ברטה פפנהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברטה פפנהיים
Bertha Pappenheim
פפנהיים בשנת 1882
פפנהיים בשנת 1882
לידה 27 בפברואר 1859
וינה, האימפריה האוסטרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 במאי 1936 (בגיל 77)
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Old Jewish Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מתרגמת, עיתונאית, פמיניסטית, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ברטה פפנהייםגרמנית: Bertha Pappenheim‏; 27 בפברואר 1859 - 28 במאי 1936) הייתה פמיניסטית אוסטרית-יהודיה, מחלוצות העבודה הסוציאלית היהודית, והמייסדת של איגוד הנשים היהודי (אנ'). מוכרת גם תחת הפסדונים אנה או כאחת ממטופלותיו של יוזף ברוייר, המוזכרת גם בכתבי פרויד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-27 בפברואר 1859 בווינה, בתם השלישית של זיגמונד ורחה פפנהיים. אביה זיגמונד (1824–1881) היה סוחר, בן למשפחה אורתודוקסית מפרסבורג שבאוסטרו-הונגריה (כיום ברטיסלבה, סלובקיה), והיה ממייסדיי השיף-שול בווינה. שם המשפחה מרמז על מוצאה בעיירה פפנהיים בצרפת. אמה, רחה לבית גולדשמידט (1830–1905), הייתה בת למשפחה פרנקפורטית עמידה. כילדה גדלה בבית בעל תפיסה מסורתית וחששה כי הוריה העדיפו שיוולד להם בן זכר. הוריה החזיקו בעמדות מסורתיות בסוגיות של נישואין, והיא חונכה בחינוך נוקשה שתאם את תפיסתם על 'נערה טובה', בת מעמדה. היא נשלחה לבית ספר קתולי לנערות, אך בהתאם ללוח השנה והחגים היהודיים.

כשהייתה בת 8 נפטרה אחותה הגדולה ממנה הנרייטה (1849–1867) משחפת. כשהייתה בת 11 עברה משפחתה מרובע לאופולדשטאט שהאוכלוסייה בה הייתה ברובה יהודית ועניה, אל רחוב ליכטנשטיין. כשהייתה בת 16 תמו לימודיה בבית הספר והיא הקדישה את מירב זמנה לתפירה ולעזרה לאמה בעבודות הבישול. אחיה הצעיר ממנה בשנה וחצי, ויליאם (1860–1937) המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון, ועורר את קנאתה.

מחלתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנה או

בין השנים 1880 ל-1882 טופלה פפנהיים אצל הרופא האוסטרי יוזף ברויר, בשל שורה של סימפטומים נוירוטיים שהופיעו אצלה בעקבות מחלת אביה ומותו. ברוייר, חלק את פרטי המקרה עם ידידו זיגמונד פרויד, והמקרה הפך לאחת האנליזות הראשונות של פרויד על 'מקורות ההיסטריה'.

פרנקפורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Anna O.jpg

בנובמבר 1888 כשהייתה בת 29 ולאחר מחלתה עברו היא ואמא לפרנקפורט. ביתן התנהל באווירה שנעה בין אורתודוקסיה מתונה וליברליזם. בניגוד לחייהן בווינה, הן הפכו מעורבות בחיי האמנות והמדע בעיר, ולא רק בתחום הצדקה. משפחות גולדשמידט ופפנהיים היו ידועות כאספניות ופטרוניות של אמנים ומדענים, ושל עבודות אקדמיות, בין היתר במהלך הקמת האוניברסיטה בעיר.

באווירה זו החלה ברטה את מאמציה הספרותיים. חיבורה הראשון פורסם ב-1888 באנונימיות מוחלטת, ובהמשך כתבה תחת הפסדונים 'פ. ברטולד'. היא החלה להיות מעורבת גם בפעילות מדעית ופוליטית. בתחילה עבדה בבית תמחוי, והייתה מקריאה בקול ספרים במעון לילדות יתומות יהודיות שנוהל על ידי 'אגודת הנשים הישראליות' (Israelitischer Frauenverein). ב-1895 מונתה לאחראית על היתומות, ושנה לאחר מכן מונתה למנהלת הרשמית של המעון. במהלך 12 השנים הבאות הובילה את המדיניות החינוכית בו, כך שהנערות לא יוכשרו רק לקראת חיי נישואין, אלא גם לעצמאות כלכלית והכשרה מקצועית. ב-1895 התכנסה בפרנקפורט פגישה של אגודת הנשים הגרמניות הכללית (Allgemeiner Deutscher Frauenverein - ADF). פפנהיים השתתפה ולאחר מכן תרמה להקמת הקבוצה המקומית של הארגון. בשנים לאחר מכן החלה לפרסם מאמרים בנושא זכויות נשים, תחילה עבור מגזין 'Ethische Kultur' (תרבות-אתית). כמו כן תרגמה את ספרה של מרי וולסטונקראפט 'הגנה על זכויות האשה'.

