זאב יעבץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זאב יעבץ
Zeev yaabetz.jpg
לידה 26 בספטמבר 1847
קולנה, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בינואר 1924 (בגיל 76)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי בלשנות, היסטוריה
ארצות מגורים פולין, ארץ ישראל, בריטניה
פרסים והנצחה על שמו הוקם בשנת 1932 מושב עובדים כפר יעבץ
תרומות עיקריות
רב, נמנה עם מקימי תנועת המזרחי וממחדשי השפה העברית.

הרב זאב (ווֹלף) יעבץ (ט"ז בתשרי ה'תר"ח, 26 בספטמבר 1847, פולין24 בינואר 1924, י"ח בשבט ה'תרפ"ד, לונדון) היה סופר, היסטוריון ואיש חינוך. נמנה עם מקימי תנועת המזרחי וממחדשי השפה העברית.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעבץ נולד בקולנו שבפולין בשנת 1847. הוא היה יד ימינו של שפ"ר בהכנת הכרך הראשון של כנסת ישראל שראה אור בוורשה בשנת ה'תרמ"ז (1886)[1]. עלה לארץ ב-1887, בגיל 40. תחילה עבד ככורם בכרמי יהוד, אחר כך עבר לנהל את בית ספר יעבץ בזכרון יעקב. לאחר שהסתכסך עם פקידי הברון עזב את המושבה. היה מחברי ועד הלשון העברית הראשון, שנוסד ב-1890. ערך רבעון בשם "הארץ", שהופיע בירושלים ב-1891. ב-1902 היה ממייסדי סיעת המזרחי בתוך ההסתדרות הציונית, וערך את כתב העת של התנועה, "המזרחי". בערוב ימיו השתקע באנגליה. נפטר בלונדון.

השקפתו ומפעליו החינוכיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעבץ סבר שהתרבות היהודית שונה מתרבות הגויים ("תרבות החוץ"), בכך שבעוד שהתרבות היהודית מושתתת על דעת אלוהים, זו האחרונה מושתתת על דעת הטבע. הוא סבר שיש לעסוק בפעילות תרבותית ולקיים בארץ ישראל מערכת חינוך עצמאית שבבסיסה התרבות היהודית-הדתית. סוגיה זו, של עיסוק בתרבות במסגרת פעילות התנועה הציונית, הייתה שנויה במחלוקת בקרב הציונים החילונים והדתיים כאחד. בעוד הרב ריינס, מנהיג המזרחי ומייסדה הראשי, היה אמביוולנטי בשאלה זו, יעבץ היה זה שדחף את הציונות הדתית בראשית דרכה לעסוק בתכנים תרבותיים-חינוכיים.

עם הקמת סיעת המזרחי במסגרת ההסתדרות הציונית הוטל עליו לחבר קול קורא עבור הסיעה החדשה. יעבץ קרא בכרוז, בין השאר, לעסוק בפעילות תרבותית-דתית שתהווה אלטרנטיבה לפעילות התרבותית החילונית.

יעבץ הציג פתיחות מסוימת בנוגע ל"חוכמות העולם". לטענתו, פתיחות זו לא רק שאינה מעכבת את התרבות היהודית הפנימית, אלא אף יכולה להוות כלי שרת. לדוגמה, הידע האגרונומי היכול להועיל ביישום מצוות התלויות בארץ. פתיחות זו נגעה בשטחי ידע הקשורים למדעי הטבע, אך לא למדעי הרוח, אשר מהווים תחום ידע מקביל ומנוגד לתרבות היהודית-דתית. לכן עבורו מדעי הרוח היו מחוץ לתחום הלימודים.

גישתו של יעבץ קנתה אחיזה בקרב אנשי הציונות הדתית, אשר ראו בתור הזהב של יהדות ספרד כידע חינוכי ראשון במעלה, ואת ההוגים השונים כדוגמת הרמב"ם, רב סעדיה גאון ואחרים, כאנשי רוח אשר לאורם יש ללכת. באשר הם היו משכילים אשר השתמשו במדע כדי לאמת את התורה. הטענה הייתה כי הרמב"ם לא ביקש לעשות סינתזה תרבותית של התורה עם המדע, אלא הראה כיצד המדע נכלל בתוך התורה.

