שינג'יאנג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שִׂינְגְ'יָאנְג (מחוז אוטונומי)
新疆
شىنجاڭ
Karakorum-oytak-hotel-d01.jpg
עמק אויטאק, בקרבת כביש קאראקורם
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין  הרפובליקה העממית של סין
נציבויות במחוז האוטונומי 14
בירת המחוז האוטונומי אוּרוּמְצִ'י
שפה רשמית מנדרינית תקנית, אויגור
תאריך ייסוד 1955 עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 1,660,001 קמ"ר
 ‑ הנקודה הגבוהה K2
אוכלוסייה
 ‑ במחוז האוטונומי 21,813,334 (נכון ל־2010)
 ‑ צפיפות 11.8 נפש לקמ"ר (2009)
קואורדינטות 43°49′31″N 87°36′50″E / 43.8253°N 87.61379°E / 43.8253; 87.61379 קואורדינטות: 43°49′31″N 87°36′50″E / 43.8253°N 87.61379°E / 43.8253; 87.61379 
אזור זמן UTC +8
http://www.xinjiang.gov.cn/

לחצו כדי להקטין חזרה

מקאו הונג קונג האינאן גואנגדונג גואנגשי חונאן יונאן פוג'יין שאנגחאי ג'יאנגשי ג'ג'יאנג ג'יאנגסו חוביי אנחווי גוויג'ואו צ'ונגצ'ינג שאאנשי חנאן שאנשי שאנדונג חביי בייג'ינג טיינג'ין נינגשיה ליאונינג ג'ילין סצ'ואן המחוז האוטונומי הטיבטי חיילונגג'יאנג גאנסו צ'ינגהאי שינג'יאנג מונגוליה הפנימית שטח בשליטת פקיסטן דה-פקטו, הודו טוענת לבעלות שטח בשליטת הודו דה-פקטו, פקיסטן טוענת לבעלות שטח בשליטת הודו דה-פקטו, סין טוענת לבעלות טאיוואן חלק ממחוז שינג'יאנג דה-פקטו, פקיסטן טוענת לבעלות חלק מהמחוז האוטונומי הטיבטי דה-פקטו, פקיסטן טוענת לבעלות בנגלדש בהוטן נפאל מיאנמר לאוס וייטנאם תאילנד הפיליפינים יפן קוריאה הצפונית קוריאה הדרומית קירגיזסטן קזחסטן מונגוליה אפגניסטן אוזבקיסטן טג'יקיסטן פקיסטן הודו רוסיהXinjiang in China (de-facto) (+all claims hatched).svg
אודות התמונה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שׂינְגְ'יָאנְגסינית: 新疆; פין-יין: Xīnjiāng; באויגורית: شىنجاڭ) הוא מחוז אוטונומי בצפון מערב סין. מספר התושבים כ-21.6 מיליון נפש ושטחו כ-1.66 מיליון קילומטר רבוע, כשישית משטחה של הרפובליקה העממית כולה.

בירת המחוז היא אורומצ'י (בסינית - 乌鲁木齐/Wūlŭmùqí, באויגור Ürümqi או ئۈرۈمچی), שחווה מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 פריחה כלכלית ודמוגרפית אדירה הודות לפיתוח סיני מואץ של הפריפריה.

בעבר היה המחוז חלק חשוב בנתיבי דרכי המשי, כשהערים קאשגאר במערב וטוּרְפָּאן בצפון הן הידועות ביותר בהקשר זה, ומהוות עד היום מפגש בין-תרבותי בסְפָר המדבר. בנוסף למגוון התרבותי, המחוז מאופיין גם בתוואי נוף ייחודי של הרים ואגמים אלפיניים מחד גיסא (למשל אגם קארקול) ומדבר טַקְלַמַקָן, מן הצחיחים בעולם, מאידך גיסא.

המחוז מורכב גאוגרפית משלושה רכסי הרים ושני אגנים: הרי קונלון בדרום, צפונית לו אגן טארים ומדבר טַקְלַמַקָן, עד הרי טיאן-שאן, ובצפון אגן ג'ונגגאר עד הרי אלטאי. במערב ניצב הרכס הגבוה קארקורם ובו הפסגה הגבוהה ביותר במחוז, פסגת K2, שמתנשאת לגובה 8,611 מטרים, היא השנייה בגובהה בעולם כולו.

המחוז ידוע בסין בתוצרת החקלאית שלו, במיוחד בענבים מטוּרְפָּאן ובמלונים מהָאמִי. כמו כן מגדלים במקום כותנה, תירס חמניות, חיטה, משי, אגוזים, וצאן. במחוז גם מרבצי נפט גדולים, וקיים אף צינור להובלתו עד שאנגחאי. המחוז משמש גם לניסויים גרעיניים באגם לופ נור.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שׂינג'יאנג מוגדרת כאוטונומיה של האויגורים. זהו עם טורקי מוסלמי, הדומה בלשונו, בתרבותו ובמראהו לעמים ממרכז אסיה. שפת האויגור קרובה לאוזבקית ולקזחית. בעקבות כך, האזור מכונה לעתים קרובות טורקסטן, במיוחד בפי בדלנים. עם זאת, 41% מהאוכלוסייה במקום היא של בני האן שהיגרו למקום במהלך השנים, בעוד שהאויגורים מהווים כ-45%. קבוצות אתניות נוספות בשׂינג'יאנג הן קזחים - 7%, בני ח'ואי (סינים מוסלמים) - 5%, קירגיזים - 0.9%, מונגולים - 0.8%, ועוד. למרות היות המחוז אוטונומיה אויגורית, יש בו נפות אוטונומיות של הקזחים, של המונגולים ושל בני ח'ואי.