איגוד נשים יהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידה הגרמנית הראשונה למאבק בסחר בנשים באוקטובר 1902, נתבקשה פפנהיים לנסוע לגליציה יחד עם שרה רבינוביץ', לבדוק את המצב החברתי שם. המסע שלהן נמשך כמה חודשים, ובדו"ח שפרסמה בעקבותיו ב-1903 תיארה את הבעיות הנובעות בין היתר מהשילוב של נחשלות אגררית, ראשית תהליך התיעוש לצד ההתנגשויות בקרב החברה היהודית בין החברה החסידית לציונות.

בפגישת מועצת הנשים הבינלאומית שנערכה בברלין ב-1904 הוחלט להקים ארגון נשים יהודיות, בדומה לאיגוד הנשים הגרמניות (Bund Deutscher Frauenvereine - BDF) שהוקם ב-1894. המטרה הייתה לאחד את כוחן החברתי ואת מאבקיהן של הנשים היהודיות לעצמאות. ברטה פפנהיים נבחרה לנשיאת איגוד הנשים היהודיות (JFB - Jüdischer Frauenbund) הראשונה, וכיהנה בתפקיד משך 20 שנים, מסורה למאמציו עד מותה ב-1936. ב-1907 הצטרף איגוד הנשים היהודיות לאיגוד הנשים הגרמניות. בין השנים 1914–1924 הייתה פפנהיים גם חברת הוועד המנהל של ארגון הגג הגרמני.

מטרות איגוד הנשים היהודיות היו פמיניסטיות מחד - חיזוק מעמדן וקידום תעסוקתן של נשים יהודיות, ומאידך הארגון פעל בממשק לאופי המסורתי של הפילטנרטופיה היהודית כארגון חסד וצדקה. חיבור שתי גישות אלו לא היה תמיד קל לפפנהיים. במאבקה כנגד סחר בנשים הדגישה לא רק את היותן של נשים יהודיות קורבנותיו, אלא גם את חלקם של גברים יהודים כמבצעיו. היא מתחה ביקורת על האופן בו נתפסות נשים ביהדות, ודרשה כי שוויון הזכויות יתממש גם במוסדות היהודיים. בייחוד הייתה מודאגת מאי שוויון חינוכי ואי שוויון בעבודה.

בהצהרה שמסרה בכינוס ה-BDF ב-1907 טענה כי "על פי ההלכה היהודית אישה אינה אדם, לא אישיות, היא נשפטת ומוערכת כישות מינית", ועוררה עליה את זעמם של חלק מהרבנים האורתודוקסיים ואף של חלק מהיהודים הליברליים[1]. רבים מהם הכחישו את טענותיה הקשות בדבר ניצול נשים בחברה היהודית, בין היתר תוך סחר בהן, והיא הואשמה כמי ש'עולבת ביהדות'. עם זאת, איגוד הנשים היהודיות גדל בהתמדה ומנה 32 אלף חברות ב-82 אגודות ב-1907. בשלב מסוים הגיע הארגון אף ל-50 אלף חברות, והיה ארגון הנשים היהודי הגדול בעולם. ב-1916 קראה פפנהיים ל'סיום הפיצול בעבודת הרווחה היהודית'[2], קריאה שתרמה להקמת הלשכה המרכזית לרווחה של יהדות גרמניה (Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland) המתקיימת עד היום. עבודתה בתחום זה נתמכה גם על ידי סידוני וורנר.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 נבחרה פפנהיים פעם נוספת לראשות איגוד הנשים היהודיות, אך פרשה מתפקידה זה ב-1934 כיוון שעמדה על עמדותיה האנטי-ציוניות, בשעה שהתנועה הציונית הלכה והתחזקה בארגון תחת האיום הנאצי והגזירות על החיים היהודיים בגרמניה. בייחוד התנגדה לפעילות התנועה הציונית להעלאת בני נוער לארץ ישראל כחלק מעליית הנוער. היא דחתה את הרעיון שהנערים יעלו לארץ בעוד משפחותיהם נשארות בגרמניה. עם זאת, היא עצמה פעלה להבאתם של קבוצת יתומים יהודים-גרמנים לבריטניה ב-1934. לאחר חקיקת חוקי נירנברג האנטישמיים ב-15 בספטמבר 1935 שינתה דעתה וטענה לטובת הגירת האוכלוסייה היהודית מגרמניה. את מקומה של פפנהיים בהנהגת איגוד הנשים היהודיות תפסה אוטיליה שנוולד, עד פירוקה על ידי הנאצים ב-1939.

