א-זובארה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האתר הארכאולוגי בא-זובארה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Zubara Fort.jpg
מצודת א-זובארה
מדינה קטר (מדינה)קטר (מדינה)  קטר
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2013, לפי קריטריונים 3, 4, 5
קואורדינטות 25°58′43″N 51°01′35″E / 25.978611111111°N 51.026388888889°E / 25.978611111111; 51.026388888889 


(למפת קטר רגילה)
Qatar adm location map.svg
 
א-רויס
א-רויס
אל-ח'ור
אל-ח'ור
א-ריאן
א-ריאן
אל-וכרה
אל-וכרה
מצודת א-זובארה
מצודת א-זובארה
מראה במצודה

אַ-זֻּבַּארַה (ערבית الزبارة) היא אתר ארכאולוגי בצפון-מערב קטר, השוכן כקילומטר מחופו של המפרץ הפרסי. באתר שכנה עיר המסחר א-זובארה, אשר הגיעה לשיאה סביב 1760 לערך, עד לחורבנה ב-1811. מאחר שא-זובארה חרבה וננטשה, שרד תוואי העיר והשתמר מתחת לחולות המדבר, ובשנת 2013 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפונו של חצי האי קטאר נמצאו שרידי אמנות סלע ואתרי קבורה העשויים להעיד על קיומו של יישוב עונתי פרהיסטורי באזור, אולם הראיות לכך מועטות. הממצאים המוקדמים ביותר המעידים על התיישבות קבע בפנים חצי האי הם מהמאה ה-9, עת נשלט בידי העבאסים, וייתכן שעובדה זו נקשרה לסחר בפנינים. לאורך חופי חצי האי הופיע מספר ניכר של יישובים רק בין המאות ה-14 וה-18. יישובים אלה בוצרו, והם מראים כי תושביהם עסקו בדיג ובשליית פנינים. בסביבתה של מצודת א-זובארה נמצאו כפרים רבים, מאחזים ומאהלים, התואמים את ההתפתחות ההיסטורית האלה - תחילה בפנים הארץ, ולאחר מכן בקרבת החוף. א-זובארה עצמה נוסדה, ככל הנראה, במאה ה-18 כעיר חקלאית שקמה באתר בו שכן קודם לכן כפר קטן. ייסודה נזקף להגירת שבטי בני עותבה (بني عتبة) מכווית, אשר ביקשו לנצל את מרבצי הפנינים בחופי קטאר, וביצוריה מעידים על כך שיריבות שררה בינה לבין ערי חוף סמוכות. העיר התפתחה כתוצאה מזרם הגירה של סוחרים מבצרה שבעיראק ומכווית, אשר נמשכו אליה בשל מעמדה כנמל חופשי ואשר העניק להם פטור ממיסוי. בשנות ה-70 של המאה ה-18 הייתה א-זובארה לעיר הגדולה במפרץ הפרסי.

באותה עת נתגלעו מחלוקות בין בני עותבה לבין המושל הפרסי של בחריין הסמוכה, ואלה הובילו לסדרה של התנגשויות; אך ב-1783 פלשו בני עותבה לבחריין בחסותה של כווית, והגדילו את תחום השפעתם גם אליה. בני עותבה נהנו ממעמד עצמאי דה פאקטו, והעבירו את נאמנותם בין עומאן, איראן ושבטים והאבים שונים מחצי האי ערב, עד שב-1811 התקיף הסולטאן של עומאן את א-זובארה ושרף אותה עד היסוד. היישוב בעיר התחדש אך היה קטן פי שלושה מזה שלפני החורבן, והעיר איבדה את בכורתה באזור. ב-1895 הייתה העיר מעורבת במאבק בין האימפריה העות'מאנית ובחריין, ובמהלכו הוטבעו 44 ספינות דאו בנמלה. עקב כך ננטשה העיר כמעט לחלוטין.

המחקר בעיר החל בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 ונמשך בשנים 2002-2003, אך רק כ-2.5% משטחה נחקרו. ב-2009 החל פרויקט בן עשר שנים לחקר האתר, והממצאים שנחשפו בשתי עונות החפירה הראשונות שפכו אור רב על תולדות העיר וקשריה עם סביבתה.

האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומות העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיר שתי חומות שהשתרעו לאורך כולל של מספר קילומטרים. החומה החיצונית הקיפה א-זובארה בשיאה, ובה קבועים 22 מגדלי שמירה. החומה עשויה מאבן גיר וממלט שמקורם באלמוגים. החומה הפנימית נמוכה מהחיצונית ובה 11 מגדלים בלבד. חלק מהמגדלים שוחזר, ולפי מחקרים מאוחרים נראה כי חומות העיר היו חלק ממערך ביצורים נרחב יותר שהיקפו המדויק עדיין אינו ידוע.

המאפיינים העירוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניכר כי העיר התאפיינה בתכנון עירוני ובחלוקה לשכונות, ושכנו בה שני מתחמי ארמונות מובחנים שלצידם כיכרות נרחבות. ליד אחת הכיכרות שכן מסגד, ומחקר באחד מהארמונות גילה כי נבנה בצורת מצודה, שלה מגדלי הגנה עגולים בגובה של עד ארבעה מטרים.

בעיר נחשפו כ-500 עד 600 מבנים, ולפי הערכות יכלו אלה לשכן אוכלוסייה של כ-5,000 עד 6,000 תושבים. המבנים הנפוצים ביותר נבנו סביב חצר פנימית, וחלקם היו גדולים למדי והתאפיינו בפורטיקו ובאולם כניסה. לעיתים עוטרו הבתים בעיטורי גבס המעידים על שפע כלכלי. אחד מבתי החצר נחקר לעומק ונתגלתה בו חלוקה לאזורי רחצה, חדר ובו 20 תנורי אפייה ושטח לעיבוד דגים. ליד המבנה התגלה מתקן לייצור סילאן, ענף כלכלי שרווח בעיר. בקרבת החוף התגלו ראיות למבנים בעלי אופי ארעי יחסית, אשר נבנו מעץ וכוסו בכפות תמרים. ייתכן שאלה שמשו שולי פנינים ודייגים. מבנים ארעיים דומים, כמו גם אוהלים, אפיינו את הבנייה בעיר בתקופה שקדמה לתור הזהב שלה במאה ה-18. בתי הקברות של העיר שכנו מחוץ לחומות.

הנמל והשוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליטה בחומת העיר הגנה על הנמל מצפון, וזו חדרה מרחק של כחמישים מטרים לתוך מי הים והסתיימה במגדל עגול. במי הנמל עדיין שוכנים שרידיהן של ספינות הדאו של העיר אשר הוטבעו בשנת 1895. לצד הנמל שכן שוק ובו מבני אחסנה שבהם התגלו עדויות לחיי המסחר, דוגמת כדים, כלי חרסינה כחולה, חרוזי זכוכית, משקולות עשויות המטיט ששימשו צוללנים, וכן עדויות לתעשיית ברזל. עדויות נוספות לחיי המסחר בעיר התגלו בערימות פסולת שבהם אותרו כמויות ניכרות של פירות וזרעים מהודו ומאיראן.

מצודת מורייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצודה הקטנה הוקמה בשנת 1768 על גבעה וצפתה אל העיר. היא נהרסה בשנות ה-60 של המאה ה-20 וכל ששרד ממנה הוא מספר בארות, בור מים גדול, ומספר מתחמים מגודרים סמוכים שייתכן ושימשו למשק החי. תעלה ברוחב של עשרים מטרים ובעומק של מטר וחצי עד שני מטרים הובילה ממצודת מורייר אל הים והקלה את התחבורה אל המצודה. אורכה של התעלה עמד על כ-1.76 קילומטר, אך לפי תצלום לוויין ייתכן שהייתה ארוכה בכ-300 מטרים נוספים. לאורך התעלה הוקמו בשלב מאוחר יותר שני קירות מיסוך שנועדו להגן על אספקת המים אל המצודה. בקירות נקבעו מגדלים עגולים במרחקים קבועים.

מצודת א-זובארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת א-זובארה אשר הוקמה בשנת 1938, שוכנת מחוץ לתחומי העיר ואינה קשורה לתולדותיה. המצודה שימשה כוחות משטרה וצבא ונבנתה בהתאם למאפיינים האדריכליים באזור המפרץ הפרסי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא א-זובארה בוויקישיתוף
פנורמה של חצר המצודה וסביבתה
Magnify-clip.png
פנורמה של חצר המצודה וסביבתה