בעבר הייתה קיימת לזמן קצר מדינה אויגורית בשם טורקיסטן המזרחית. העם האויגורי שואף בחלקו לשוב לעצמאות, ובתחילת שנות ה-90 אף התקיימה התקוממות אלימה מוגבלת נגד השלטון, אך השלטון בבייג'ינג דיכא מהומות אלו במהירות. ב-5 ביולי 2009 פרצו בבירה אורומצ'י מהומות אלימות קשות על רקע אתני בין אויגורים ובין בני האן. על פי דיווחי מקורות רשמיים נהרגו בעימותים אלו 197 איש, מרביתם בני האן.[1] ב-29 ביולי 2014 התבצע אירוע דקירה נוסף במחוז ובו נהרגו עשרות אזרחים.[2]. מאז חיי האויגורים קשים במחוז האוטונומי שלהם: מולות (אימאמים) נאסרו, השפה האויגורית הפסיקה להילמד בבתי הספר, פעילות דתית נאסרה בציבור, התכנסות נאסרה, מרבית שוקי הלילה נסגרו, הדרכונים שחולקו בעבר נאספו מידי התושבים ובכך נאסרה יציאתם לחו"ל, ובכל כניסה לנפה או עיר נערכים בידוקים מפלים בין אויגורים להאנים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנו תיעוד ממאה ה-2 לפני הספירה לנוכחות סינית בחלקים מהאזור. שליטה חלקית והשפעה, נמשכו לאורך כמה מאות שנים.

בתקופת האימפריה הרומית, דרכי המשי שעברו באזור היוו נתיבים חשובים בין האימפריה הרומית להודו וסין במזרח הרחוק. עם נפילת האימפריה הרומית, פחת השימוש בדרכי המשי, ובמחוז הייתה תנועה לא סדירה של שבטים פרוטו-מונגולים וגקטורקים.

החל מסביבות המאה ה-7 חזרה אימפריית טאנג הסינית לשלוט באופן חלקי באזור כחלק מניסיונותיה של סין להתרחב מערבה.

במהלך המאה ה-9 החלה להדק את שליטה באזור השושלת הקרא-ח'אנית, שהקימה באזור שׂינג'יאנג את הממלכה הטורקית המוסלמית הראשונה. בהמשך עלתה להנהגה השושלת הקרא-חיטאנית.

במאה ה-13 השתלטה על השטח האימפריה המונגולית, כחלק ממסעות הכיבוש האדירים שלה. תחת "השלום המונגולי" פרחו דרכי המסחר ברחבי האימפריה ובכללן דרכי המשי העוברים במחוז. בערך בשנת 1273-1274 מרקו פולו ביקר במחוז ותיאר בכתביו את העיר קאשגאר, אותה כינה בכתביו "קאסקאר". בתיאוריו ציין שבעיר ישנה אוכלוסייה מכובדת של נוצרים נסטוריאנים, שהיו להם כנסיות משלהם.

במאה ה-14, ההנהגה המקומית המירה את דתה לאסלאם, והחלה נוכחות משמעותית לדת האסלאם באזור, אשר קיימת עד היום. בשנים 1389-1390 העיר קאשגאר, לצד יישובים נוספים בסביבה, הוחרבה כחלק ממסע הכיבושים של טימור, והאזור סבל מתקופה קשה ממושכת של מלחמה ואי-יציבות.

בתחילת המאה ה-16, אימפריה מונגולית נוספת - מוגוליסטאן - השתלטה על מחוז שׂינג'יאנג, ובשנת 1514 הוחרבה קאשגאר פעם נוספת כחלק ממסע כיבושים. הפעם העיר בוצרה במהירות, והייתה למשך זמן ממושך בשליטת השבטים המונגולים האויגורים והזונגארים.

במאה ה-17 החלו הסינים בסדרת מאבקים עם השליטים המקומיים, ולבסוף בשנת 1759 השלימו המאנצ'ו של שושלת צ'ינג את כיבוש השטח מידי השבטים המונגולים, תוך מעשי אלימות קשים - בעיקר כלפיי השבטים הזונגארים - לרבות טבח על בסיס אתני וחלוקת הנשים והילדים כשלל[3].

בתחילת ובאמצע המאה ה-20, קמו מחאות אויגיריות - שכונו הסכסוך בשינג'יאנג - כנגד השליטה הסינית המאד רופפת באזור. סכסוך זה בא לידי ביטוי בסדרת עימותים מזוינים בין התושבים האויגירים של המחוז לבין השלטונות הסיניים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שינג'יאנג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוכנויות הידיעות, סין מודה: ירינו למוות ב-12 מתפרעים באורומצ'י, באתר ynet, 19 ביולי 2009
  2. ^ הידיעה באתר BBC
  3. ^ 《大清高宗純皇帝實錄》, 乾隆二十四年