נוי-איזנבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטה פפנהיים הייתה המייסדת והיוזמת של מוסדות רבים, כולל גני ילדים, בתי קהילה ומוסדות חינוך. כמפעל חייה ראתה את הבית לנערות יהודיות של נוי-איזנבורג (Mädchenwohnheim Neu-Isenburg). לאחר נאום שנשאה ב-1901 בפני 'אגודת הנשים הישראליות'(Israelitischer Frauenverein) התכנסה סביבה קבוצת נשים, שהקימו מאוחר יותר ארגון עצמאי: 'עזרה לנשים' (Weibliche Fürsorge). החל מ-1906 מטרתה של פפנהיים הייתה להקים מקלט סיוע לנערות במצוקה שנדחו על ידי משפחתן ולנשים יהודיות שנמלטו ממציאות של זנות וסחר, שם תוכל ליישם את התאוריות שפיתחה על עבודה סוציאלית יהודית.

הבית אותו ביקשה להקים אמור היה להתבסס על העקרונות הבאים:

  • בניגוד לצדקה היהודית המסורתית, עבודה סוציאלית יהודית צריכה להתמקד בחינוך והכשרה לחיים עצמאיים.
  • בהתאם לעיקרון 'המעקב המסייע', יש לעקוב אחר התקדמותן של יוצאות הבית והתקדמותן בחייהן במהלך תקופה ממושכת, על מנת לוודא שהן אינן חוות נסיגה במצבן ושבות למציאות של מצוקה.
  • "הבית אינו אמור להיות מוסד המטפל בנוער במובן המשפטי, לא אנדרטת אבן לכמה מייסדים, עם הקדשות, לוחות חקוקים, מסדרונות, חדרי אוכל, בית ספר יסודי, תאי ריתוק, ומשפחת-מנהל שתלטנית, אלא בית. על אף שלא יוכל אלא להוות תחליף לגידולם התקין של ילדים בתוך משפחותיהם, שהיא עדיפה".
  • הדיירות צריכות להיות מעורבות במסורת ובתרבות היהודיים
  • הבית צריך לשמור על פשטות, כך שהדיירות יכירו את המציאות והדרישות של קיום משק בית מהמעמד הבינוני-נמוך.

לואיז גולדשמידט, קרובת משפחתה של אמה של פפנהיים, העמידה לרשותה שני בתים במטרה להקים בהן בית-נערות, עם כל המערך הרפואי והמוסדות החברתיים, בנוי-איזנבורג שליד פרנקפורט-מיין, באזור שייתרונותיו היו בין היתר העובדה שחוקיו היו נוקשים פחות מאלה הפרוסיים, ביחס לאנשים חסרי-נתינות. פפנהיים הצליחה לגייס כ-19 אלף מארק לתפעול הבית, והוא החל פעולתו ב-1907 במטרה "לספק הגנה לאלו הזקוקות להגנה, וחינוך לאלו הזקוקות לחינוך".

המקום התאפיין בפשטות, ויש שאף מתחו ביקורת על דלותו. כך, לא היה בו מים זורמים בשירותים ואף לא חימום בחורף עד שנת 1920. אבל התנאים אפשרו שמירה על דרישות ההגיינה ואף על תזונה כשרה לפי ההלכה היהודית. במרתף אף הוקם 'מטבח פסח' ששימש פעם בשנה לימי החג. בבית ובחצר הוצגו יצירות אמנות, במטרה להעשיר את השוהות, בין היתר פסל של הפסל פריץ ג. קורמיס על פי סיפור שכתבה פפנהיים. בבית ניתנו גם סדרות של הצגות, והרצאות, בין היתר מפי הפילוסוף מרטין בובר שהיה ידידה של פפנהיים, והתארח בו כמה פעמים.

