‏, 2 ביוני 2016.
  22. ^ לעתים קרובות נעשה שימוש בפסוק "כה תאמר לבית יעקב" כשרש"י מפרש במקום: "בית יעקב: אלו הנשים" (שמות יט, ג)
  23. ^ ספר תהלים, פרק מ"ה, פסוק י"ד
  24. ^ משתמשי דרך בציבור החרדי. עמדות, תפיסות והתנהגויות דו"ח מחקר במימון הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ר' עמ' 86 ואילך
  25. ^ תמר רותם, הסודות של חסידות גור נחשפים, באתר הארץ, 27 בינואר 2012
  26. ^ כגון הקווים בין בורו פארק לויליאמסבורג והקווים בין ברוקלין ומנהטן, למונסי, קריית יואל, ולייקווד-ניו ג'רזי.[דרוש מקור]
  27. ^ מחקר הלמ"ס מגלה: צניחה בילודה אצל הנשים החרדיות, באתר כיכר השבת
  28. ^ יוסי תמיר ואחרים, התעסוקה במגזר החרדי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010, עמ' 10-9.
  29. ^ התנדבות במגזר החרדי
  30. ^ השבעה של מחזור הגיוס הגדול ביותר לנח"ל החרדי, אתר COL, ח' סיון תשס"ט
  31. ^ יאיר אטינגרשיא במספר החרדים המתגייסים לצבא, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2010
  32. ^ הרב יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק חלק ט’ סי’ קג, וכן כתב הרב יעקב ישראל קנייבסקי ב"קריינא דאיגרתא" שחייב ללמוד תורה עד שיכריעהו עול הפרנסה
  33. ^ מערכת החינוך במגזר החרדי – תמונת מצב, הכנסת, 27 בנובמבר 2007
  34. ^ מתוך דו"ח הוועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות, בראשות השופט טל
  35. ^ החברה החרדית-מקורות, מגמות ותהליכים, מנחם פרידמן
  36. ^ מתוך הדו"ח המלא של ועדת פלסנר
  37. ^ יאיר שלג, העיתונות החרדית המודפסת: חיה, בועטת ואלימה, באתר nrg‏, 29 ביולי 2013
  38. ^ נסים לאון, "דת וחילוניות: לשאלת התפתחותה של החרדיות הספרדית בישראל", בתוך: עיונים בתקומת ישראל, כרך 16 (2006), עמ' 85-107.
  39. ^ במאמר "זרמים וקבוצות משנה באוכלוסייה החרדית" באתר "אנשים ישראל - מדריך לחברה הישראלית" בעריכת פרופ' עוז אלמוג מדובר על כ-9000 משפחות, אך אין באתר אסמכתא לכך.
  40. ^ מחויבות מוחלטת לערך עליון ובלעדי זה, קיימת גם אצל קבוצות אורתודוקסיות הנחשבות כמבקרות של החברה החרדית, כגון בהגותו של ישעיהו ליבוביץ.
  41. ^ יאיר אטינגרכמה חרדים חיים בישראל? תלוי איזה סטטיסטיקאי שואלים, באתר הארץ, פרסום הלמ"ס
  42. ^ עידן יוסף, עד שנת 2022 - מיליון חרדים בישראל, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, ‏31 באוקטובר 2010.
  43. ^ מתוך מחקר שפורסם על ידי אלי ברמן מ"הלשכה הלאומית למחקר כלכלי" באוניברסיטת בוסטון 1999 (עמוד 2)
  44. ^ 44.0 44.1 "Majority of Jews will be Ultra-Orthodox by 2050", אוניברסיטת מנצ'סטר,23.7.2007
  45. ^ עוזי רבהון וגלעד מלאך, מגמות דמוגרפיות בישראל, ירושלים תשס"ט, עמ' 37-36
  46. ^ מירב ארלוזורובגירעון של 10.5% עד 2050: "בלי שילוב החרדים והערבים כלכלת ישראל לא תשרוד", באתר TheMarker‏, 19 במאי 2013
  47. ^ החרדים - תפרוסת גאוגרפית, ומאפיינים דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים של האוכלוסייה החרדית בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יולי 2004
  48. ^ זרמים וקבוצות משנה באוכלוסייה החרדית
  49. ^ 49.0 49.1 הדס חנני, ‏תפרוסת האוכלוסייה החרדית בישראל, באתר "אנשים ישראל"
  50. ^ "Jews of Canada", אתר הסוכנות היהודית
  51. ^ 51.0 51.1 a b c d Baumel, Simon D. (2005). Sacred speakers: language and culture among the Haredim in Israel. New York: Berghahn Books. LCCN 2005-053085. ISBN 978-1-84545-062-5. OCLC 226230948.