גליקל מהמלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברטה פפנהיים, מצאצאיה של גליקל, לבושה בבגדי תקופתה של גליקל. התמונה צוירה בגרמניה על ידי הצייר היהודי-גרמני לאופולד פיליחובסקי בשנת 1924-1923. מעל הספר כתוב: "זכרון מרת גליקל האמיל".‏[1]

מרת גליקל בת ר' יהודה לייב, הידועה כגליקל האמיל (בלועזית Glickl או Glückel, בעברית מודרנית: גליקל מהמלין; ה'ת"ה, 1645 – ב' דראש השנה תפ"ה, 19 בספטמבר 1724), הייתה אשת עסקים וכותבת זיכרונות יהודייה אשכנזייה.

גליקל זכתה לפרסום רק שנים רבות לאחר מותה, בזכות זכרונותיה, שאותם חיברה ביידיש מערבית[2] ויעדה לקריאה לצאצאיה:

"ילדי היקרים, אני כותבת לכם זאת שמא היום או מחר יבואו בניכם או נכדיכם היקרים ולא ידעו את משפחתם, לכן הצבתי לכם את הדברים כאן בקצרה כדי שתוכלו לדעת מאילו אנשים אתם באים".‏[3]

החלק הראשון של זכרונותיה הוא למעשה צוואה רוחנית ודברי מוסר.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבי אמה של גליקל, נתן מעלרייך, היה עשיר וישב בעיר דטמולד, עד שקיבל צו גירוש ועבר עם אשתו ובניו לעיר אלטונה.‏[4] אביה של גליקל, סוחר אבני החן לייב פינקֶרְלֶה שטאדה, היה נשוי במשך 15 שנה לרייצא, והיתה להם בת יחידה, מנישואיה הקודמים של רייצא, שנפטרה מאוחר יותר בזמן לידתה הראשונה. לאחר מותה של רייצא ללא ילדים משותפים,‏[5] נשא אביה של גליקל את בילה, אם גליקל, שילדה לו שישה ילדים, בעיר המבורג באימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1648, כשהייתה גליקל בת פחות משלוש, גורשה משפחתה מהמבורג יחד עם כל האשכנזים מהעיר אלטונה שהתיישבו בה שני העשורים הקודמים, והם עברו לאלטונה הקרובה (כיום חלק מהמבורג) שהייתה בשלטון דני.‏[6] במהלך חורף 1657–1658 פלשו השוודים לאלטונה, ויהודי העיר ברחו להמבורג המוגנת יותר. הם הורשו להישאר בעיר, והיו בעלי מעמד של יהודי חסות דנים. לטענת גליקל, אביה היה היהודי הראשון שהורשה לחזור ולהתיישב בהמבורג.‏[7] סבתה מצד אמה התגוררה בביתם במשך 17 שנים ונפטרה בגיל 74.‏[8]

עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, אורסה גליקל לחיים האמל (מהעיר המלין). כעבור שנתיים, עוד לפני שמלאו לה 14 שנים, הם נישאו בהמלין, אליה נסעה גליקל עם הוריה בעגלות איכרים.‏[9] על השינוי הדרמטי בחייה כתבה: "הייתי ילדה...והיה עלי להישאר בלי אבי ואמי בארץ זרה אצל אנשים זרים... הייתי ילדה צעירה וגודלתי מנעורי בכל הפינוקים...לבוא מעיר כמו המבורג...האמיל עצמה היא מקום עלוב וחסר עניין. אבל כל זה לא היה חשוב לי משום נחת הרוח שהייתה לי מחמי".‏[10] לאחר החתונה גר הזוג בבית הוריו של חיים בהמלין, ובשל מחסור באפשרויות מסחר עברו לאחר כשנה להמבורג והתגוררו בבית הוריה.‏[3] מיד לאחר שעברו להמבורג נכנסה להריון. 8 ימים לאחר שילדה את בתה הראשונה, ציפור, ילדה גם אמה של גליקל בת: "לא הייתה לנו מנוחה בשל האנשים הרבים שמיהרו לבוא לראות את הפלא: אם ובת, יולדות שתיהן, שוכבות בחדר אחד".‏[11] כעבור שנה מאז שעברו להמבורג, עברו להתגורר בשכירות בבית משלהם וויתרו על התמיכה הכלכלית של הוריה של גליקל, שהביעה את שמחתה על חייהם החדשים והעצמאיים: "אני סבורה שלא היה בעולם זוג מאושר וחביב יותר מאתנו". כשהיתה ציפור בת שנתיים, ילדה גליקל את ילדה השני, בנה נתן.‏[12] במהלך שלושים שנות נישואיה לחיים האמל, ילדה גליקל ארבעה עשר ילדים, ושניים מהם מתו בילדותם. היא נתאלמנה מבעלה ב-1689, ונאלצה לנהל בעצמה את עסקי המסחר שלו, ולנהל קשרי מסחר בשוקי אמסטרדם, לייפציג, ברלין, וינה, מץ ופריז.

