גטאנו מרולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גטאנו מרולה
אין תמונה חופשית
לידה 4 בינואר 1881
נאפולי, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באוגוסט 1953 (בגיל 72)
סן פרנסיסקו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מנצח, פסנתרן עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גטאנו מרולהאיטלקית: Gaetano Merola, ‏4 בינואר 1881 - 30 באוגוסט 1953) היה מנצח איטלקי, מייסד האופרה של סן פרנסיסקו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרולה נולד בנאפולי, בן לכנר חצר נאפוליטני. הוא למד פסנתר וניצוח בקונסרבטוריון של נאפולי. בשנת 1899 היגר לארצות הברית ושם עבד כעוזר מנצח במטרופוליטן אופרה בניו יורק, בלהקת האופרה של הנרי וילסון סבג' בבוסטון ובלהקת האופרה הנודדת של סן קרלו מייסודו של האמרגן פורטון גאלו. אוסקר המרשטיין היה הראשון ששכר את מרולה כמנצח מקהלה בלהקת מנהטן אופרה שלו ושם נשאר עד לסגירת הלהקה בשנת 1910. לאחר זאת כיהן כמנצח בבית האופרה של המרשטיין בלונדון לפני שחזר לניו יורק כמנצח אופרטה. מרולה ניצח על הצגות הבכורה של כמה אופרטות, בהן "מרייטה השובבה" של ויקטור הרברט, "הגחלילית" של רודולף פרימל ו"תור האביב" של זיגמונד רומברג.

השנים בסן פרנסיסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת סיוריו עם האופרה של סן קרלו החל מרולה לבקר מדי שנה בסן פרנסיסקו. תחילה שמע את לואיזה טטראציני, שאך זה הגיעה לאמריקה, בבית האופרה "טיבולי" בעיר בשנת 1904 והמליץ עליה לפני המרשטיין. לסן פרנסיסקו הייתה היסטוריה ארוכה של בתי אופרה, שראשיתה בתקופת הבהלה לזהב. כיון שעמד על הפוטנציאל של העיר להיות למרכז אופרה חשוב, החליט מרולה להישאר באזור המפרץ והקים את הלהקה הראשונה שלו ב-1923, בעונת קיץ שכללה את כרמן, "ליצנים" ופאוסט באצטדיון הכדורגל של אוניברסיטת סטנפורד, בנוכחות למעלה מ-30,000 צופים. אף כי העונה הראשונה הזאת הסתיימה בגרעון, לחץ מרולה להמשיך בשנה הבאה והתאים לתכלית זו את האודיטוריום העירוני. הוא גייס כ-2000 אנשים ועסקים מקומיים כמייסדי להקת האופרה שלו. בשנת 1927 הציג עם להקתו הופעות בכורה מקומיות של טריסטן ואיזולדה וטורנדוט, אופרה חדשה בזמן ההוא, ובשנים הבאות הביא לסן פרנסיסקו את "פלסטף", "הנערה מן המערב" ו"המייסטרזינגר".

"בית האופרה - יד זיכרון לנופלים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים דיברו אזרחי העיר על בניית בית אופרה חדש. גם זכרה המשתהה של מלחמת העולם הראשונה עורר רצון להנציח את זכר גיבורי המלחמה בבניית בית לוותיקי המלחמה או מוזיאון לאמנות. בסופו של דבר, התמזגו הרעיונות הללו למיזם משותף, שנועד לשלב שני בניינים רבי-רושם בסגנון פלדיאני. הבניין האחד נועד להכיל מוזיאון לאמנות עם חדרים לוותיקי המלחמה ובבניין השני תשכון האופרה של סן פרנסיסקו. שני מגרשים מול בית העירייה נמצאו מתאימים לבנייה, ובעלי זכות ההצבעה אישרו הנפקת מלווים בשנת 1927. באוקטובר 1931, כאשר הונחו שתי אבני הפינה התאומות, הפחיתו מפולת הבורסה והשפל הגדול שבא בעקבותיה את עלויות ההקמה במידה ניכרת, ושני הבניינים הושלמו תוך שנה בעלות של 5.5 מיליון דולר.

