גבול סין–רוסיה
 | |||
| |||
| אורך כולל | 4,209.3 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 14 באוקטובר 2008 | ||
| הסכמים |
| ||
| מספר מעברי גבול | 26 | ||
| מקטע מזרחי | |||
| כיוון | מזרח - מערב | ||
| תחום | משולש הגבולות רוסיה-קוריאה הצפונית-סין - משולש הגבולות רוסיה-מונגוליה-סין (טרבגן דקה) | ||
| אורך | 4,195 ק"מ | ||
| מקטע מערבי | |||
| כיוון | מזרח - מערב | ||
| תחום | משולש הגבולות רוסיה-מונגוליה-סין (הר טוון בוגד) - רוסיה-קזחסטן-סין | ||
| אורך | פחות מ-100 ק"מ | ||
.png) | |||
| גבולה של סין עם רוסיה הסובייטית (המקטע המזרחי), 1978 | |||
גבול סין–רוסיה (ברוסית: Российско-китайская граница, בסינית: 中国—俄罗斯边界) הוא הגבול הבינלאומי שבין הרפובליקה העממית של סין לבין הפדרציה הרוסית. בעקבות תהליך ההתוויה הסופי, שבוצע בראשית העשור הראשון של המאה ה-21, הסתכם אורכו ב-4209.3 ק"מ וזהו הגבול הבינלאומי השישי באורכו בעולם.
גבול רוסיה-סין מחולק לשני מקטעים לא רצופים: המקטע המזרחי הארוך והמקטע המערבי שהוא קצר יותר באופן משמעותי.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקטע המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורכו של מקטע הגבול המזרחי, על פי הערכה משותפת של המדינות שפורסמה ב-1999 הוא 4,195 ק"מ. הוא משתרע החל ממשולש הגבולות רוסיה-מונגוליה-סין, שמסומן באמצעות אבן גבול הקרויה טרבגן-דקה. ממשולש גבולות זה נמשך קו הגבול לכוון צפון-מזרח עד למפגש עם נהר ארגון. הגבול נמשך לאורכו של נהר זה ולאורכו של נהר אמור עד לשפכו של זה האחרון לנהר אוסורי. במפגש שני הנהרות הוא מחלק את האי בולשוי אוסוריסקי בין שתי המדינות ואז מתמשך דרומה לאורכו של האוסורי. הגבול חוצה את אגם חנקה ולבסוף פונה דרום-מערבה. הגבול בין שתי המדינות מסתיים בהגיעו לנהר טומן, שהוא גבולה הצפוני של קוריאה הצפונית. קצהו הצפוני של מקטע גבול זה ומשולש הגבולות סין-רוסיה-קוריאה הצפונית ממוקם ק"מ ספורים משפך הנהר אל האוקיינוס השקט, קצהו השני של גבול קוריאה הצפונית-רוסיה.
המקטע המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקטע המערבי הקצר (פחות מ-100 ק"מ) הוא הגבול בין רפובליקת אלטאי הרוסית, לבין מחוז שינג'יאנג הסיני. הוא משתרע באזור המושלג הגבוה ביותר של הרי אלטאי. קצהו המערבי הוא משולש הגבולות סין-קזחסטן-רוסיה, שמיקומו הוגדר בהסכם בין שלוש המדינות בנקודה שגובהה 3,327 מטרים מעל פני הים. קצהו המזרחי של מקטע זה הוא במשולש הגבולות המערבי של סין-מונגוליה-רוסיה, על פסגת הר טוון בוגד.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה הצארית (עד 1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבול סין-רוסיה הנוכחי הוא קו שאת רובו ירשה רוסיה (עם שינויים מינוריים) מברית המועצות. הגבול בין ברית המועצות לבין סין היה למעשה זהה לגבול שבין האימפריה הרוסית לבין האימפריות של שושלת צ'ינג, שהתוואי שלו הוסדר באמצעות מספר הסכמים שנחתמו בין המאות ה-17 וה-19. ההסכמים החשובים מבין אלו שנחתמו היו:
- הסכם נרצ'ינסק שנחתם ב-1689 והסדיר את תוואי הגבול לאורך נהר ארגון.
- ברית קייחטה שנחתמה ב-1727 ובה הוסדר בעיקר קו הגבול שכיום מהווה את גבול מונגוליה-רוסיה.
- חוזה אייגון שנחתם ב-1858 והסדיר את קו הגבול לאורך נהר אמור.
- הסכם בייג'ינג שנחתם ב-1860 והסדיר את קו הגבול שמשתרע כיום מדרום לעיר חברובסק.
- פרוטוקול צ'ונקוצ'ק שנחתם ב-1864 והסדיר את תוואי המקטע המערבי של הגבול.
