יחסי ארצות הברית – ברית המועצות
| יחסי ארצות הברית – ברית המועצות | |
|---|---|
|
|
| |
| ארצות הברית | ברית המועצות |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית פדרלית | מדינה חד מפלגתית לניניסטית |
יחסי ארצות הברית – ברית המועצות היו היחסים הדיפלומטיים שבין ארצות הברית לברית המועצות בשנות קיומה של ברית המועצות (1922-1991). המאפיין המרכזי של היחסים היה מתיחות רבה בין המדינות, שבא לידי ביטוי במלחמה הקרה שהתרחשה בשנים 1945–1991.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד 1945
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם פרוץ מהפכת פברואר ברוסיה בשנת 1917, ארצות הברית התנגדה לאידאולוגיה שהובילה את המהפכה ותמכה במלוכנים. עד 1933 האמריקאים לא הכירו בברית המועצות, אך במהלך מלחמת העולם השנייה שתי המדינות היו לבעלות ברית במלחמה נגד גרמניה הנאצית. עם סיום המלחמה התגלע סכסוך בין המעצמות, סכסוך שמעולם לא גלש לעימות חזיתי ולכן כונה המלחמה הקרה. הסכסוך השפיע על הפוליטיקה העולמית עד סוף המאה ה-20.
האיבה בין ארצות הברית לברית המועצות התמתנה בשנות השלושים. ב-1932 נכנסה ברית המועצות לחבר הלאומים ובשנת 1934 ארצות הברית הכירה בה. מדיניות הפיוס שנקטו מדינות המערב כלפי היטלר אשר הגיעה לשיא עם הסכם מינכן, הדאיגה את סטלין. ארצות הברית, אשר הייתה שקועה בשפל הגדול ובאותו זמן נקטה במדיניות של התבדלות, לא התערבה. סטלין נדחף בהדרגה לעבר גרמניה ובאוגוסט 1939, שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שמחלק את פולין ונותן גושפנקה למתקפה גרמנית עליה. בכך היחסים בין המערב לברית המועצות הגיעו לשפל המדרגה.
למרות השאיפה להישאר בעמדה נייטרלית, הפלישה היפנית למנצ'וריה הובילה את ארצות הברית הטילה אמברגו על יפן והחלה להעביר תמיכה לקוומינטנג בהנהגת צ'יאנג קאי שק. בעקבות כיבושי מדינות הציר באירופה, ארצות הברית החלה במדיניות השאל-החכר לתמיכה במדינות שונות ובפרט לבריטניה (וחתמה על האמנה האטלנטית שלמעשה הייתה התחייבות לחדול מהתבדלות). במהלך מבצע ברברוסה ובגלל החשש להתמוטטות ברית המועצות, ארצות הברית שינתה את עמדתה כלפי ברית המועצות והחלה במתן תמיכה כלכלית והעברת סחורות וציוד צבאי לברית המועצות. משלוח ראשון של ציוד הועבר באמצעות שיירה ארקטית באוגוסט 1941.
בדצמבר 1941, לאחר המתקפה על פרל הארבור, ארצות הברית הצטרפה למלחמה נגד יפן וגרמניה. המאמץ העיקרי של ארצות הברית בשלב זה היה בלימת היפנים בחזית האוקיינוס השקט ועם זאת הנהגת ארצות הברית הכירה בזירה האירופית כחשובה יותר (תוקף רשמי ניתן לכך בוועידת קזבלנקה). ניצחון האמריקאים בקרב מידוויי ביוני 1942 היטה את הכף לטובת ארצות הברית ואפשר להם להתפנות לזירה האירופית.
במהלך 1942 נשקלה פלישה למערב אירופה אך צ'רצ'יל והפיקוד הצבאי הבריטי סברו כי מדובר בתוכנית שנועדה לכישלון, משום שעדיין לא נוצרו התנאים ההכרחיים לביצועה, ותמכו בביצוע נחיתה אמפיבית בחופי צפון אפריקה, שהייתה כרוכה בסיכונים פחותים בהרבה. בקיץ 1942 כוחות רומל הגיעו לקו אל עלמיין וסיכנו את תעלת סואץ האסטרטגית ובחזית הסובייטית להשתלט על נהר הוולגה ועל אזור הקווקז ובכך לגרום לפגיעה חמורה במאמץ המלחמתי של ברית המועצות. סטלין הפעיל לחץ כבד על בעלות הברית המערביות לפתוח "חזית שנייה" נגד גרמניה הנאצית בשנת 1942, כדי לגרום להעברת כוחות גרמניים מהחזית הסובייטית מערבה. צ'רצ'יל נסע למוסקבה, כדי לדון עם סטלין בפעולה המתוכננת בצפון אפריקה, ולהסביר לו מדוע לא ניתן לפתוח ב"חזית שנייה" במערב אירופה ב-1942. סטלין לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מהתוכניות הצבאיות של בעלות בריתו, אך נאלץ בסופו של דבר להסתפק בכך. כישלון הפשיטה על דייפ, מספר ימים לאחר חזרתו של צ'רצ'יל משיחותיו במוסקבה, הדגים בפני ראשי המטות האמריקאים את הקשיים הכרוכים בנחיתה אמפיבית בחופי צרפת, וסייע לשכנע אותם לאמץ את התוכנית הבריטית ולוותר זמנית על החזית בצרפת.