בית האופרה - יד זיכרון לנופלים נחנך ב-15 באוקטובר 1932 בהפקה חגיגית של "טוסקה" מאת פוצ'יני בכיכובה של קלודיה מוציו, וימים מספר אחר כך הקסימה לילי פונס בת ה-34 את הקהל בתפקיד לוצ'יה די למרמור של גאטנו דוניצטי. להקתו של מרולה גדלה והתעצמה במהירות בעשור הראשון של ביתה החדש וב-1935 הפיקה לראשונה את מחזור הטבעת של וגנר, בכיכובה של קירסטן פלגסטד ועם המנצחים פריץ ריינר בשנים 1936-39 ואריך ליינסדורף בשנים 1938-41.

אחת האסטרטגיות הדרומיות של מרולה הייתה להרחיב את עונת הבית של להקתו בהצגות משנה באודיטוריום שריין בלוס אנג'לס. הוא היה שותף לעיצובה של הגראנד אופרה של לוס אנג'לס, שנהנתה מסיבוב הופעות מוצלח מ-1924 עד 1931. עם פתיחת "יד לנופלים" באוקטובר 1932, חתם מרולה על הסכם עסקי עם אמרגן האמנויות מלוס אנג'לס ל. א. ביימר, לפיו יוצגו כוכבי האופרה של סן פרנסיסקו בעונה מקוצרת של אופרות בהפקה מקומית. כך קרה, שתושבי לוס אנג'לס שמעו את מוציו ואת בונלי בלה טרוויאטה והטרובדור ואת פונס ב"לוצ'יה" ובריגולטו ימים ספורים לפני הופעותיהם הראשונות ב"יד לנופלים". הפקות חשובות אחרות כללו את הכלה המכורה של סמטנה עם אליזבת רתברג והופעה מעולה של "תרנגול הזהב" של רימסקי-קורסקוב ב-1934. מרולה ויתר על כל יומרה לקיום להקה בלוס אנג'לס וביסס באופן רשמי ביקורים שנתיים לאורך זמן מצד עמותת האופרה של סן פרנסיסקו באודיטוריום שריין. באותה עונה ראשונה הופיעו לאוריץ מלכיור וקירסטן פלגסד בטריסטן ואיזולדה, בניצוח פריץ ריינר, מלכיור בלוהנגרין, פונס ואציו פינצה בלקמה, ג'ינה צ'יניה וג'ובאני מארטינלי באאידה ומריה יריצה ב"טוסקה". התוצאה הייתה מחרוזת רצופה של הצגות שנתיות בלוס אנג'לס עד 1965.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 הביא מרולה את קורט הרברט אדלר לסן פרנסיסקו לכהן כמנצח, מדריך מקהלה וסגן מנהל. אדלר היה עוזרו של טוסקניני בזלצבורג בשנת 1936 והגיע לארצות הברית ב-1938. מרולה גם המשיך להביא זמרים חדשים חשובים - במקרים רבים, לפני שהספיקו להופיע בבתי אופרה חשובים אחרים באמריקה. בין הזמרים ידועי השם שהביא אחרי מלחמת העולם השנייה טיטו גובי, פרוצ'ו טליאוויני, אלנה ניקוליאדי, רנאטה טבאלדי ומריו דל מונקו.

ככל שבריאותו של מרולה התערערה והלכה ומרצו התמעט במהלך העשור הבא, העביר מרולה יותר ויותר מחובותיו לאדלר, אף כי המשיך להנהיג את הלהקה עד מותו ב-1953 - תקופת הנהלה מרשימה של שלושים שנה.

מרולה מת בשעת ניצוח על הצגת מאדאם בטרפליי של פוצ'יני בזיגמונד סטרן גרוב, אמפיתיאטרון פתוח במערב סן פרנסיסקו, שם מתקיימים קונצרטים פתוחים לציבור במשך הקיץ מאז 1938.

תוכנית האופרה על שם מרולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשירש את מקום מרולה כמנהל כללי, ייסד קורט הרברט אדלר את תוכנית ההשתלמות של האופרה של סן פרנסיסקו, לזמרים ובמאים מחוננים, בעונת 1954-55. ב-1957 ניתן לתוכנית שמה הרשמי "תוכנית האופרה על שם מרולה" להנצחת שמו של מייסד הלהקה ומנהלה הכללי לאורך שנים, גטאנו מרולה. התוכנית כוללת הכשרה והדרכה אינטנסיביות וכיתות אמן במשך אחד-עשר שבועות מדי קיץ, עם אנשי מקצוע מנוסים ובעלי שם בתחומי האופרה השונים, ובוגריה הרבים ממשיכים לקריירות חשובות באופרה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dizikes, John (1993). Opera in America: a Cultural History. New Haven: Yale University Press. עמ' 467–468, 487. ISBN 0-300-05496-3. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]