גוסטה רכב

חברי הנהלת המשרד לעבודות ציבוריות 1924; מימין למעלה ובכיוון השעון: דב הוז, דוד סברדלוב, נתן חרובי, דוד רמז, גוסטה שטרומפף (רכב).

גוסטה רֵכָב (2 במרץ 1891, כ"ב באדר א' תרנ"א – 31 בדצמבר 1982, ט"ו בטבת תשמ"ג) הייתה חלוצה בכנרת, חברת הנהלת המשרד לעבודות ציבוריות ולבנין, מקימת "בית החלוצות" הראשון בארץ בחיפה ומנהלתו, ומנהלת חברת הספנות נחשון מהקמתה ב-1937 ועד 1958.

ביוגרפיה

גוסטה רכב (לבית שטרומפף) נולדה בעיירה (היום עיר) ריישא (ז'שוב – Rzeszow) בגליציה, כצאצא חמישי במשפחת חסידים דלה, לצבי ורחל (לבית ברייט, Breit). המשפחה עברה למינכן ב-1892, והתיישבה ברובע קתולי שמרני סמוך לנהר איזר.

רכב למדה מזכירות והנהלת חשבונות, ובגיל 16 החלה לעבוד ולתרום את הכנסתה לכלכלת הבית. ב-1913 נחשפה לראשונה לרעיון הציוני, וב-1914 שמעה הרצאות על הציונות מפי פליקס רוזנבליט. רכב חיפשה דרכים לעלות לישראל אך מלחמת העולם הראשונה שהחלה באוגוסט קטעה את תוכניותיה.

לאחר פרוץ המלחמה חזרה למינכן ואחר כך עברה לברלין, שם הכירה את זלמן רובשוב, עמו פיתחה ידידות עמוקה שנותרה בעינה עד פטירתו. ב-1916 הציע לה ויקטור יעקובסון משרה כמזכירת הלשכה הציונית המרכזית בקופנהגן דנמרק, והיא עבדה תחת הנהלתו של ארתור רופין עד מועד עלייתה לארץ בסוף 1919.

בינואר 1920 הגיעה גוסטה לישראל יחד עם זלמן רובשוב, ובמשך שבועת אחדים למדה עברית בתל אביב יחד עם לאה מירון, אשתו של ברל כצנלסון, אצל מרדכי שטיין. לאחר מאורעות תל-חי התחזק בה הרצון לפנות לחיי הגשמה ועבודה, והיא עברה לקבוצת כנרת בה חייתה כשנתיים ועבדה במאפיה, בגן-הירקות ובמשתלה.

בשל מחלות, קשיים בעבודה הפיזית וחשש מפני שממה רוחנית, עברה בשנת 1921 לירושלים והצטרפה למשרד לעבודות ציבוריות ובנין (מאוחר יותר סולל-בונה), בהנהלתו של דוד רמז, כמנהלת חשבונות וכחברת-הנהלה. בשנת 1925 נשלחה להולנד למכור מניות של סולל-בונה וגייסה 3000 לירות. עם העמקת המשבר הכלכלי בשנת 1927 ושיתוקה של סולל בונה התפטרה ועברה ללונדון שם עבדה במשרדי ההנהלה הציונית. בשנת 1930, לבקשת ברל כצנלסון, ערכה והוציאה-לאור את העיתון השבועי "דבר" בשפה הגרמנית, תחילה בברלין ובהמשך אותה שנה בתל אביב.

בשנת 1931 קיבלה לבקשת מועצת-הפועלות את הקמתו וניהולו של בית-החלוצות הראשון בחיפה, מפעל משותף למועצה ולאגודת נשים חלוצות-ציוניות בניו-יורק (פיוניר ווימן), ועמדה בראשו למעלה משש שנים.

בשנת 1937 קיבלה על עצמה את ניהול החברה לספנות ולדייג של ההסתדרות, נחשון, ועמדה בראשה במשך עשרים ואחת שנים. בחירתה הייתה מינוי פוליטי ולא מקצועי, כנהוג בימים ההם. בתפקידה זה רכשה באירופה, ציידה והפעילה כעשר ספינות שעסקו בספנות חופים ודיג. לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה נחשון אחד משלושת הגופים שהקימו את "צים", יחד עם הסוכנות היהודית והחבל הימי לישראל. ב-1946 פיקחה גוסטה מטעמה של צים על רכישתה, שיפוצה וציודה של אנית הנוסעים הלאומית הראשונה "קדמה". לאחר קום המדינה נכנסה להנהלה האקזקוטיבית של צים עד פרישתה ב-1958.

גוסטה קיימה במשך שנים ארוכות מערכת יחסים קרובה ואינטימית עם דוד רמז, שהיה נשוי ובעל משפחה, וב-1931 נולד לה ולרמז בן. היא קראה לו אורי, כהד לשירה הידוע של חברתה, רחל המשוררת, וגידלה אותו לבדה. להצעתו של רמז אימצה לעצמה ולבנה את שם המשפחה העברי רֵכָב.

רכב נקברה לבקשתה בבית-העלמין של קבוצת כנרת.

לקריאה נוספת

• דוד תדהר (עורך), "גוסטה רכב (שטרומפף)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יח (1969), עמ' 5469
• דן חמיצר, אשק שולי בגדך עד עולם, מוניטין, 1983.
• דניאלה רן, בין ספינה לרציף' תולדות לשכת הספנות הישראלית 1982-1932, פרדס הוצאה לאור, 2008, עמ' 44, 212.
• שי חורב, גוסטה רכב, בלקסיקון החיפאים אישים ודמויות בחיפה', דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 348, 2018.