אפרים אוירבך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אפרים אוירבך

אפרים אויֶרבך (נכתב גם: אוירבאך, אויארבאך, אויארבך, אורבך; ביידיש: פרוים או אפרים אויערבאך; Auerbach;‏ 1892, בסרביה, האימפריה הרוסית - 3 במאי 1973, תל אביב) היה משורר יידיש, סופר, עורך ומתרגם יליד בסרביה, שפעל בארצות הברית ובארץ ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע משפחתי וראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים אוירבך נולד בשנת 1892 במשפחה יהודית בבלצי (בלץ) שבבסרביה, אז בתחומי האימפריה הרוסית. היה השלישי מבין בני הוריו: אביו, אברהם אלעזר, שוחט ובודק עני, קרוב לחסידי חב"ד, ושמוצאו היה מקישינב, ואשתו, חיה לבית שוחט, בת למשפחה של חסידי חב"ד מבלצי. בית ההורים ברחוב פטרסבורג, היה תמיד מלא אורחים מכל השכבות של החברה היהודית, ביניהם גם מלומדים כמו המשורר יעקב פיכמן, שהתגורר באותו הרחוב, והפך לדמות מופת בקריירה הספרותית העתידית של הצעיר, או הרב פישמן-מימון. [1].אפרים התחנך במוסדות דתיים, אך מגיל 15, בהשפעת אחיו הבכור ומשכילים שפקדו את בית המשפחה התחיל ללמוד רוסית ולרכוש השכלה כללית.

ראשית הקריירה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפוריו הראשונים, ברוסית, נדפסו כשהיה נער בן 17 .בשנת 1909 פרסם לראשונה גם סיפורי ילדים בעברית בעיתון "בן שחר" של מ. קרינסקי. אחר כך שלח את שיריו הראשונים ביידיש לפרסום בעיתון הוילנאי "זאנגן". באותה תקופה פרסם גם ספורים ביידיש על חיי היהודים בבסרביה, בעיתון "גוט מורגן" באודסה. לימים מיעט לכתוב בעברית, ועיקר כתיבתו הייתה ביידיש.

ארץ ישראל וארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ששהה כשנה בוורשה, בשנת 1913 עלה לראשונה לארץ ישראל, והיה פועל חקלאי במושבות יהודה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש למצרים, בה התנדב לגדוד נהגי הפרדות, במסגרת הצבא הבריטי, והשתתף בפלישה הכושלת לגליפולי.

עדיין ב-1915 יצא לארצות הברית עקב מחלה, והשתקע בה, בעיקר בניו יורק למשך 50 שנה, כמעט עד סוף ימיו. שנים רבות היה מורה, עורך, עיתונאי, משורר וסופר ילדים ביידיש בארצות הברית. היה נשיא פא"ן היהודי בניו יורק. בארצות הברית פרסם ספרי ילדים, אגדות, עיבודים לסיפורי התנ"ך, וזכרונות מימי גדוד נהגי הפרדות בגליפולי. כתב על חיי היומיום של הילדים בשירים משוכללים ביידיש, שזיכו אותו בפרסים ספרותיים. עבד בעיתונים ביידיש, בעיקר ב"טאָג מאָרגען זשורנאל" (טוג מורגן ג'ורנל). שמר כל הזמן על עניין במתרחש בארץ ישראל ואף כיהן כיושב ראש "הליגה לזכויות היידיש בארץ ישראל".

בשנת 1927 ערך טיול בארץ ישראל, בעיר הולדתו, שהפכה אז לחלק מרומניה ובברית המועצות, כולל אודסה. השינויים בחיי היהודים במקומות שהכיר בילדותו, במיוחד ציד המכשפות המשטרתי תחת השלטון הבורגני הרומני ודיכוי התרבות היהודית "ארץ הסוציאליזם" גרמו לו לאכזבה רבה.

הוא זכה לכמה מתרגמים מעולים, שתרגמו את יצירותיו מיידיש, ובהם אליהו מייטוס, שמשון מלצר, ישראל זמורה, דב סדן ואוריאל אופק.

לדברי שארל דובזינסקי (אנ'), "שירתו מזכירה, בסגנון בוקולי ואגדתי, את האווירה הפסטורלית של החיים של פעם בבסרביה".[2]

כמה משיריו הולחנו, כמו למשל "איך בין נישט קיין כהן, איך בין נישט קיין לוי" שהושר על ידי החזן לייב גלנץ ב-1942. אפרים אוירבך תרגם ליידיש יצירות מן הספרות הרוסית כמו "שולמית" מאת קופרין, את "שנים עשר" מאת אלכסנדר בלוק ואחרות. הוא ערך לקסיקון של הספרות היידיש החדשה" (1969).

בשנת תשכ"ג זכה בפרס פיכמן לספרות, המוענק מטעם האיגוד העולמי של יהודי בסרביה.[3]

בשנת 1970 עלה בשנית לישראל, והשתקע בתל אביב. אפרים אוירבך נפטר בבית החולים בילינסון בפתח תקוה בשנת 1973.

בשנת 1917 נישא לחנה לבית ניסנזון, והיה אב לשניים: צבי, ועדה לפין (אשתו של פרופ' בן לפין). נכדו הוא התסריטאי, המחזאי והמתרגם דניאל לפין.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובצי שירים וספרים אחרים:

  • 1915 - אױפֿן שװעל (על הסף)
  • 1918 - קאַראַװאַנען (קרוואנים)
  • 1919 - ווייסע שטאט (קריה לבנה)
  • 1927 - דער רויטער פאדים (החוט האדום)
  • 1934 - אדאס לידערבוך (ספר השירים של עדה) עם איורים מאת ה. גליצנשטיין
  • 1940 - לױטער איז דער אלטער קוואל (טהור הוא המעין שלנו)
  • 1945 - יעקב׳ס געצעלטן (אהלי יעקב)
  • 1956 - היסטארישע שריפטן (כתבים היסטוריים)
  • 1959 גילדענע שקיעה - שקיעה של זהב
  • 1963 - וואך איז דער סטעפ: דאס קול פון דער טערקלטויב (מתעוררת הערבה - קולו של תרנגול הבר מהודו)
  • 1968 - א לעבן צווישן טאָוולען (חיים בכריכה)
  • 1975 אױף דער װאגשאל[4]

ספריו בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לייב קופרשטיין - עמוד 457-459
  2. ^ Le miroir d’un peuple: anthologie de la poésie yidich, 1870-1970; textes choisis, traduits, et présentes par Charles Dobzynski; postface de Shlomo Beilis, Paris: Gallimard, 1971, p. 204.
  3. ^ א. אויירבך וא. מייטוס יקבלו פרס פיכמן, חרות, 11 ביוני 1964; הערב – טכס הענקת "פרס יעקב פיכמן לספרות ולאמנות", חרות, 14 ביוני 1964.
  4. ^ ביקורת: י. ח. בילצקימשולחנה של ספרות יידיש: חיי דור בקובץ מסות, דבר, 16 במאי 1977.
  5. ^ סקירה קצרה: ספרים חדשים, דבר, טור 2, 4 בספטמבר 1953.
  6. ^ ביקורת: יפה קרינקין, מעיינות קדומים', מאזנים כה, ו (תשכ"ז), 482–483.