גליקל מהמלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברטה פפנהיים מחופשת לגליקל מהמלין.

מרת גליקל בת ר' יהודה לייב, הידועה כגליקל האמיל (בלועזית Glickl או Glückel, בעברית מודרנית: גליקל מהמלין; ה'ת"ה, 1645 – ב' דראש השנה תפ"ה, 19 בספטמבר 1724), הייתה אשת עסקים וכותבת זיכרונות יהודייה אשכנזייה.

גליקל זכתה לפרסום רק שנים רבות לאחר מותה, בזכות זכרונותיה, שאותם חיברה ביידיש מערבית[1] ויעדה לקריאה לצאצאיה. החלק הראשון של זכרונותיה הוא למעשה צוואה רוחנית ודברי מוסר.

אביה של גליקל, סוחר אבני החן לייב פינקֶרְלֶה שטאדה, היה נשוי במשך 15 שנה לרייצא, ולאחר מותה ללא ילדים משותפים‏[2] נשא את בילה, אם גליקל. ממנה נולדו שישה ילדים, בעיר המבורג, באימפריה הרומית הקדושה. כשהייתה גליקל בת פחות משלוש גורשה משפחתה, עם כל האשכנזים תושבי העיר, מהמבורג, והם עברו לעיר אלטונה הקרובה (כיום חלק מהמבורג) שהייתה בשלטון דני. במהלך חורף 1657-1658 פלשו השבדים לאלטונה, ויהודי העיר ברחו להמבורג המוגנת יותר. הם הורשו להישאר בעיר, והיו בעלי מעמד של יהודי חסות דנים. בגיל 12 אורסה לחיים האמל (מהעיר המלין), וכשהייתה בת 14 נישאו. הזוג גר כשנה בבית הוריו בהמלין, ובשל מחסור באפשרויות מסחר עברו להמבורג. במהלך שלושים שנות נישואיהם ילדה גליקל ארבעה עשר ילדים, ושניים מהם מתו בילדותם. היא נתאלמנה מבעלה ב-1689, ונאלצה לנהל בעצמה את עסקי המסחר שלו, ולנהל קשרי מסחר בשוקי אמסטרדם, לייפציג, ברלין, וינה, מץ ופריז. ב-1700 נישאה בשנית לבנקאי הרץ לוי מהעיר מץ שבממלכת צרפת, ונתאלמנה שנית ב-1712. למן פטירת בעלה הראשון החלה לכתוב את זכרונותיה, שאותם ייעדה לקריאה לילדיה. ב-1724 נפטרה במץ.

לספר זכרונותיה נודעה חשיבות היסטוריוגרפית רבה: גליקל מתארת אירועי מפתח בתולדות ישראל בתקופתה (כמו המתח המשיחי בעקבות השמועות על שבתי צבי או השפעת מלחמות השבדים) ואירועי יום-יום בחיי היהודים. חשיבות נוספת נודעת לשפה היידית בה נכתבו הזכרונות, ואף יותר מכך לעובדה שהזכרונות נכתבו בידי אישה, תופעה נדירה בחיבורים יהודיים מאותה תקופה.

במוזיאון היהודי בברלין מוקדשת עמדת תצוגה שלמה לגליקל מהמלין. דרך תולדות חייה, המבקר אמור להתרשם מאורח החיים היהודי בגרמניה בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18.

סול ליפצין מתאר את גליקל כ"בקיאה בחכמתה של אגדת התלמוד" וכ"מושפעת עמוקות מן התחינות", ספרות תפילות בשפה היידית אשר נועדו לנשים.‏‏‏[3]

תולדות הספר וגלגוליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב־ידה של גליקל הועתק לפחות פעמיים על ידי בני משפחתה, והתגלגל אל החוקר דוד קאופמן - הראשון שחשף את הטקסט ברבים, בשנת 1896.‏[4] כיום שמורה ההעתקה ששימשה את קאופמן, בהעתקת משה, בנה של גליקל, בספרייה העירונית והאוניברסיטאית של פרנקפורט. פרסומו של קאופמן היה בשפת המקור, כך שמהדורה זו הייתה נגישה כמעט אך ורק לחוקרים. בת המשפחה, ברטה פפנהיים, פרסמה בשנת 1910 תרגום לגרמנית.‏[5] ההיסטוריון אלפרד פיילכנפלד פרסם בשנת 1913 תרגום נוסף לגרמנית.‏[6] עניינו של תרגום זה הוא בחומר ההיסטורי־עובדתי, ונוהג להשמיט את הפן האישי־סיפורי של גליקל (הוא אף השמיט כמעט לחלוטין את חלקו הראשון של החיבור, שעניינו מוסרי). תרגום זה יצא בשבע מהדורות ושימש בסיס לתרגום לאנגלית, לצרפתית ולאיטלקית.‏[7][8]

מהדורת קאופמן ולשון המקור שימשו את א"ז רבינוביץ' לתרגום העברי שיצא בשנת 1929, כמו גם לתרגום אנגלי מאת בת-ציון אייברהמס, ל"תרגום" ולעיבוד ליידיש מודרנית ותרגום לשפות נוספות. מהדורה עברית מדעית התפרסמה על ידי חוה טורניאנסקי בשנת 2006.

מלבד תרגומים שלמים לספר, פורסמו גם מספר עיבודים מקוצרים, בעברית ובאנגלית, בהם המיועדים לתלמידים, ונכתבו שירים המבוססים על חייה ועל הכתוב בספר זכרונותיה.‏[9] לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, כתב עורך הדין היהודי מקס באומן מחזה המתמקד בגליקל, שהוצג לראשונה, ביידיש, בלודז' שבפולין ב-1937, כשאת התפקיד הראשי משחקת אידה קמינסקה. בהתבסס המחזה שכתב באומן, נעשתה הצגת רחוב בשנת 1994, שעוברת באתרים השונים בהם מתרחשות הסצנות.

מחזה נוסף, שמתבסס על סיפורה של גליקל, הועלה במסגרת פסטיבלים שונים ובברקליי, ובשנת 2000 בניו יורק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש הקוראים לשפה בה נכתבו זכרונותיה של גליקל גרמנית יהודית, על מנת להבדילה מהיידיש שדוברה במזרח אירופה; ראו מאמרה של אריקה טים בתוך חווה טוריאנסקי, גליקל - זכרונות, עמ' סא-סג
  2. ^ לרייצא הייתה בת אחת מנישואים קודמים
  3. ^ ‏Liptzin, Sol, A History of Yiddish Literature, Jonathan David Publishers, Middle Village, NY, 1972, ISBN 0-8246-0124-6‏, עמ' 15
  4. ^ ‏David Kaufmann: Die Memoiren der Glückel von Hameln
  5. ^ ‏Bertha Pappenheim: Die Memoiren der Glückel von Hameln
  6. ^ ‏Dr. Alfred Feilchenfeld: Denkwürdigkeiten der Glückel von Hameln
  7. ^ " Mémoiris de Gluckel Hameln", taduction et présentation de Léon Poliakov, Paris: Les Édition de Minuit, 1971
  8. ^ "Memoire di Glückel Hameln", Introduzione di Piero Stefani, Traduzione di Vanna Lucattini Vogelmann, Firenze: Giuntina, 1984
  9. ^ טוריאנסקי, עמ' נו