בנובמבר 1942 נפתח מבצע לפיד שפתח את המערכה בצפון אפריקה וכצפוי אילץ את הגרמנים להסיט כוחות. בחזית המזרחית הסובייטים הביאו למפנה בקרב סטלינגרד בחורף 1942/1943 ובקרב קורסק בקיץ 1943. בוועידת טהראן בחורף 1943 סיכמו בעלות הברית על הפלישה לנורמנדי ובמקביל סטלין הבטיח לפלוש במקביל לביילורוס. בשלב זה של המלחמה החל סטלין לחשוב קדימה על עיצוב מחדש של מפת אירופה שלאחר המלחמה. מטרתו הייתה לא רק לשחרר את שטחי ברית המועצות מידי הנאצים, אלא גם להשתלט על חלק גדול ככל האפשר מאירופה, כדי להפוך את ברית המועצות לכוח הדומיננטי ביבשת, ולמעצמה עולמית מובילה.
עם פתיחת החזית במערב אירופה, יצאה לפועל גם הפלישה בחזית המזרחית-הצבא הסובייטי נחל הצלחה רבה שהפתיעה את הגרמנים ואילצה אותם להסיט כוחות רבים עד שלבסוף הצליחו לבלום את הצבא הסובייטי בסמוך לוורשה. בנקודה זו, פלש הצבא הסובייטי למדינות הבלקן והשתלט עליהן בזו אחר זו לאחר קרבות קשים כנגד צבאות מדינות הציר.
1945 והלאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוועידת יאלטה שנערכה בראשית 1945, שנועדה לדון בסדר העולמי החדש לאחר תום המלחמה, ובחלוקת אירופה וגרמניה בין מעצמות המערב וברית המועצות, הגיע סטלין בעמדת כוח. הצבא הסובייטי השתלט על רוב שטח פולין ומדינות הבלקן, והגיע למרחק קצר מבירת גרמניה, ברלין. בנוסף לכך, הממשל האמריקני היה מעוניין מאוד להשיג את הסכמת סטלין לכניסת ברית המועצות למלחמה כנגד יפן, במטרה להקל על הכנעת יפן, להביא לסיום המלחמה בזירה הפסיפית ולחסוך בנפגעים אמריקניים (ואכן, ברית המועצות תקפה את יפן).
למעצמות המערב לא הייתה ברירה מעשית, אלא להכיר במציאות שנוצרה בשטחים שנכבשו על ידי הצבא האדום. סטלין אמנם התחייב במהלך ועידת יאלטה לערוך בחירות דמוקרטיות בכל המדינות, שנכבשו על ידי צבאו במזרח אירופה, אך לא הייתה לו כל כוונה לקיים את הבטחתו. עם סיום המלחמה שלטה ברית המועצות למעשה על כל מדינות אירופה המזרחית, הקימה משטרי בובות קומוניסטיים במזרח גרמניה, פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, ובולגריה, וסיפחה אותן למה שנודע אחר כך בשם "הגוש הסובייטי". צ'רצ'יל תיאר את המצב שנוצר באירופה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, באומרו כי מסך ברזל ירד על אירופה. בנקודה זו צ'רצ'יל היה המתנגד התקיף היותר כנגד המדיניות הסובייטית בעוד האמריקאים דגלו במדיניות "השכן הטוב". סטלין מצידו, זעם על נוכחות כוחות בעלות הברית במערב ברלין ועל הפסקת הסיוע.
לאחר כיבוש גרמניה, היא חולקה לארבעה אזורי השפעה בין המעצמות. מחד, היה רצון להעניש את גרמניה ולמנוע את בנייתה כמעצמה צבאית ומאידך, כלקח מהסכם ורסאי, היה רצון לשקם את גרמניה, בעיקר מצד המערב. בעניין גרמניה, לסובייטים ולמערב היו אינטרסים סותרים:
בטווח הקצר, הרוסים שאפו להוציא את האמריקנים מברלין ובטווח הארוך לערער את השליטה האמריקנית בחלק המערבי של גרמניה כולה, תוך מטרה לחדור לגרמניה כולה ואף לנצל את משאבי גרמניה. המערב, מנגד, שאף לבסס את הכוח האמריקני במערב ברלין ובשום אופן לא להיכנע ללחץ הסובייטי ואף לאחד בהדרגה את אזור הכיבוש בחלק המערבי ליחידה כלכלית שלמה, אשר בבוא הזמן תתפתח ליחידה פוליטית. תוך זמן קצר הפך חלקה המערבי של גרמניה ליחידה כלכלית משותפת, כאשר החלקים של בריטניה וארצות הברית התאחדו לכדי "ביזוניה", בחסות האמריקאים שאף החלק המערבי לעודד את התאוששות גרמניה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית. שתי מגמות אלה פגעו קשות בברית המועצות.
