אתנופואטיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האתנופואטיקה, מונח שהשימוש בו התפתח בשנות-60 של המאה ה-20, הוא המדע המודרני אשר חוקר סיפורים עממיים.

בזכות מחקר אנתרופולוגי, אתנולוגי ובלשני רחב (עיוני ומחקרי שטח), הופרכו ההנחות שהיו קיימות קודם לכן, כי התרבות הקמאית הינה סטטית, וכי קיימים סמלים אוניברסליים (כלל אנושיים) רבים. לפיכך, מתייחס המחקר האתנופואטי להקשר התרבותי והכלל-חברתי בו צמחו סיפורי העם.

האתנופואטיקה מדגישה ביותר את מקומו של מספר הסיפור וההיגוד (= סיפור בעל פה מול קהל) שלו. כך מודגש המספר כ"מסרן", אמן המעביר ומפיץ את התרבות אליה הוא משתייך, בעיקר לדור הצעיר (במסגרות שונות כגון משפחה, מוסד חינוכי וכו').

על פי התיאור האתנופואטי, בהיגוד הסיפור העממי המספר אינו משתף את הקהל בחייו הפרטיים ובהשקפת עולמו, ולכן אינו להביא לפגיעה במעמדו או לעורר התנגדות הקהל כלפיו. יתרון זה מקנה חשיבות רבה למספר, הן בעיני הקהל והן בעיני עצמו, בכך שהוא הופך למייצג של הפולקלור והמרקם התרבותי הרב-דורי. חשיבות זו, שעולה לעתים על חשיבותם של מנהיגים אחרים (אנשי דת, מחנכים וכו'), הופכת את המספר לשולט כקהלו, אשר אסור לאכזבו.

לכך מצטרפת תופעת המשאלה הכמוסה: שאיפה נסתרת של המאזין (עושר, ידידות, שלווה וכו'), הבאה לידי הגשמה סמלית במהלך הסיפור. המשאלה הכמוסה מעצימה את התלות שיש לקהל במספר, ומדגישה את האופי הקסום של ההיגוד.

תופעות אלו מצטרפות ומביאות את המספר לפיתוח דמיון יוצר: יכולת לעשות שימוש אומנותי במאפייניו הצורניים והתוכניים של הסיפור , על מנת לשלוט בקהל שומעיו ולספקם. בתהליך זה משנה המספר את הסיפור עצמו, ומתאימו לתקופה המשתנה.

התפתחות התקשורת בעידן המודרני הביאה לקשר בין אתנופואטיקנים רבים, קשר אשר בשילוב עם הגיוון הרב השורר בחקר הסיפורת העממית, יצר אסכולות אתנופואטיות שונות.

אסכולות מרכזיות כאלו הן:

אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתנופואטיקה היסטורית-גאוגרפית המכונה גם אתנופואטיקה השוואתית וגם אתנופואטיקה פינית, היא גישה אתנופואטית החוקרת סיפורי עם על סמך שתי שאלות מחקר עיקריות:

על פי גישת האסכולה הפינית (הגישה המונוגנזית), סיפורי העם נוצרו במקום מסוים ובזמן מסוים והופצו במהלך השנים על ידי בני אדם. השערתם של ראשוני האסכולה הייתה שסיפורי העם המוכרים בתרבות המערבית הגיעו כולם מתת-היבשת ההודית במהלך הפצתה של השפה הפרוטו-הודו-אירופית עם גלי הגירה של עמים הודו-אירופיים.

הגישה ההיסטורית-גאוגרפית מבקשת למצוא נוסחי סיפור שונים, ולסווגם. גישה זו פותחה בפינלנד על ידי המורה אליאס לינרוט וצוותו בעבודתם לקראת העלאתו על הכתב של האפוס הפיני קאלוואלה ב-1835. מיזם זה הושפע רבות ממאמציהם של האחים גרים.

ב-1908 ניסח החוקר אקסל אולריק, שנחשב לאחד מאבות הגישה, את החוקים האפיים המאפיינים את רוב סיפורי העם, על בסיסם נעשה המיון.

עם הזמן זכתה הגישה להיות המובילה בתחום האתנופואטיקה, ופותחו במסגרתה שיטות מיון רבות ונוצרה שפת מיון בינלאומית (כדוגמאות מרכזיות ניתן לציין את מפתח הטיפוסים הסיפוריים של א. אארנה וס. תומפסון, הלסינקי, 1961, ואת מפתח המוטיבים הסיפוריים שפיתח ס. תומפסון, קופנהגן-בלומינגטון, 1958-1955), וייסוד ארכיונים רבים בתחום (כדוגמת ארכיון הסיפור העממי בישראל הפועל באוניברסיטת חיפה מ-1955 וכולל למעלה מ-20 אלף סיפורי עם).

מפעלי הגישה ההיסטורית-גאוגרפית משמשים את חוקרי האתנופואטיקה, ומהווים את עיקר בסיסה המחקרי.

הביקורת על גישה זו מתמקדת בעיקר במוגבלותה ליצור מודל אוניברסלי (כלל אנושי) מסכם לגבי הסיפור העממי ומולה ניצבת הגישה הפוליגנזית המניחה שהסיפור העממי נוצר במקביל במספר רב של מקומות.

אתנופואטיקה מאטריאלסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתנופואטיקה מאטריאליסטית, המכונה גם אתנופואטיקה מרקסיסטית, היא אתנופואטיקה שצמחה כחלק מן החשיבה המרקסיסטית, אשר מבליטה את הקונפליקט החברתי המובע בסיפורי עם. גישה זו חוקרת את הדמויות והעלילה כמשל להתנהלות המאקרו-חברתית, ובדגש על יחסם של הקבוצות החברתיות זו לזו.

לפי גישה זו, מכיוון שהסיפורת העממית הינה משאב הנתון בידי העם כולו, הוא משמש בידי חבריו (ובייחוד בני המעמדות הנמוכים הרחבים) ביטוי לשאיפותיהם החברתיות (לדוגמה: יחסי אדון ומשרת במעשיה עשויים להיות משל ליחסי אציל-איכר והתעשרות של המשרת עשויה להתפרש כשאיפה לשיפור מעמדם של האיכרים). כמו כן, עשויים סיפורי העם לשמש מנוף בידי העם למימוש שאיפות אלו ובכך מהווה שימוש במורשת העבר למטרת עיצוב פני העתיד.

תהליכים אלו מתרחשים הודות לשינויים הנעשים בסיפורי העם על פי ההקשר החברתי שלהם, וכן באים לידי ביטוי גם בסיפורים חדשים אשר אינם בהכרח מסורתיים. גישה זו השפיעה רבות על חקר "המעשיות העירוניות" בשל הלגיטימציה שהיא מעניקה להן (שכן הן ממלאות את אותו התפקיד בעיצוב החברה).

גישה זו, שהייתה נפוצה בעולם הקומוניסטי עד שנות ה-80 של המאה ה-20, נתערערה עקב נפילתו של עולם זה, אך עדיין זוכה למעמד בלתי מבוטל בחקר האתנופואטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]