בן ציון שפירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב בן ציון שפירא, 1965

בן ציון שפירא (ג' בסיוון תר"ן, 22 במאי 1890, ליטא - י"ד בחשוון תשל"ג, 22 באוקטובר 1972, ירושלים) היה ציר בקונגרס הציוני העשרים בציריך מטעם תנועת המזרחי, עיתונאי ומחנך.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא נולד בקלאבריא שליד קובנה, ליטא, אחד משבעה ילדים (שלושה בנים וארבע בנות), להוריו משולם (שלמה) זלמן שפירא וחנה רייזל לבית ראשגולין (ראשיגולסקי). המשורר הלל בבלי היה בן דודו. שפירא היה נכדו של רבי חיים יעקב שפירא, לימים ראב"ד ירושלים, נינו של ר' אריה לייב שפירא - ר' "ליבלי קובנר", דור 27 לרש"י, הנחשב לצאצא ישיר לדוד המלך ונצר לאחת המשפחות העתיקות ביהדות אשכנז, שפירא, שמוצאה מתחיל באמצע המאה ה-14, מהרב שמואל שפירא מהעיר שפייר שבאשכנז (גרמניה).

סבו, חיים יעקב שפירא, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, כששפירא היה בן שנה בלבד, וכעבור עוד שמונה שנים, ב-1899, בעיצומה של העלייה הראשונה עלתה המשפחה כולה לארץ ישראל והשתקעה בירושלים. בן 13 נפטר עליו אביו, והיה זה סבו, הראב"ד של ירושלים, שגידל אותו לאחר מכן. שפירא למד בישיבת עץ חיים, שבראשה עמד גיסו, הבעל של אחותו שיינה גיטל, מרדכי דוד לוין. הוא הוסמך לאחר מכן לרבנות, אך במקביל חרג מהנורמה המקובלת של היישוב הדתי בארץ באותה תקופה ולמד בעצמו לימודי חול, לרבות היסטוריה כללית, מתמטיקה וצרפתית. לימים השתמש בידע שרכש בצרפתית, לתרגום ספרות ושירה צרפתיים, לעברית, תחת שמות עט שונים.

ב-1912 נישא לביילה גולדה, בתו של שמואל צוקרמן ונולדו להם שבע בנות ושני בנים (ביניהם שלמון שפירא).

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפירא למד במחזור הראשון של הסמינר למורים של המזרחי והחל לשמש כמורה לעברית. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש כמורה ואחר כך, בגיל 28 בלבד, המנהל של בית הספר הדתי הראשון של המושבה יבנאל. בתום המלחמה חזר לירושלים וייסד יחד עם כמה חברים נוספים את בית הספר הדתי הראשון של תנועת "המזרחי" בירושלים. למד באוניברסיטה העברית ובמקביל החל לפרסם בעיתונות של התקופה מאמרים בענייני היום[1], שירים[2] וסיפורים[3][4][5][6] שכתב וכן שירים וסיפורים שתרגם מצרפתית לעברית. מאמריו ויצירותיו התפרסמו ברבים מהעיתונים שיצאו לאור אז בארץ ישראל, לרבות "מוריה" (שעורכו היה גיסו של שפירא, בעלה של אחותו לאה מרים, יצחק יעקב ילין) "דאר היום"[7], (שעורכו היה איתמר בן אב"י), "התקופה", "התור" (שעורכו היה מנהיג תנועת המזרחי דאז יהודה לייב פישמן מימון) ועוד. בדרך כלל הוא פרסם את יצירותיו תחת שם העט "אבי שלמון" (כשם בנו הבכור), ושמות עט נוספים, ורק לעיתים רחוקות התפרסמו יצירותיו בשמו המלא[8].

במקביל לפעילותו החינוכית והספרותית היה שפירא גם פעיל פוליטי בתנועת "המזרחי". ב-1937 היה ציר מטעם התנועה בקונגרס הציוני העשרים בציריך (נשיא הקונגרס היה חיים ויצמן). שימש כחבר בוועד המפקח של בתי הספר של תנועת המזרחי בארץ ישראל. היה חבר בהנהלת בנק מסד ונציג המזרחי בוועדה שהוקמה בירושלים להצלת ילדי יהדות גרמניה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל אבן-אור אורנשטיין, דור ודור, "לבית אבותם" 5-6, 1992

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאמר תגובה לאחד ממאמרי שפירא ("אבי שלמון") בענייני היום, "לשאלת גימנסיה חרדית", מוריה, 28 באפריל 1914, עמ' 1
  2. ^ אחד משיריו, "ברח דודי", "מוריה", 12 באפריל 1911, עמ' 2
  3. ^ אחד מסיפוריו הקצרים תחת שם העט "אבי שלמון", "קדיש בטוב", "מוריה", 22 בדצמבר 1911, עמ' 3
  4. ^ פרק הסיום לאחד מסיפוריו, "יוסף העלוב", "מוריה", 17 במרץ 1914, עמ' 2
  5. ^ פרק הסיום לפליטון שכתב, "הרהורי יום קיץ", "מוריה", 25 באפריל 1911, עמ' 1
  6. ^ פליטון נוסף שכתב, "בין חג לחג", "מוריה", 5 במאי 1911, עמ' 2
  7. ^ אחד מסיפוריו, "מלך הקבצנים הירושלמי", כפי שהתפרסם ב"דאר היום", 23 במאי 1927, עמ' 3
  8. ^ מרדכי אליאב, "מוריה - עיתון חרדי לוחם למען תקנת ירושלים" (עמ' 85 ו-103), באתר יד בן צבי