זאב יעבץ
 | |
| לידה |
26 בספטמבר 1847 קולנה, פולין  |
|---|---|
| פטירה |
24 בינואר 1924 (בגיל 76) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| ענף מדעי | בלשנות, היסטוריה |
| מקום מגורים | פולין, ארץ ישראל, בריטניה |
| עיסוק |
רב, מתרגם |
| פרסים והוקרה | על שמו הוקם בשנת 1932 מושב עובדים כפר יעבץ |
| תרומות עיקריות | |
| רב, נמנה עם מקימי תנועת המזרחי וממחדשי השפה העברית. | |
  | |
הרב זאב (ווֹלף) יעבץ (ט"ז בתשרי ה'תר"ח, 26 בספטמבר 1847, פולין – 24 בינואר 1924, י"ח בשבט ה'תרפ"ד, לונדון) היה סופר, היסטוריון ואיש חינוך. נמנה עם מקימי תנועת המזרחי וממחדשי השפה העברית.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעבץ נולד בקולנו שבפולין בשנת 1847, בנם של אסתר וזוסמן יעבץ, שהיה יחסן ובעל נכסים. נשא את גולדה פינס, אחותו של יחיאל מיכל פינס. לאחר נישואיו התיישב בוורשה ופתח שותפות במסחר סיטונאי. מרבית עול המסחר נפל על שותפו, והוא התמקד בלימודים, בעיקר בתחום תולדות עם ישראל.
בשנת 1882 פרסם את מאמרו הראשון "ראשית עבודת הסופרים בישראל" ב"השחר". מאז המשיך לפרסם מאמרים ומחקרים בקבצים שונים על נושאים בתולדות עם ישראל, והוכר ככח עולה בתחום זה. הוא היה יד ימינו של שפ"ר בהכנת הכרך הראשון של כנסת ישראל שראה אור בוורשה בשנת ה'תרמ"ז (1886)[1].
בשנת 1887, בהיותו בן ארבעים, עלה לארץ ישראל. בתקופה הראשונה התארח אצל גיסו יחיאל מיכל פינס בירושלים. תחילה עבד ככורם בכרמי יהוד, וכן שימש שם כמורה. אחר כך עבר לנהל את בית הספר בזכרון יעקב, בהוראת הברון רוטשילד. לאחר שהסתכסך עם פקידי הברון עזב את המושבה.
היה מחברי ועד הלשון העברית הראשון, שנוסד ב-1890. ערך רבעון בשם "הארץ", שהופיע בירושלים ב-1891.
ב-1902 היה ממייסדי סיעת המזרחי בתוך ההסתדרות הציונית. ערך את כתב העת של התנועה, "המזרחי".
בערוב ימיו השתקע באנגליה. נפטר בלונדון.
השקפתו ומפעליו החינוכיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעבץ סבר שהתרבות היהודית שונה מתרבות הגויים ("תרבות החוץ"), בכך שבעוד שהתרבות היהודית מושתתת על דעת אלוהים, זו האחרונה מושתתת על דעת הטבע. הוא סבר שיש לעסוק בפעילות תרבותית ולקיים בארץ ישראל מערכת חינוך עצמאית שבבסיסה התרבות היהודית-הדתית. סוגיה זו, של עיסוק בתרבות במסגרת פעילות התנועה הציונית, הייתה שנויה במחלוקת בקרב הציונים החילונים והדתיים כאחד. בעוד הרב ריינס, מנהיג המזרחי ומייסדה הראשי, היה אמביוולנטי בשאלה זו, יעבץ היה זה שדחף את הציונות הדתית בראשית דרכה לעסוק בתכנים תרבותיים-חינוכיים.
עם הקמת סיעת המזרחי במסגרת ההסתדרות הציונית הוטל עליו לחבר קול קורא עבור הסיעה החדשה. יעבץ קרא בכרוז, בין השאר, לעסוק בפעילות תרבותית-דתית שתהווה אלטרנטיבה לפעילות התרבותית החילונית.