- הסכם סנקט פטרבורג שנחתם ב-1881.
הגבול הסיני-סובייטי (1991-1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 1917 התרחבותן של רוסיה ושל סין היוו עילות לתביעות טריטוריאליות הדדיות. ביניהן:
- העימות הסיני-סובייטי ב-1929.
- סכסוך הגבול הסיני-סובייטי ב-1969 שהיה עימות צבאי בלתי מוכרז בין ברית המועצות לבין סין בשיאו של הפיצול הסיני-סובייטי שהתחולל באותה שנה וארך שבעה חודשים. אף על פי שההתנגשויות הצבאיות נפסקו באותה שנה, הסוגיות הבסיסיות לא נפתרו עד לחתימת הסכם הגבול בין שתי המדינות ב-1991. תקרית הגבול הרצינית ביותר מבין אלו, שכמעט וגררה את שתי המדינות הקומוניסטיות הללו אל סיפה של מלחמה, התרחשה במרץ 1969 בקרבת האי זנבאו (ברוסית: דמנסקי) שעל נהר אוסורי.
לאחר שנות החמישים והשישים שעמדו בסימן של מתיחות צבאית בין המדינות, נפתח הגבול בהדרגה החל משנת 1982 והתאפשר לראשונה מעבר סחורות בין שתי המדינות. בין השנים 1988 – 1992 גדל היקף הסחר בין רוסיה לבין מחוז חיילונגג'יאנג הסיני פי שלושה ומספרם של העובדים הסינים שהועסקו באופן חוקי ברוסיה עלה באותה תקופה מ-1,286 ל-18,905.
לאחר 1991[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנותיה האחרונות של ברית המועצות עמדו בסימן של צמצום המתחים לאורך גבול סין-רוסיה שהיה אז מבוצר בכבדות. בשנים 1990 – 1991 הסכימו שתי המדינות ביניהן לצמצם באופן משמעותי את כוחותיהן הצבאיים שהוצבו לאורך הגבול. עד היום ניתן לראות מתקנים צבאיים נטושים רבים במחוזות הגבול.
אף על פי שהמסחר לאורך הגבולות התחדש כבר בשנים 1983 – 1985, הוא הואץ בראשית שנות התשעים. כדי לאפשר את קיומם של היקפי המסחר והנסיעות הפרטיות ההולכים וגדלים, נפתחו מחדש מספר מעברי גבול. בראשית 1992 הודיעה סין על צעדי עידוד הסחר ועל פתיחתם של אזורי סחר חופשי לאורך הגבול. הגדול מבין אלו הוא זה השוכן בעיר הונצ'ון.
ב-1991 חתמו סין וברית המועצות על הסכם הגבול ביניהן שמטרתו הייתה להניע תהליך של פתרון סכסוכי הגבול בין שתי המדינות שהתחוללו מאז שנות השישים ולהתוות את קו הגבול במלואו. אף על פי כן, חודשים ספורים לאחר מכן התפרקה ברית המועצות וארבע רפובליקות סובייטיות לשעבר: רוסיה, קזחסטן, קירגיזסטן וטג'יקיסטן, ירשו חלקים שונים של הגבול הסיני-סובייטי לשעבר. כעת עמדה בפניהן ההחלטה אם להמשיך את מלאכת הסדרת תוואי הגבול.
עבר יותר מעשור עד שרוסיה וסין פתרו במלואן את סוגיות הגבול והשלימו את התווייתו. ב-29 במאי 1994, במהלך ביקורו של ראש ממשלת רוסיה, ויקטור צ'רנומירדין בבייג'ינג, נחתם הסכם למיסוד מערכת ניהול הגבול שמטרתה לאפשר סחר ומניעת פעילות פלילית. ב-3 בספטמבר אותה שנה נחתם הסכם להתוויית חלק ממקטע הגבול המערבי הקצר באורך של 55 ק"מ. התווייתו של המקטע המערבי הושלמה ב-1998.
בנובמבר 1997, בפגישתם של נשיא רוסיה, בוריס ילצין ונשיא סין, ג'יאנג דזה-מין בבייג'ינג, נחתם הסכם להסדרת התוואי המזרחי הארוך על בסיס העקרונות של ההסכם הסיני-סובייטי של 1991.