מספר הדיירות היה קטן בתחילה, אך גדל מעשר ב-1908 ל-152 ב-1928. המבנים הקיימים הורחבו באמצעות תרומות והותאמו לצרכים ההולכים וגדלים. סופו של דבר היה 'הבית' מורכב מארבעה בניינים, כולל אחד לנשים הרות ולאלה שילדו זה עתה, כשהלידות נעשו בקליניקה בפרנקפורט. ילדי 'הבית' למדו בבית הספר היסודי של נוי-איזנבורג. התושבות זכו לטיפול רפואי שוטף, ונערכו בדיקות פסיכיאטריות קבועות. עם זאת דחתה פפנהיים את הטיפול הפסיכואנליטי בדיירות. בהתבטאות נדירה שלה בנושא זה, שהיה לחלק מהביוגרפיה האישית שלה, אמרה כי : "פסיכואנליזה היא בידי הרופא מה שהוידוי בידיו של הכומר הקתולי. השאלה האם היא נעשית כלי טוב או חרב פיפיות תלויה במי שמנהל אותה ובטיפול".

היות שהעדיפה שלא לממן את הבית מכספי תורמים גדולים ועשירים, הוקמה 'אגודת בית הנשים היהודיות' כנותנת חסות ובעלים של המוסד. דמי טיפול של החברות בסך 3 מארקים לשנה, אמורים היו לאפשר את הוצאות התפעול השוטפות.

פפנהיים לא זכתה בתחילה להערכה מרובה על עבודתה בהקמת הבית. בחוגים האורתודוקסיים ראו בו שערורייה, ואף טענו כי קיומו הוא הסכמה-בשתיקה להתנהגות מופקרת ולזנות. בקהילה היהודית מקובל היה לנסות ולחבר נשים שנקלעו לזנות ולהורות יחידנית בעקבות כך, חזרה למשפחותיהן, ואף ניסיונות לאלץ אבות-ידועים להינשא לנשים אותן הכניסו להריון כלקוחות-זנות או להתחייב בתשלום דמי מזונות.

שנותיה האחרונות ומותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברה של פפנהיים

לאחר מותה של אמה ב-1905, חיה פפנהיים לבדה במשך שנים רבות, בלא זוגיות מוכרת. במאי 1923 הייתה אחת הדוברות העיקריות בקונגרס העולמי הראשון של נשים יהודיות בווינה, שם דיברה על הצורך להגן על נערות ונשים יהודיות מסחר ובזנות. ב-1924 התחילה ידידות קרובה עם חנה קרמינסקי, שהייתה צעירה ממנה ב-40 שנה, כאשר חנה נבחרה להוביל את מועדון הנוער היהודי (Jüdischer Mädchenclub ). שתי הנשים בילו את זמנן החופשי יחד ככל האפשר. כאשר עברה קרמינסקי לברלין ב-1925, כתבו זו לזו כמעט מדי יום.

במהלך טיול לוינה ב-1935 תרמה שניים מאוספיה (תחרות ואובייקטים קטנים מברזל יצוק) למוזיאון האמנות השימושית בווינה. משם נסעה לאיי איישל, ובמהלך מסעה, חלתה ונלקחה לבית החולים הישראליתי במינכן, שם נותחה ונמצא כי סבלה מגידול ממאיר. למרות מחלתה נסעה בסוף השנה לאמסטרדם לפגוש את הנרייטה סאלד שעמדה בראש עליית הנוער, ושבה לגליציה לייעץ לרשת בתי הספר בית יעקב. עם חזרתה לפרנקפורט החמירה מחלתה והיא רותקה למיטתה. בסוף חייה סבלה גם מצהבת.

בימיה האחרונים, זומנה לחקירה במשטרה באופנבך, בעניינה של עקרת בית שסבלה ממגבלה שכלית התפתחותית, והמשטרה האשימה אותה בהתבטאות פוגענית כלפי אדולף היטלר. פפנהיים הופיעה לחקירה על אף בריאותה הלקויה. לאחר שימוע שנערך ב-16 באפריל 1936 בו סיפקה בשלווה אך בנחישות מידע על התקרית, לא ננקטו על ידי המשטרה צעדים נוספים.