יעבץ הציג פתיחות מסוימת בנוגע ל"חוכמות העולם". לטענתו, פתיחות זו לא רק שאינה מעכבת את התרבות היהודית הפנימית, אלא אף יכולה להוות כלי שרת. לדוגמה, הידע האגרונומי היכול להועיל ביישום מצוות התלויות בארץ. פתיחות זו נגעה בשטחי ידע הקשורים למדעי הטבע, אך לא למדעי הרוח, אשר מהווים תחום ידע מקביל ומנוגד לתרבות היהודית-דתית. לכן עבורו מדעי הרוח היו מחוץ לתחום הלימודים.
גישתו של יעבץ קנתה אחיזה בקרב אנשי הציונות הדתית, אשר ראו בתור הזהב של יהדות ספרד כידע חינוכי ראשון במעלה, ואת ההוגים השונים כדוגמת הרמב"ם, רב סעדיה גאון ואחרים, כאנשי רוח אשר לאורם יש ללכת. באשר הם היו משכילים אשר השתמשו במדע כדי לאמת את התורה. הטענה הייתה כי הרמב"ם לא ביקש לעשות סינתזה תרבותית של התורה עם המדע, אלא הראה כיצד המדע נכלל בתוך התורה.
פעילות נוספת של זאב יעבץ הייתה קריאה למערכת חינוך דתית-עממית, המתאימה לציבור הרחב. בניגוד לסגנון הלימוד המקובל ב"חדרים" ובתלמודי התורה, תוכנית הלימודים של יעבץ כללה בעיקר לימוד תורה וליקוטים מהאגדה, כל זאת בעברית. במהלך השנים אימצה סיעת המזרחי מוסדות חינוך (למשל, תחכמוני), והתוותה את פעולתם ברוח הגותם של יעבץ והרב ריינס. לימים שאבה מערכת החינוך הממלכתית דתית, שנוסדה בתשי"ד, כמה מעקרונותיה מיעבץ. לא רק זאת אלא שהמורים למקצועות קודש בבתי הספר היו ברובם לא ציונים, ואלה השפיעו על חלק מהנוער להמשיך וללמוד בישיבות לא ציוניות. רק בשנות ה-80 של המאה ה-20 השתנה מצב זה.
יעבץ נחשב למעצב "חג נטיעת אילנות" בט"ו בשבט, כאשר בשנת 1890 לקח את תלמידיו לנטיעת עצים בזכרון יעקב (טקס הנטיעות הראשון של ט"ו בשבט התקיים עוד קודם לכן, ב-1884, במושבה ייסוד המעלה).
על שמו הוקם בשנת 1932 המושב כפר יעבץ בשרון. כמו כן נקראו על שמו רחובות במרכז ירושלים, בתל אביב, בפתח תקווה, בחולון, ברחובות ובבני ברק.
ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיחות מני קדם, ורשה: דפוס א. בוימריטטער ונ. גאנשאר, תרמ"ז-1887 – ספר ילדים המספר את אגדות חז"ל.
- ספר דברי הימים לעם בני ישראל : מיום היותו עד יסוד הישוב החדש בארץ ישראל - ירושלים דפוס צוקרמן, תר"ן 1890
- מירושלים, ורשה: דפוס האחים שולדבערג, תרנ"ב-1891 – תרנ"ב-1892.
- נגינות מני קדם: דברי שני החרבנות על פי האגדה, ורשה: דפוס האחים שולדבערג, תרנ"ב-1892.
- ראש השנה לאלנות: ממראות הארץ ספור, ורשה: דפוס האחים שולדבערג, תרנ"ב-1892.
- מכתב ממראות הארץ, ורשה: דפוס שולדבערג, תרנ"ב-1892.
- היהדות והגלות, ורשה: אחיאסף, תר"ס-1900.