פעילות נוספת של זאב יעבץ הייתה קריאה למערכת חינוך דתית-עממית, המתאימה לציבור הרחב. בניגוד לסגנון הלימוד המקובל ב"חדרים" ובתלמודי התורה, תוכנית הלימודים של יעבץ כללה בעיקר לימוד תורה וליקוטים מהאגדה, כל זאת בעברית. במהלך השנים אימצה סיעת המזרחי מוסדות חינוך (למשל, תחכמוני), והתוותה את פעולתם ברוח הגותם של יעבץ והרב ריינס. לימים שאבה מערכת החינוך הממלכתית דתית, שנוסדה בתשי"ד, כמה מעקרונותיה מיעבץ. אחת ההשלכות הבעייתיות מבחינת הציונות הדתית של לימוד מקצועות חולין יחד עם הימנעות מלימוד ישיבתי מעמיק, הייתה הידלדלות העתודה התורנית, כך שגדולי התורה ופוסקי הלכות מאז יצאו בעיקר מהזרמים הלא-ציוניים. לא רק זאת אלא שהמורים למקצועות קודש בבתי הספר היו ברובם לא ציונים, ואלה השפיעו על חלק מהנוער להמשיך וללמוד בישיבות לא ציוניות. רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 השתנה מצב זה.

יעבץ נחשב למעצב "חג נטיעת אילנות" בט"ו בשבט, כאשר בשנת 1890 לקח את תלמידיו לנטיעת עצים בזכרון יעקב (טקס הנטיעות הראשון של ט"ו בשבט התקיים עוד קודם לכן, ב-1884, במושבה ייסוד המעלה).

על שמו הוקם בשנת 1932 כפר יעבץ, מושב עובדים בשרון, ובמרכז ירושלים נקרא רחוב על שמו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיחות מני קדם, ורשה: דפוס א. בוימריטטער ונ. גאנשאר, תרמ"ז-1887 – ספר ילדים המספר את אגדות חז"ל.
  • מירושלים, ורשה: דפוס האחים שולדבערג, תרנ"ב-1891 – תרנ"ב-1892.
  • נגינות מני קדם: דברי שני החרבנות על פי האגדה, ורשה: דפוס האחים שולדבערג, תרנ"ב-1892.
  • ראש השנה לאלנות: ממראות הארץ ספור, ורשה: דפוס האחים שולדבערג, תרנ"ב-1892.
  • מכתב ממראות הארץ, ורשה: דפוס שולדבערג, תרנ"ב-1892.
  • היהדות והגלות, ורשה: אחיאסף, תר"ס-1900.
  • ספר תולדות ישראל: מתוקן על פי המקורות הראשונים, ברלין: [איטצקווסקי], תרס"ו – 14 כרכים המבקשים לתאר את ההיסטוריה הכוללת של עם ישראל. אמור היה להיות משקל נגד לחיבורים של היסטוריונים דוגמת היינריך גרץ ושמעון דובנוב. חיבור זה ספג ביקורות קשות ולא נתפס על ידי החוקרים כמקור מדעי מוסמך ומקובל[דרוש מקור].
  • ספר מקור הברכות: התפלות, הקריאות וכל חלקי הסדור למיניהם ולתולדותיהם, מראשית יסודתם עד אחרית תוצאותיהם, ברלין: [ז. יעבץ], תר"ע.
  • לקט כתבים (עורך: בנימין קלאר; עם מבוא מאת אליעזר מאיר ליפשיץ), הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ג-1943.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו המקוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמי תודה וברכה, בראש הכרך הראשון, עמ' XXII ‏(13 במהדורה הווירטואלית).