הסוגיה הטריטוריאלית הבלתי פתורה האחרונה בין שתי המדינות יושבה ב-2004 במסגרת ההסכם המשלים בנוגע למקטע המזרחי של הגבול. בהמשך להסכם זה, העבירה רוסיה לסין חלק מאיון אבגיטו, את כל שטחו של האי יינלונג, את מחציתו של האי בולשוי אוסוריסקי וכמה איוני נהר סמוכים. הסכם זה פתר את המחלוקת על הגבול בין רוסיה לבין סין שהתמשכה מאז הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931. איים אלו שעל הנהר אמור נוהלו עד אז על ידי רוסיה ונתבעו על ידי סין. משמעות האירוע הייתה שטופחו רגשות הפיוס ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות. ההסכם אושר ב-2005 הן על ידי הקונגרס הלאומי העממי של סין והן על ידי הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית. טקס ההעברה הרשמי התקיים ב-14 באוקטובר 2008.
על פי התקשורת הרוסית, הבעיות העיקריות הנוגעות לגבול הם מהגרי עבודה בלתי חוקיים סינים שעוברים את הגבול, הברחות ודיג בלתי חוקי שמתבצעים על ידי אזרחים סינים ברוסיה, זאת בנוסף לפעולות בנייה על הגדה הסינית הדרומית של הנהר שגורמות לסחיפה.
ניהול הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
| סימוני הגבול של סין ורוסיה | |
כמו גבולות בינלאומיים רבים בעולם, קיימים הסכמים הנוגעים לאופן הפיזי של ניהול גבול סין-רוסיה. ההסכם שתקף כיום נחתם בבייג'ינג ב-2006. על פי ההסכם מחויבות שתי המדינות להותיר רצועה ברוחב של 15 מטרים נקיה מעצים לאורך הגבול, כלומר 7.5 מטרים בכל צד (סעיף 6).
תנועת שיט מותרת בנהרות ואגמים שלאורך הגבול, בתנאי שכלי השיט של כל אחת המדינות יישאר בצד הנכון של קו הגבול. (סעיף 9). כללים דומים חלים על פעילות הדיג בגופי מים אלו (סעיף 10). כל אחת מהמדינות מחויבת לנקוט בצעדים למניעת עדרי בהמות מלחצות את הגבול ולעשות מאמץ לתפוס ולהשיב את בעלי החיים שחודרים לתוך שטחן מהצד השני של הגבול (סעיף 17). ציד באמצעות נשק חם אסור במרחק של עד 1,000 מטרים מקו הגבול. נאסר על ציידים לחצות את הגבול כדי לרדוף אחר בעלי חיים פצועים (סעיף 19). אנשים שחוצים את הגבול באופן בלתי חוקי ונעצרים מוחזרים בדרך כלל לארץ מוצאם תוך שבעה ימים (סעיף 34).
מעברי הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקטע המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי משמר הגבולות הרוסי, נכון לאוקטובר 2013 פעלו 26 מעברי גבול לאורך גבול סין-רוסיה, כולם ממוקמים לאורך המקטע המזרחי. 25 מתוכם מופעלים על פי ההסכם מינואר 1994 ואחד נוסף מופעל מכוח צו מיוחד של ממשלת רוסיה. 25 המעברים כוללים 4 מעברי מסילות ברזל (באחד מהם גשר הרכבת עדיין בתהליך בנייה), 11 מעברים הם מעברי כביש, אחד המעברים הוא מעבר בחציית נהר וה-9 האחרונים הם "מעורבים" (רובם מעברים בחציית מעבורת).
מתוך שלושת מעברי הרכבת הפעילים, שניים קיימים כבר מאה שנה והוקמו במסגרת מיזם הבנייה המקורי של הרכבת הטרנס-סיבירית. מעבר הרכבת השלישי, ליד העיר הונצ'ון שבסין ומכלינו שברוסיה, פעל בין השנים 2000 – 2004, נסגר לכמה שנים ולאחר מכן נפתח שוב. עם השלמת בנייתו של גשר הרכבת שחוצה את נהר אמור, ליד הערים טונגג'יאנג שבסין וניז'נלנינסקוי שברוסיה, יפתח מעבר הרכבת הרביעי.
המקטע המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ל-2017 לא קיים שום מעבר גבול משום סוג בין שתי המדינות במקטע המערבי המבודד.
על פי המפות הטופוגרפיות הרוסיות, שני מעברי ההרים הנמוכים ביותר במקטע זה הם מעבר בסטסו-קאנס, שגובהו 2,671.3 מטרים ומעבר קאנס, שגובהו 2,650 מטרים. שום כביש המתאים לכלי רכב ממונע לא עובר במעברים אלו, אף על פי שדרך עפר קשה למעבר עוברת במרחק של 10 ק"מ ממעבר קאנס. עד לסגירת הגבול על ידי הרשויות הסובייטיות ב-1936, היו נוודים קזחים עוברים דרך מעברי ההרים הללו.
ישנן הצעות לבנייתו של כביש ולהנחתו של צינור גז בין שתי המדינות שיחצו את הגבול במקטע זה.
