בנג'מין פרנץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנג'מין פרנץ, 2012

בֶּנְגָ'מִין בֶּרְל פֶרֶנְץאנגלית: Benjamin Berell Ferencz;‏ נולד ב-11 במרץ 1920) הוא משפטן אמריקאי-יהודי. במסגרת תפקידו בצבא ארצות הברית חקר פרנץ אחרי מלחמת העולם השנייה את פשעי המלחמה של הנאצים והיה התובע הראשי במשפט האיינזצגרופן, שהיה אחד מ-12 המשפטים הצבאיים שנערכו במסגרת משפטי נירנברג הנוספים.

מאוחר יותר הפך פרנץ לאחד מהתומכים הנלהבים והקולניים ליישום של עקרון שלטון החוק ברחבי העולם ולהקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי. בשנים 1985–1996 כיהן כפרופסור אורח למשפט בינלאומי באוניברסיטת פייס שבניו יורק.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנץ נולד ב-1920 בטרנסילבניה (שלאחר מלחמת העולם הראשונה נכללה בגבולות ממלכת רומניה), וכשהיה בן עשרה חודשים היגרה משפחתו לארצות הברית והתיישבה בניו יורק, בשכונת לואר איסט סייד שבמנהטן.

הוא למד "מניעת פשיעה" בסיטי קולג' של ניו יורק וקיבל מלגה לבית הספר למשפטים בהרווארד. שם למד אצל המשפטן הנודע רוסקו פאונד (Roscoe Pound) ועבד במחקר אצל הקרימינולוג שלדון גלוק (Sheldon Glueck), שכתב באותה עת ספר אודות פשעי מלחמה. ב-1943 סיים את לימודיו והתגייס לצבא ארצות הברית, בו שירת ביחידת נ"מ של תותחי 90 מ"מ מונְחי-רדאר שלחמה בבריטניה (בהגנה על לונדון), בפלישה לנורמנדי ובכיבוש צרפת וגרמניה יחד עם הארמייה השלישית בפיקוד ג'ורג' פטון. ב-1945 הועבר למפקדת הארמייה השלישית והיה חבר בצוות שמשימתו הייתה איסוף עדויות וחקירת פשעי מלחמה של הנאצים. בתוקף תפקידו זה נשלח למחנות ריכוז ששוחררו באותה עת על ידי הצבא האמריקאי. תחילה ביקר במחנה הריכוז הראשון ששוחרר על ידי האמריקאים בתחילת אפריל 1945, מחנה הריכוז אוהרדרוף, ובהמשך במחנה הריכוז בוכנוואלד הסמוך ובמחנות אחרים.

בדצמבר 1945 השתחרר פרנץ מהצבא בדרגת סמל ושב לניו יורק. לאחר מספר שבועות גויס שוב, הפעם כתובע בצוות התביעה בראשות בריגדיר גנרל טלפורד טיילור (Telford Taylor) במשפטי נירנברג הנוספים. טיילור מינה אותו כתובע הראשי במשפט האיינזצגרופן, על אף שהיה זה תיק התביעה הראשון של פרנץ. במשפט הורשעו כל 24 הנאשמים; 14 מהם קיבלו עונש מוות, מתוכם ארבעה הוצאו להורג.

לאחר משפטי נירנברג נותר פרנץ בגרמניה יחד עם אשתו גרטרוד (לה נישא בניו יורק במרץ 1946), ועסק בהכנת תוכניות לפיצויים ולשיקום נפגעי רדיפות הנאצים. כמו כן השתתף במשא ומתן שהוביל להסכם השילומים שנחתם ב-1952 בין גרמניה המערבית וישראל ובחקיקת חוק ההשבה הגרמני (1953), שעסק בהשבת רכוש אבוד ובפיצויים עבורו. ב-1957 שב פרנץ עם אשתו וארבעת ילדיהם לארצות הברית, והחל לעבוד במשרד עורכי דין כשותף של טלפורד טיילור.

החוויות שחווה פרנץ בעקבות מלחמת העולם השנייה וחקירת פשעי הנאצים היו חוויה מעצבת עבורו. ב-1970, בתום 13 שנים בפרקטיקה הפרטית, ובהשפעת רשמי מלחמת וייטנאם, עזב את משרדו ועבר לעבוד עבור מוסד שהיווה את הערכאה הגבוהה ביותר בענייני פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הוא גם פרסם מספר ספרים בנושא זה. כבר בספרו הראשון, שפורסם ב-1975, Defining International Aggression–The Search for World Peace ("להגדיר תוקפנות בינלאומית – החיפוש אחר שלום עולמי"), הוא הטיף להקמת בית דין בינלאומי שיעסוק בסוגיות אלו.

פרנץ במרכז במשפט האיינזצגרופן

בית דין בינלאומי שכזה אכן הוקם ב-1 ביולי 2002, כשאמנת רומא נכנסה לתוקפה. בתקופת ממשל ביל קלינטון חתמה ארצות הברית על האמנה, אך לא אִשררה את החתימה. בתקופת ממשל ג'ורג' דבליו בוש ביטלה ארצות הברית את חתימתה ואף הגיע להסכמים דו-צדדיים עם מדינות שונות שאמורים היו למנוע הבאת אזרחים אמריקאים בפני בית הדין. בתקופת ממשלו של ברק אובמה חזרה מדיניות ארצות הברית לתמוך באמנה ובבית הדין הבינלאומי.

פרנץ חזר וטען כנגד הליכי הממשל האמריקאי והציע כי ארצות הברית תחתום על האמנה ללא כל הסתייגויות, כיוון שהעיקרון המשפטי שהתבסס זה מכבר אומר כי "החוק חייב להיות מיושם בשוויוניות כלפי כל אחד ואחד" – גם בהקשר הבינלאומי. בראיון שנערך עמו באוגוסט 2006 טען כי לא רק סאדאם חוסיין צריך לעמוד למשפט, אלא גם ג'ורג' דבליו בוש, כי ארצות הברית החלה את מלחמת עיראק ללא אישור של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות.

ב-2009 זכה פרנץ, יחד עם אנטוניו קססה, בפרס ארסמוס, המוענק על תרומה משמעותית לתרבות ולחברה האירופית.

במאי 2011, יומיים לאחר הריגתו של אוסמה בין לאדן על ידי צבא ארצות הברית, פרסם פרנץ מכתב ב"ניו יורק טיימס" ובו הזכיר לקוראי העיתון כי "הוצאה להורג בלתי חוקית – גם של מי שנחשד כרוצח המונים – חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה".

במרץ 2012 כתב פרנץ מכתב לעורך ה"ניו יורק טיימס" בו שיבח את הרשעתו של תומאס לובנגה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בבית הדין הבינלאומי וציין אותה כ"אבן דרך בהתפתחות החוק הפלילי הבינלאומי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]