- ספר תולדות ישראל: מתוקן על פי המקורות הראשונים, ברלין: [איטצקווסקי], תרס"ו – 14 כרכים המבקשים לתאר את ההיסטוריה הכוללת של עם ישראל. אמור היה להיות משקל נגד לחיבורים של היסטוריונים דוגמת היינריך גרץ ושמעון דובנוב. חיבור זה ספג ביקורות קשות ולא נתפס על ידי החוקרים כמקור מדעי מוסמך ומקובל[דרוש מקור].
- ספר מקור הברכות: התפלות, הקריאות וכל חלקי הסדור למיניהם ולתולדותיהם, מראשית יסודתם עד אחרית תוצאותיהם, ברלין: [ז. יעבץ], תר"ע.
- לקט כתבים (עורך: בנימין קלאר; עם מבוא מאת אליעזר מאיר ליפשיץ), הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ג-1943.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גאולה בת־יהודה, יודע העתים: רבי זאב יעבץ, הוצאת מוסד הרב קוק, 2006.
- ד"ר אסף ידידיה, לגדל תרבות עבריה - חייו ומשנתו של זאב יעבץ, מוסד ביאליק, 2015.
- הרב משה צבי נריה, 'עם החכם רבי זאב יעבץ ז"ל: "ספרא רבא בישראל"', ליקוטי הראי"ה, כרך ב, כפר הרואה תשנ"א, עמ' 387-398.
- נורית גוברין, "הרצוי כמצוי - זאב יעבץ", 'דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ ישראל', משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט/1989, עמ' 38 - 44.
- זאב יעבץ, המורים החלוצים, ירושלים: משרד הביטחון. 82-72.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בן-ציון אייזנשטט, הרב ר' זאב וואלף יעב"ץ, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ד, עמוד 19, באתר HebrewBooks
- דוד תדהר (עורך), "זאב יעבץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יב (1962), עמ' 4052
- רשימת הפרסומים של זאב יעבץ, בקטלוג הספרייה הלאומית
- זאב יעבץ, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- נחום סלושץ, ספר "תולדות ישראל" של זאב יעבץ, דואר היום, 15 ביולי 1932, עמ' 4
- אסף ידידיה, חדש מלא ישן: האוטופיה הגנוזה של זאב יעבץ, קתדרה 148, תמוז תשע"ג
- אסף ידידיה, בין ירושלים ל'מקוה ישראל': ההתכתבות בין זאב יעבץ לבנו יהודה בסתיו 1892, קתדרה 142, טבת תשע"ב
- אהבה בעברית, חליפת מכתבים בין זאב יעבץ לארוסתו גולדה פינס, 1870, אקדם, גיליון 51, 2014
כתביו המקוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כתבי זאב יעבץ בפרויקט בן-יהודה
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק ראשון, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק שני, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק שלישי, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק רביעי, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק חמישי, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק שישי, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק שביעי, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק שמיני, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק תשיעי, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק עשירי, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק אחד עשר, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק שנים עשר, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק שלשה עשר, באתר HebrewBooks
- זאב יעבץ, תולדות ישראל, חלק ארבעה עשר, באתר HebrewBooks
- אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, איגרת ר' זאב יעבץ מיהוד, תרמ"ח (1888), עמ' 488-476, באתר HebrewBooks
אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שתי אבדות (ידיעה על מותו של יעבץ), הפועל הצעיר, 15 בפברואר 1924
- ר' זאב יעבץ ועמדתו בהיכל ספרותינו, אור המזרח, ניסן ה'תשכ"ד, עמ' 8–9
- זאב יעבץ, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- זלמן אפשטיין, הפייטן של היהדות המסורתית, "הארץ", י' בשבט תרצ"ד, באתר פרויקט בן-יהודה
- יפה ברלוביץ, 'הסדר השלישי - תור ישראל בארצו' יצירתו הספרותית של זאב יעבץ בראי השקפתו ההיסטורית, קתדרה 20, יולי 1981
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שלמי תודה וברכה, בראש הכרך הראשון, עמ' XXII (13 במהדורה הווירטואלית).