עד ימיה האחרונים טופלה על ידי חברתה חנה קרמינסקי ונקברה לצד אימה בבית העלמין היהודי ראט ביל שטראסה בפרנקפורט.

לאחר מותה של פפנהיים, נמשכה העבודה בנוי-איזנבורג ללא הפרעה עד למשחקים האולימפיים ב -1936. בשנת 1937 לא הורשו עוד הילדות היהודיות המתגוררות בבית ללמוד בבית הספר היסודי של נוי-איזנבורג, והיה צורך להעבירם מדי יום לבית הספר היהודי בפרנקפורט. ב-1938 הביא סניף איזנבורג של המפלגה הנאצית לסגירת פעילות הבית. ב-10בנובמבר 1938, יום אחרי פוגרום נובמבר, הותקף הבית, הבניין הראשי נשרף ויתר הבניינים נהרסו. ב-31 במרץ פורק מה שנשאר מהבית על ידי הגסטאפו, ושארית השוהות בו נשלחו למחנה הריכוז בטרזינשטט שם נרצחו רובם. ב -9 בדצמבר 1942 הובאה חנה קרמינסקי למחנה ההשמדה באושוויץ-בירקנאו, שם נרצחה ב-4 ביוני 1943.

עבודתה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים, מחזות, שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עבודותיה הראשונות פרסמה ברטה פפנהיים באנונימיות, ולאחר מכן תחת הפסדונים "פאול ברטולד", פרקטיקה נפוצה בקרב נשים כותבות בתקופתה. את הכינוי יצרה על בסיס שינוי שמה - הפ' של שם משפחתה ותחילת שמה הפרטי. החל משנת 1902 החלה לפרסם נובלות, מחזות וכתבים אחרים בשמה האמיתי.

ספרה 'סיפורים קטנים לילדים' (Kleine Geschichten für Kinder) הופיע בעילום שם ב-1888, ולאחריו פרסמה ב-1890 קובץ סיפורים 'חנות יד שנייה' (der Trödelbude). תשעת הסיפורים שבקובץ זה מכילים בכל אחד מהם חפץ או אובייקט פגום או בילתי שימושי כמו פיסת תחרה, תיבת נגינה או סיר לקפה. ב-1913 פרסמה את המחזה 'רגעים טרגיים, שלוש סצינות מהחיים' (Tragische Momente), שעסק בחייהם של זוג יהודים נשואים[3]. בסצנה הראשונה הם חווים את זוועת הפוגרומים הרוסיים של 1904, ונמלטים לפרנקפורט. בשנייה אינם מתקבלים יפה בקהילה, כיהודים-רוסים. בעל פונדק רוצה להעסיק את האישה כמארחת ואת הגבר כפעלולן. כשהם מסרבים להצעתו הוא מלשין עליהם כעל פושעים פוליטיים והם נאלצים לברוח לפלסטינה. הסצנה השלישית מראה את הגבר כאלמן, מחכה לבנו שישוב מאירופה. כשהבן מתוודא כי אינו יכול לדמיין עצמו חי חיי חקלאי בפלסטינה, מתאבד האב. פפנהיים סירבה שהמחזה יומחז בכינוס איגוד הנשים היהודיות ב-1933: "מאחר שאת 'רגעים טרגיים כתבתי בלא מניעים נסתרים, והוא וודאי יעורר התנגדות בקרב מעגלים ציוניים בשל קורותיהם". היא יעצה כנגד "פיזור חומרים נפיצים בין הנשים".

פפנהיים כתבה גם טקסטים רבים שלא פורסמו בחייה, חלקם אבדו וחלקם נתפזרו, בין היתר שורה של 'מזכרים' קצרים ואמרות, חלקם מתוארכים, וחלקם מועתקים על ידי מזכירתה לוסי ג'ורדן. טקסטים אלו כוללים גם 'תפילות' שפורסמו מעט אחר מותה על ידי איגוד הנשים היהודיות. תפילות אלו לא היו בנוסח מסורתי, כי אם שירים קצרים בהם פנתה פפנהיים לאלוהים.