ארצות הברית ובריטניה החליטו לצורך שיקום גרמניה ליזום ב-1948 מהלך כפול. חלקו הראשון נגע להחלפת הכסף המקומי אשר סבל מאינפלציה איומה בחלקים המערבים של גרמניה וברלין במטבע חדש. מהלך זה אפשר למעשה להפסיק את נזילת הכסף המערבי לידיים סובייטיות. אולם אם לא די בכך, החליטו שלוש המדינות על כינון חוקה חדשה לחלקה המערבי של גרמניה. חוקה זו אמורה הייתה ללבות שוב את המודעות הלאומית של הגרמנים, ולעודד אותם לקראת ממשל אוטונומי, לפחות במדיניות הפנים.
בעוד שהמהלך הראשון, הכלכלי, יצר בברית המועצות אי נוחות בלבד, המהלך הפוליטי גרם בברית המועצות לחרדה אמיתית. ברית המועצות לא הייתה מוכנה בשום אופן לחזות שוב בקימתה של גרמניה חזקה ובעלת מודעות לאומית על גבולותיה. העימות התפתח להטלת הסגר על ברלין אך במאמץ עיקש של המערב שארגן רכבת אווירית והעביר אספקה לאורך מספר חודשים, סטלין החליט לוותר על הסגר.
התרחבות המלחמה הקרה וסיומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – המלחמה הקרה, משבר הטילים בקובה
בנקודה זו החל לצוף על פני השטח מאבק אידאולוגי ויוקרתי בין ארצות הברית וברית המועצות, שתי מעצמות העל שנותרו לאחר תום מלחמת העולם. הסובייטים שאפו להשליט את הקומוניזם בעולם וברית המועצות ניסתה להרחיב את המעורבות שלה במדינות כמו טורקיה, יוון ואיראן והשליטה את מרותה על מדינות אירופה שהיו תחת חסותה-בפרט על הונגריה וצ'כוסלובקיה.
מנגד, גם ארצות הברית חיזרה תחת מדינות שונות, עליהן חיפשה להשפיעה, אם כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם, עידוד המשטרים החופשיים והקפיטליזם, עמדה שבאה לידי ביטוי בהכרזה על דוקטרינת טרומן. החרדה מפני התפשטות הקומוניזם התבטאה במקארתיזם ותאוריית הדומינו ולפיה התפשטות הקומוניזם למדינה אחת תביא להתפשטות הקומוניזם למדינות אחרות.
שני העימותים הסמויים הבולטים בין המדינות היו מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם שבמסגרתן ארצות הברית נלחמה בכוחות פרו-סובייטים וקומוניסטיים באסיה.
למרות העימותים בשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו להתרחב קשרי תרבות. אמנים החלו לבקר ולתת הופעות. בשנת 1956 הוחדשה הפצת מוגבלת של ירחון "אמריקה" בברית המועצות וירחון "חיים בברית המועצות" בארצות הברית.
בשנים 1969–1980 התרחשה כמעין דטאנט בין המדינות והמתיחות הורגעה במעט. תקופת ההרגעה חדלה לאחר פלישת ברית המועצות לאפגניסטן בשנת 1979 והחרם על אולימפיאדת מוסקבה.
בשנת 1981 הושבע לתפקידו נשיא ארצות הברית רונלד רייגן אשר קיים מדיניות ניצית ביותר כלפי ברית המועצות. בפברואר 1985 הכריז רייגן על דוקטרינת רייגן שמטרתה הייתה להפיל משטרים פרו-סובייטים ברבחבי העולם. במקביל, מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב הנהיג רפורמות כלכליות ופוליטיות (פרסטרויקה וגלאסנוסט) שניסו להבריא את המצב בברית המועצות. בנוסף על כך, השלטון הסובייטי הכריז דוקטרינת סינטרה ונסיגה פוליטית מארצות מזרח אירופה. תהליכים אלו הובילו בסופו של דבר לקריסת הקומוניזם במזרח אירופה ואף להתפרקות ברית המועצות עצמה. ההסכם האחרון ששתי המדינות חתמו היה האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי
מבחינה משפטית, את ברית המועצות ירשה רוסיה שניהלה גם היא יחסים דיפלומטיים מורכבים עם ארצות הברית.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יחסי ארצות הברית – ברית המועצות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
