ברית המועצות באומות המאוחדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יחסי ברית המועצות-האומות המאוחדות
ברית המועצותברית המועצות האומות המאוחדותהאומות המאוחדות
ברית המועצות האומות המאוחדות

ברית המועצות הייתה חברה מייסדת בארגון האומות המאוחדות והשפיעה רבות על עיצובו של הארגון, הדינמיקה הפנימית שלו ומבנה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות, בה הייתה חברה קבועה. עם התמוטטות ברית המועצות ב-1991 ירשה הפדרציה של רוסיה את המושב של ברית המועצות באו"ם.

לקראת הקמת הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגעים לקראת הקמת ישות שתחליף את חבר הלאומים התקיימו עוד טרם סיום מלחמת העולם השנייה בין חברות בעלות הברית ובראשן ברית המועצות, בריטניה, ארצות הברית וסין. במסגרת המגעים התעקשה ברית המועצות על מספר עקרונות, בהם הנהגת חברות קבועה במועצת הביטחון, הכוללת זכות וטו למדינות החברות ("ארבעת הגדולות" וכן צרפת, שנוספה כחברה חמישית לאחר החזרת עצמאותה). כמו כן התנגדה ברית המועצות להכללת הפיליפינים והודו כמדינות במסגרת החברות באו"ם בטענה שאלו אינן מדינות עצמאיות (הודו הייתה מושבה בריטית והפיליפינים היו שטח חסות של ארצות הברית), בתמורה להכללתן דרשה ברית המועצות מתן מעמד מדיני נפרד ל-15 הרפובליקות הסובייטיות, דרישה שנענתה בדרישה האמריקאית למתן מעמד דומה ל-48 המדינות של ארצות הברית דאז. הסכם הפשרה איפשר לברית המועצות להכניס את הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית ואת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית כחברות בעלות מעמד מדיני נפרד (כלומר להיות מיוצגת בעצרת על ידי שלושה מושבים) בתמורה להכללתן של הודו והפיליפינים כמדינות חברות.

באפריל 1945, השתתפה ברית המועצות, יחד עם 50 מדינות נוספות ב"וועדת האומות המאוחדת בנושא מוסד בינלאומי" בסן פרנסיסקו. בוועידה זו נכתבה ונוסחה מגילת האומות המאוחדות, אשר אושררה ב-24 באוקטובר 1945 אושרה המגילה על ידי המדינות החברות הקבועות במועצת הביטחון יחד עם 46 מדינות נוספות, ובכך הוקם ארגון האו"ם[1]

19451955[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגרירה הראשון של ברית המועצות לאו"ם היה אנדריי גרומיקו. הוא כיהן בתפקיד גם בעת ההצבעה על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל ביום 29 בנובמבר 1947 - "כ"ט בנובמבר", אז נמנה גרומיקו עם התומכים באישור התוכנית שפירושה היה תמיכה בהקמת מדינה יהודית. קודם להצבעה נאם גרומיקו נאום חוצב להבות לטובת העם היהודי. גרומיקו דיבר על סבלם האיום של היהודים בשנות מלחמת העולם השנייה ועל זכותו של העם היהודי לארץ משלו.

ב-1949 השתלטה המפלגה הקומוניסטית של סין על המדינה והקימה את הרפובליקה העממית של סין. בתגובה הקימה המפלגה הלאומית את הרפובליקה הסינית בטאיוואן. המושב של סין באו"ם היה בידי אנשי המפלגה הלאומית ובתמיכת המערב נותר ייצוגה של סין בעצרת ובמועצת הביטחון בידי הרפובליקה הסינית. ברית המועצות דרשה את העברת המושב לידי "הממשלה החוקית בסין היבשתית" היא המפלגה הקומוניסטית של סין. הסכסוך, אחד הראשונים במלחמה הקרה, גרם לכך שבינואר 1950 הודיע שגריר ברית המועצות יאקוב מאליק על החרמת הדיונים ועזב את המועצה. הדבר איפשר את קבלתה של החלטת מועצת הביטחון ביוני אותה שנה, אשר גינתה את צפון קוריאה (שעדיין לא הייתה מדינה) ככוח תוקפני ואת הקמתו של כוח צבאי בינלאומי בראשות ארצות הברית שינהיג פעולת שיטור בחצי האי הקוריאני על מנת לשמור על עצמאותה של קוריאה הדרומית (דבר שהיווה את יריית הפתיחה למלחמת קוריאה. ברית המועצות, שזיהתה שהחרם פעל לרעתה בזירה הדיפלומטית, השיבה את נציגה למועצת הביטחון באוגוסט אותה שנה.[2][3] בשנת 1971, עקב התחממות היחסים בין ארצות הברית לסין, עבר המושב הסיני לידי הרפובליקה העממית של סין.