בין שיריה שנכתבו בשנים 1910–1912:

"האהבה לא פקדתני - אז צימחתי כצמח במרתף, ללא אור. האהבה לא פקדתני - אז הדהדתי ככינור ששוברה קשתו. אז שיקעתי עצמי בעבודתי מחייה עצמי בכאב מן החובה. האהבה לא פקדתני - אז אברך מותי במחשבתי כפני ידיד"

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של פפנהיים בדמותה של גליקל מהמלין, מאת הצייר הצייר לאופולד פיליצ'ונסקי

אחת מעבודותיה הראשונות בכתב הייתה תרגום ספרה של מרי וולסטונקראפט 'הגנה על זכויות האשה'. החל משנת 1910 תרגמה כמה טקסטים מיידיש לגרמנית, ביניהן זיכרונותיה של גליקל מהמלין. ה'מעשה בוך' אותו תרגמה ב-1929 וחלקים מספר ההדרכה לנשים צאנה וראנה - בראשית שפורסם, ושמות וויקרא שאבדו.

פפנהיים עסקה רק בתרגום יצירות שנכתבו על ידי נשים או עבור נשים. מעשה בוך וצאנה וראנה היו יצירות 'ספרות הנשים' הנפוצים ביותר ביידיש בתקופתה. בהקדמה לזכרונותיה של גליקל מהמלין כתבה:

"תרגום הטקסט לשפה וביטוי מודרניים, נועד לשקם את דמותה של אישה שהייתה מושרשת עמוק בתקופתה, בולטת בשל מתנותיה האינטלקטואליות הייחודיות, נאמנה לאמונתה, נאמנה לעמה, נאמנה למשפחתה ונאמנה לעצמה".

בהקדמה למעשה בוך כתבה: "בידי הורים, מחנכים ומורים, הסיפורים השונים יכולים להוות גשר להבנה חדשה של משמעות התרבות והאמונות היהודיות המסורתיות".

כשחקרה את שורשיה עם אחיה ויליאם ועם קרוב משפחה נוסף שגילתה, סטפן מאייר, גילתה קרבה משפחתית מסוימת לצאצאי גליקל מהמלין. הצייר לאופולד פיליצ'ונסקי (1869–1933) אף צייר לבקשתה ציור שלה בדמותה של גליקל.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחום המרכזי עליו כתבה הייתה דווקא כתיבה אינפורמטיבית שעסקה במצבם החברתי של פליטים יהודים בכלל, ונשים בפרט. ב-1924 פרסמה את ספרה המפורסם ביותר 'עבודה סיזיפית' (Sisyphus-Arbeit), מחקר על סחר בנשים וזנות במזרח אירופה ובאוריינט.

הכרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול לזכרה של פפנהיים, 1954, גרמניה המערבית.

ב-1954 הונפק בול לזכרה בגרמניה המערבית בסדרה שכותרתה "מיטיבי האנושות". בשנת ה-50 למותה, נערך כנס שעסק בהיבטים שונים בחייה. באתר בו התקיים בעבר ה'בית' שייסדה לנערות ונשים במצוקה בנאו-אייזנבורג, נחנך לזכרה חדר סמינרים ואנדרטה בשנת 1997.

מכתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברטה פפנהיים, "זכותה של אשה; מבחר כתבים על פמיניזם ויהדות", תרגום: מגרמנית - יונתן ניראד, עריכה: עריכה ומבוא - נטלי ניימרק־גולדברג. הוצאת כרמל ירושלים, 2019

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנן חריף, "האמא של בנות ישראל", סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה 4 (תש"ע), עמ' 16–29.
  • רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות (ירושלים, תשע"ח), עמ' 543–552.
  • נטלי ניימרק-גולדברג, "ברטה פפנהיים וכתביה בהקשר של תקופתה", בתוך: ברטה פפנהיים, זכותה של אשה, הוצאת כרמל ירושלים, 2019, עמ' 15–76.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברטה פפנהיים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פפנהיים, זכותה של אשה, הוצאת כרמל ירושלים, 2019, עמ' 313 – 331
  2. ^ פפנהיים, זכותה של אשה, הוצאת כרמל ירושלים, 2019, עמ' 247 – 254
  3. ^ פפנהיים, זכותה של אשה, הוצאת כרמל ירושלים, 2019, המחזה תורגם לעברית ומופיע במלואו בעמ' 103 –141