בויאן

בויאן (כפר)
Бояни
סמל בויאן	דגל בויאן
מדינה	אוקראינה
אובלסט	צ'רנוביץ
תאריך ייסוד	4 בפברואר 1523
גובה	158 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בכפר	4,205 (2001)
קואורדינטות	48°16′N 26°8′E / 48.267°N 26.133°E
אזור זמן	UTC+2
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת אוקראינה רגילה) קייב דניפרו אודסה לבוב דונצק חרקוב רוסיה בלארוס פולין ס. הו. רומניה מול. סר. הים; השחור; ים; אזוב; קרים בויאן

ערך זה עוסק בכפר באוקראינה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בויאן (פירושונים).

בויאן (באוקראינית: Бояни; ברומנית: Boian) הוא כפר באוקראינה המערבית, בסביבות העיירה סדיגורא שבמחוז צ'רנוביץ שבבוקובינה. הכפר היה רכושו של יון נקולצ'ה (Ion Neculce, 1672-1745), רושם דברי הימים של נסיכות מולדובה במאה ה-18 ומבעלי הקרקעות הגדולים ביותר באותה תקופה.

בכפר עומד פסל של יון נקולצ'ה, ועומדת בו מצבת זיכרון לקורבנות הדיכוי הקומוניסטי.

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1860, נאסר על היהודים להתיישב בבויאן. באותה שנה נוסדה הקהילה היהודית במקום.

בתחילה, היו בקהילה מספר מוסדות מצומצם כדוגמת בית כנסת גדול ובית ספר עממי. בשנת 1886, חלה התפתחות משמעותית, בעקבות התיישבותו של האדמור רבי יצחק פרידמן. רבי יצחק העתיק את מגוריו מסדיגורה ובעקבותיו הצטרפו לבויאן חסידים רבים. מאז הייתה בויאן למוקד משמעותי לחסידות שמקורה בסדיגורה.^[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1914, כבש הצבא הרוסי את בויאן ואת חצר מדרשו של רבי יצחק. לאחר המלחמה נבנתה העיירה מחדש, אך התיישבו בה מעט יהודים.

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1940, העיירה נכבשה מחדש על ידי הרוסים, ולאחר מכן גם על ידי הרומנים. בשנת 1941 נשלחו היהודים בעיר לטרנסניסטריה ומעט מהיהודים נותרו בחיים. ב-1944 העיירה חזרה להשתייך לברית המועצות ואין מידע רלוונטי באשר לגורל היהודים.^[2]

חסידות בויאן (באיאן)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חסידות בויאן

בחודש חשוון ה'תרמ"ז עבר להתגורר בכפר האדמו"ר הראשון של חסידות בויאן, הרב יצחק מבויאן, הידוע בכינויו "הפחד יצחק", בנו הגדול וממשיכו של רבי אברהם יעקב פרידמן מסדיגורה (הראשון), משושלת רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, שהיה האדמו"ר בין השנים תרמ"ו (1886) עד פטירתו בי"ז באדר תרע"ז (1917).

רבי יצחק הנהיג חצר גדולה ונכבדה בבויאן, ולקראת מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ד, עבר עם משפחתו לווינה, כמו שאר אדמו"רי בית רוז'ין, כיוון שפחדו מהשלטון הרוסי, שעדיין שמר טינה לזקנם, רבי ישראל מרוז'ין. במהלך המלחמה חרבו כל המבנים ששימשו כחצרו של האדמו"ר, ועל כן הוא לא שב אל הכפר. האדמו"ר המשיך לנהל את חצרו בווינה ביד רמה ובאצילות כדרך בית רוז'ין.