סילאן
 | |
| קערה עם סילאן | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג |
סירופ פירות  |
| מרכיבים עיקריים |
תמרים |
  | |
סילאן או סילן או דבש תמרים או דבש חרובים הוא סירופ מתמרים או מחרובים מתוקים הידוע גם בשמות: "דובוס", "חילק", "שירה". הסילאן אינו ריבה אלא מיץ תמרים או חרובים מרוכז, שמופק על ידי בישול התמרים וסחיטתם, או השריית החרובים וסינון ובישול המשרה. מרקמו נוזלי, דומה לזה של דבש דבורים, אולם טעמו שונה.
מקורו של הסילאן במזרח התיכון,[1] ושימוש בו מתועד כבר מימי קדם. ממצא ארכאולוגי מירושלים מתקופת חורבן בית ראשון מעיד על אחסון דבש תמרים בכלי אגירה. מימי הבית השני השתמרו עדויות להפקת דבש תמרים בבקעת יריחו ובמדבר יהודה: יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מתאר את מטעי התמרים ביריחו והשימוש בהם להפקת סילאן, ומתקנים ייעודיים לכך נתגלו גם בקומראן. בספרות חז"ל זוהה ה"דבש" בביטוי התנ"כי "ארץ זבת חלב ודבש" עם דבש תמרים.
החל מימי הביניים, וביתר שאת מן המאה ה-12, פחת בהדרגה היקף גידול התמרים בארץ ישראל, וייצור דבש התמרים הלך ונזנח, בעוד מקומו נתפס בידי דבש ענבים ודבש חרובים. בקהילות יהודי עיראק השתמר השימוש בסילאן כמרכיב בחרוסת לפסח, כאשר בעלי מסחטות ניידות נהגו לעבור בין הבתים לקראת החג ולסחוט תמרים לצורך הכנתו. השם "סילאן" נגזר מן הערבית העיראקית.
בשווקים ניתן למצוא שני סוגי סילאן: סילאן טבעי המכיל 100% תמרים, וסילאן זול יותר המכיל כ-50% תמרים בתוספת סוכר וחומרים נוספים.
תזונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תכולת הסוכר בסילאן גבוהה (מעל 70%) ותלויה ביצרן, בתהליך ההפקה ובזן התמרים.
סילאן מכיל את אותם הערכים התזונתיים שיש בתמרים: סידן, ברזל, ויטמין B ויטמין C. הוא עשיר בסיבים תזונתיים, הוא טוב לעיכול ועשיר במגנזיום.
"דבס" לעומת דבש
[עריכת קוד מקור | עריכה]לכאורה המונח דבס מקביל למילה "דבש" בשפה העברית, הארמית ועוד. בספרות הערבית מתכוונים ב"דבס" למיץ הניגר או הנדרך מפירות, כמו משמעות המילה "דבש" בעברית. המילה "דבס" מתייחסת בעיקר לדבש המופק מן התמרים מהזן הלח, הנקרא "רטב". אך עם זאת, ל"דבס" אין קשר לדבש המיוצר על ידי דבורת הדבש, הנקרא בשפה הערבית "עסל" (וחלת הדבש: "שהד").
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממצאים ארכאולוגיים מירושלים מעידים על שימוש בדבש תמרים כבר בימי הבית הראשון. כד הנושא סימן של עץ תמר, שנמצא בחדר של מבנה שנהרס במהלך חורבן ירושלים על-ידי הבבלים בשנת 587/6 לפנה"ס, מצביע על כך שאוחסן בו דבש תמרים.[2] ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו, שחי במאה הראשונה לספירה, מתאר באחד מחיבוריו את נאות המדבר של יריחו ואת זני התמרים השונים שגודלו באזור יהודה. לדבריו, "המינים הדשנים נדרכים [ביקבים] ומוציאים דבש לרוב, אשר אינו נופל בטעמו הרבה מדבש הדבורים הרבות אשר בארץ הזאת".[3][4] מאותה תקופה התגלו גם שרידים של מתקן המזוהה כבית בד לתמרים ששימש להפקת דבש תמרים בקומראן.[5]
חז"ל סבורים כי הדבש הנזכר בתורה הוא דבש תמרים ולא דבש דבורים. בתלמוד ירושלמי מסכת בכורים נאמר: "ודבש אלו התמרים. יכול דבש ממש, רבי תנחומא בשם רבי יצחק ב"ר לעזר: כתיב (כתוב) (דברי הימים ב לא) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש. ודבש חייב במעשרות. אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות (פרק א', הלכה ג'). הבלשן היהודי, יהודה אבן קריש, בן המאה ה-12 מפרש את הדבש, הנמנה עם שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל (ספר דברים פרק ח', ח') עם דבש הפירות באופן כללי ועם דבש התמרים בפרט.