ב-1700 נישאה בשנית לבנקאי הרץ לוי מהעיר מץ שבממלכת צרפת, ונתאלמנה שנית ב-1712. למן פטירת בעלה הראשון החלה לכתוב את זכרונותיה, שאותם ייעדה לקריאה לילדיה. ב-1724 נפטרה במץ.

במוזיאון היהודי בברלין מוקדשת עמדת תצוגה שלמה לגליקל מהמלין. דרך תולדות חייה, המבקר אמור להתרשם מאורח החיים היהודי בגרמניה בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18.

סול ליפצין מתאר את גליקל כ"בקיאה בחכמתה של אגדת התלמוד" וכ"מושפעת עמוקות מן התחינות", ספרות תפילות בשפה היידית אשר נועדו לנשים.‏[13]

תולדות ספר זכרונותיה וגלגוליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לספר זכרונותיה נודעה חשיבות היסטוריוגרפית רבה: גליקל מתארת אירועי מפתח בתולדות ישראל בתקופתה (כמו המתח המשיחי בעקבות השמועות על שבתי צבי או השפעת מלחמות השוודים) ואירועי יום-יום בחיי היהודים. היא מספרת על החיים באלטונה לאחר הגירוש מהמבורג. היהודים נזקקו לתעודות מעבר כדי להכנס להמבורג, בה נאלצו לחפש את מחייתם, כאשר רבים מהם התגנבו אליה השכם בבוקר בלי תעודה, וחזרו בלילה, תוך סכנה מפני שנאת יהודים ("רשעות" ביידיש מערבית), בריונים ו"ריקים ופוחזים" כלשונה, עד שכל אשה "הייתה מודה לאלוהים כשהיה בעלה שב אליה בשלום".‏[14] היא זוכרת מילדותה את המלחמה בין קרל העשירי גוסטב, מלך שוודיה, לבין פרדריק השלישי, מלך דנמרק: "היה חורף קר ביותר... פתאום, בשבת, באה הצעקה 'השוודי בא!' זה היה עוד בבוקר, עדיין שכבנו במיטה. אז קפצנו כולנו, אבוי, עירומים וחשופים מן המיטות ורצנו...העירה, ושם הצטרכנו למצוא מחסה מקצתנו אצל ספרדיים ומקצתנו אצל עירוניים".‏[7] היא מספרת שבעת בריחת יהודי וילנה מעירם עקב קרב וילנה (1655) (אנ'), "רבים הגיעו להמבורג והייתה להם מחלה מידבקת", ואביה אירח בעליית הגג בביתם כעשרה חולים, שחלקם הבריאו וחלקם נפטרו, וגם גליקל ואחותה הגדולה עלקלי חלו במחלה.‏[8] היא מספרת על רצח גיסה, משה, על ידי שודדים, ועל בריחתו בחוסר כל של גיסה אברהם, בעקבות גזרות ת"ח ות"ט (1648) של חמלניצקי בפולין.‏[15] בהיותה בהריון עם בתה מאטי (או מטה), נשדד ונורה למוות מרדכי, שעבד כסוכן של גליקל ובעלה, בדרכו ברגל מהנובר להילדסהיים על ידי צייד כפרי, שלטענת גליקל הטיח בקורבן בעת השוד "נבלה יהודית שכמותך".‏[16]

חשיבות נוספת נודעת לשפה היידית בה נכתבו הזכרונות, ואף יותר מכך לעובדה שהזכרונות נכתבו בידי אישה, תופעה נדירה בחיבורים יהודיים מאותה תקופה.