19551991[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול דואר סובייטי מ-1970, החוגג עשור ל"הצהרה בדבר מתן עצמאות למדינות ולעמים הנמצאים תחת כיבוש קולוניאליסטי"

עד 1955 היה למדינות הגוש המערבי רוב בקרב חברות האומות המאוחדות. אולם מדינות חדשות אשר קיבלו עצמאות ממעצמות קולוניאליסטיות במהלך ראשית שנות החמישים (למשל פקיסטן, תימן, בורמה, אינדונזיה, ליבריה ואף ישראל) וכן מדינות מזרח אירופה שהתקבלו כמדינות חברות האו"ם ב-1955 (אלבניה, רומניה, בולגריה והונגריה) היו בעלות ממשלות סוציאליסטיות ובכך היטו את הרוב בארגון האומות המאוחדות לצידה של ברית המועצות והפכו אותה למנהיגת הגוש העיקרי של המדינות החברות.

במשך רוב שנות המלחמה הקרה, עקב הצטברות מדינות חדשות, פוסט-קולוניאליסטיות שקיבלו עצמאות באפריקה ולהן ממשלות סוציאליסטיות, מדינות בדרום-אמריקה ומרכזה בעלות שלטון סוציאליסטי ומדינות ערב, הייתה ברית המועצות לבעלת רוב אוטומטי כמעט בהצבעות באו"ם. גם כינון גוש "המדינות הבלתי-מזדהות" שיחק לידיה של ברית המועצות, אשר שלטה בדיפלומטיה שלהן למעשה במידה רבה יותר מאשר המערב. באופן מעשי הצליחה ברית המועצות להעביר סיוע בינלאומי למדינות אלה על חשבון המדינות העשירות, דרך צינורות מוסדות האו"ם.

ב-14 בדצמבר 1960 חגגה ברית המועצות הצלחה דיפלומטית כאשר הובילה להחלטה אנטי-אימפריאליסטית, "ההצהרה בדבר מתן עצמאות למדינות ולעמים הנמצאים תחת כיבוש קולוניאליסטי" (החלטה 1514 של העצרת הכללית)[4], תוך הימנעותן של ארצות הברית, בריטניה, בלגיה, פורטוגל, צרפת ודרום אפריקה.

אף על פי כן זכתה מדיניות ברית המועצות למספר גינויים בזירת האומות המאוחדות, בשל פלישת וייטנאם לקמבודיה וכיבושה על ידי וייטנאם ב-1978 ובשל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן ב-1979.

בנושאים רבים שיתפה ברית המועצות פעולה עם מדינות המערב ברוב הארגונים המסונפים לאו"ם ובמוסדותיו.

ב-1990 תרמה ממשלת ברית המועצות פסל בשם "הטוב מביס את הרע" לרגל חגיגות 45 שנה לייסוד ארגון האומות המאוחדות. הפסל, המתאר את ג'ורג' הקדוש מנצח את הדרקון, נעשה ממתכת של טילי SS-20 Saber ופרשינג II שהותתכו בעקבות החתימת הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני.[5]

באפריל 1991 השתתפה ברית המועצות לראשונה בכוח שמירת-שלום של האו"ם, במסגרת משימת UNIKOM בה נשלח כוח משקיפים בינלאומי לכווית כחלק מאירועי הסיום של מלחמת המפרץ.[6]

בעקבות כינון חבר המדינות בדצמבר 1991, אשר פירק למעשה את ברית המועצות, ירשה הפדרציה הרוסית את מושבה של ברית המועצות באו"ם.[7] אוקראינה ירשה את מושבה של הרפובליקה האוקראינית וביילורוס ירשה את מושב הרפובליקה של ביילורוסיה.

שגרירי ברית המועצות לאו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

# תמונה שם תקופת כהונה מנהיג תחתיו כיהן הערות
התחלה סיום
1 Andrej Gromyko 1978.jpg אנדריי גרומיקו 10 באפריל 1946 מאי 1948 יוסיף סטלין כיהן לאחר מכן כשר החוץ
2 Yakov Malik 1952.jpg יאקוב מאליק 1948 אוקטובר 1952 יוסיף סטלין
3 ולריאן זורין 1952 מרץ 1953 יוסיף סטלין
4 RIAN archive 7781 Vyshinsky.jpg אנדריי וישינסקי 5 במרץ 1953 22 בנובמבר 1954 ניקיטה חרושצ'וב כיהן קודם לכן כתובע כללי. נפטר בתפקיד
5 ארקדי סובולב נובמבר 1955 1960 ניקיטה חרושצ'וב
6 ולריאן זורין 1960 יולי 1962 ניקיטה חרושצ'וב קדנציה שנייה
7 ניקולאי פיודורנקו 1962 1968 ניקיטה חרושצ'וב, לאוניד ברז'נייב
8 Yakov Malik 1952.jpg יאקוב מאליק 1968 נובמבר 1976 לאוניד ברז'נייב קדנציה שנייה
9 אולג טרויאנובסקי 1976 1986 לאוניד ברז'נייב, יורי אנדרופוב, קונסטנטין צ'רניינקו, מיכאיל גורבצ'וב
10 יורי דובינין מרץ מאי 1986 מיכאיל גורבצ'וב
11 אלכסנדר בלונוגוב 1986 1990 מיכאיל גורבצ'וב
1 יולי וורונצוב 1990 1991 מיכאיל גורבצ'וב המשיך לכהן גם לאחר התפרקות ברית המועצות

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ilya V. Gaiduk, Divided Together: The United States and the Soviet Union in the United Nations, 1945-1965, Stanford University Press, 2013 ISBN 9780804782920

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]