המונח דבס לא היה מקובל לתירוש ענבים בימי הביניים. כך למשל מצאנו כי הרמב"ם כותב בספרו "פרקי משה ברפואה": "מי בוכתג (זהו שם פרסי לתירוש מרוכז, אשר שימש לרפואה)[6] - הוא תירוש ענבים שנתבשל בישול רב מאוד".
הגאוגרף המוסלמי "אלמוקדסי" מזכיר את הדבס המיוצר בעיר צוער בדרום ים המלח הידועה בתמרים שגדלו בה.
המונח "דבס" יוחס בעבר לדבש התמרים. מקורה הוא בשימוש הרחב בתמרים לצורכי יצירת המאכל ממותק. במקביל, תוצרת הגפן שימשה לייצור היין. החל משלטון השושלת האיובית במאה ה-12, יש עדות לצימצום בהיקף מטעי התמרים, למשל באזור בית שאן[7]. כאשר מטעי התמרים כמעט נעלמו מהנוף החקלאי, הפסיקו לייצר דבש התמרים.
רבי עובדיה מברטנורא כתב במאה ה-15: "אך דבש תמרים לא מצאתי פה, ולא ראיתי גם לא תמרים עצמם, ואצל יריחו עיר התמרים הגיד לי איש נאמן שהיה בה, כי אינה רחוקה מירושלים, כי אם מהלך חצי יום, כי אין בכל יריחו כי אם שלושת אילני תמרים רעים ואינם עושים פרי"[8]. הוא מוסיף עוד: "ושלושה מיני דבש נמכרים פה - דבש דבורים, דבש ענבים ודבש חרובים". כמות הדבש מדבורת הדבש לא הייתה רבה, שכן גידולם לא היה נפוץ, החרוב, היה נפוץ, כמו בימינו, רק בטבע, ולכן המקור העיקרי נשאר דבש הענבים.
בעקבות הקטנת השימוש ביין החל דבש הענבים לתפוס את מקומו של דבש התמרים והחליפו. דבש הענבים קיבל את השם "דבס" שהיה בעבר זהה עם דבש התמרים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- זהר עמר, ה"דבס" בארץ-ישראל בימי הביניים, בתוך: יעקב אשל (עורך), מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס החמישי תשנ"ה - 1995 המכללה האקדמית יהודה ושומרון - מכון מחקר, קדומים - אריאל.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עידן הסילאן כתבה באתר "על השולחן"
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Gil Marks, Encyclopedia of Jewish Food, "Date Honey (Devash)"
- ^ Magness, Jodi (2024). Jerusalem through the ages: from its beginnings to the Crusades. New York, NY: Oxford University Press. p. 98. ISBN 978-0-19-093780-5.
- ^ מלחמת היהודים, ספר ד', פרק ח' (תרגום י.נ. שמחוני)
- ^ Goor, Asaph (1967). "The History of the Date through the Ages in the Holy Land". Economic Botany. 21 (4): 324, 326. Bibcode:1967EcBot..21..320G. doi:10.1007/BF02863157. ISSN 0013-0001. JSTOR 4252895.
- ^ Taylor, Joan E. (2006-01-01), "Khirbet Qumran in Period III", Qumran: The Site of the Dead Sea Scrolls: Archaeological Interpretations and Debates (באנגלית), Brill, p. 143, doi:10.1163/9789047407973_007, ISBN 978-90-474-0797-3, נבדק ב-2025-04-14
- ^ (פרק משה ברפואה, כג 103, מהדורת מונטנר עמ' 300) והרמב"ם מזכירו כך גם בספר ביאור שמות התרופות מס' 84.
- ^ יאקות, מעג'ם אלבבלדאן, 1870 מצוטט על ידי זהר עמר
- ^ ראו:אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תש"ג-1943, עמ' 132.