כתב־ידה של גליקל הועתק לפחות פעמיים על ידי בני משפחתה, והתגלגל אל החוקר דוד קאופמן - הראשון שחשף את הטקסט ברבים, בשנת 1896.‏[17] כיום שמורה ההעתקה ששימשה את קאופמן, בהעתקת משה, בנה של גליקל, בספרייה העירונית והאוניברסיטאית של פרנקפורט. פרסומו של קאופמן היה בשפת המקור, כך שמהדורה זו הייתה נגישה כמעט אך ורק לחוקרים. בת המשפחה, ברטה פפנהיים, פרסמה בשנת 1910 תרגום לגרמנית על פי מהדורת קאופמן, "בלשון ובאותיות המובנות לכולם". המבוא לתרגום פותח בהצהרה שאין לפפנהיים כל יומרה מדעית לעבודתה והיא מדגישה שהספר נועד בעיקר לבני המשפחה, בהתאם למשאלתה של המחברת לספר לצאצאיה על תולדות המשפחה.‏[18] ההיסטוריון אלפרד פיילכנפלד (Alfred Feilchenfeld) פרסם בשנת 1913 תרגום נוסף לגרמנית.‏[19] עניינו של תרגום זה הוא בחומר ההיסטורי־עובדתי, ונוהג להשמיט את הפן האישי־סיפורי של גליקל (הוא אף השמיט כמעט לחלוטין את חלקו הראשון של החיבור, שעניינו מוסרי). תרגום זה יצא בשבע מהדורות ושימש בסיס לתרגום לאנגלית, לצרפתית ולאיטלקית.‏[20][21]

מהדורת קאופמן ולשון המקור שימשו את א"ז רבינוביץ' לתרגום העברי שיצא בשנת 1929, כמו גם לתרגום אנגלי מאת בת-ציון אייברהמס, ל"תרגום" ולעיבוד ליידיש מודרנית ותרגום לשפות נוספות. מהדורה עברית מדעית התפרסמה על ידי חוה טורניאנסקי בשנת 2006.

מלבד תרגומים שלמים לספר, פורסמו גם מספר עיבודים מקוצרים, בעברית ובאנגלית, בהם המיועדים לתלמידים, ונכתבו שירים המבוססים על חייה ועל הכתוב בספר זכרונותיה. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כתב עורך הדין היהודי מקס באומן מחזה המתמקד בגליקל, שהוצג לראשונה, ביידיש, בלודז' שבפולין ב-1937, כשאת התפקיד הראשי משחקת אידה קמינסקה. בהתבסס המחזה שכתב באומן, נעשתה הצגת רחוב בשנת 1994, שעוברת באתרים השונים בהם מתרחשות הסצנות. מחזה נוסף, שמתבסס על סיפורה של גליקל, הועלה במסגרת פסטיבלים שונים ובברקליי, ובשנת 2000 בניו יורק.‏[22]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, עמ' לא, לג, הערה 104.
  2. ^ יש הקוראים לשפה בה נכתבו זכרונותיה של גליקל גרמנית־יהודית, על מנת להבדילה מהיידיש שדוברה במזרח אירופה; ראו מאמרה של אריקה טים בתוך: גליקל, זיכרונות 1691–1719, עמ' סא-סג
  3. ^ 3.0 3.1 גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 129.
  4. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 65-63.
  5. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 61, 75-73.
  6. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 51-49.
  7. ^ 7.0 7.1 גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 55.
  8. ^ 8.0 8.1 גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 77.
  9. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 111-109.
  10. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 115.
  11. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 133.
  12. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 139-137.
  13. ^ Liptzin, Sol, A History of Yiddish Literature, Jonathan David Publishers, Middle Village, NY, 1972, ISBN 0-8246-0124-6, עמ' 15
  14. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 53-51.
  15. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שני, עמ' 119-115.
  16. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, ספר שלישי, עמ' 149-143.
  17. ^
    PROF. Dr. David Kaufmann, Die Memoiren der Glückel von Hameln, 1645–1719, Frankfurt Am Mein: J. Kaufmann, 1896
  18. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, מבוא, תרגומים ועיבודים של היצירה, עמ' נג.
  19. ^
    Alfred Feilchenfeld, Denkwürdigkeiten der Glückel von Hameln, (Berlin: Jüdischer Verlag, 1913)
  20. ^
    "Mémoiris de Gluckel Hameln", taduction et présentation de Léon Poliakov, Paris: Les Édition de Minuit, 1971
  21. ^
    "Memoire di Glückel Hameln", Introduzione di Piero Stefani, Traduzione di Vanna Lucattini Vogelmann, Firenze: Giuntina, 1984
  22. ^ גליקל, זיכרונות 1691–1719, מבוא, תרגומים ועיבודים של היצירה, עמ' נו.