אנדראה פלדיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדראה פלדיו
Andrea Palladio
אנדראה פלדיו
אנדראה פלדיו
לידה נובמבר 1508
פדובה, הרפובליקה של ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 באוגוסט 1580 (בגיל 71)
ויצ'נצה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרויקטים ידועים בזיליקה פאלאדיאנה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כנסית הגואל בוונציה

אַנדראֵהַ פַלָדיִוֹאיטלקית: Andrea Palladio;‏ 30 בנובמבר 1508 - 19 באוגוסט 1580) היה אדריכל איטלקי רב-השפעה בתקופת הרנסאנס האיטלקי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדראה די פייטרו דלה גונדולה (Andrea di Pietro della Gondola), נולד בפדובה בשנת 1508. בנעוריו הוכשר כסתת אבן בפדובה ובוויצ'נצה, ואחר כך כאדריכל. המפגש בינו ובין האציל טריסינו (Trissino) גרם למפנה מכריע בהתפתחותו המקצועית. טריסינו, שהיה האינטלקטואל המוביל בוויצ'נצה, כתב שירה ודרמה והתעניין בפילוסופיה, הביא את אנדראה לסייע בעבודות ההרחבה של הווילה שלו שניצבה בחוצות ויצ'נצה. הוא הבחין בכישרונו של האדריכל הצעיר, ונעזר בו למימוש תוכניות הבנייה שלו. הוא גם צרף את אנדראה לחוג האינטלקטואלים שהתכנס בביתו, וזאת אף שהלה היה בעל מלאכה, שלא מחוגי האצולה. טריסינו העניק לו, באחד משיריו, את הכינוי "פלדיו" (Palladio), שבו ייחס לו חוכמה אלוהית, כמו זו של אלת החכמה היוונית פאלאס - אתנה, שממנה גזר את השם. עם זיקתו החדשה לאצולה, זכה פלדיו לגישה לחוגים ההומניסטיים של חבל ונטו, ועד מהרה נמנה עם האדריכלים המבוקשים ביותר באזור.

המפנה בעבודתו התכנונית חל בעקבות המסע לרומא שערך לראשונה בשנת 1541 (בחברת טריסינו), ואליה חזר אחר כך פעמים נוספות (1547, 1554). הבניינים שראה ברומא, העתיקים ואלה בני זמנו, האירו את עיניו, והיו קרוב לוודאי גורם מרכזי להמשך יצירתו. ברומא מדד ושרטט את השרידים העתיקים מתוך שאיפה להכיר וללמוד את המבנים העיקריים באופן בלתי אמצעי, ומתוכם את מרכיבי האדריכלות העתיקה. בשנת 1554 פרסם פלדיו את ספרו "עתיקות רומא" (L’antichita di Roma), מעין מדריך למונומנטים העתיקים העיקריים של העיר, ולמעשה הוא החיבור הראשון מסוגו.

במסעו השלישי לרומא הצטרף אליו דניאלה ברבארו (Daniele Barbaro). גם עבור אציל זה, ידען התרבות הקלאסית העתיקה, בנה פלדיו וילה. הוא גם סייע לו בהוצאה לאור של תרגום לאיטלקית לספרו של האדריכל הרומי ויטרוביוס. ברבארו תרגם ופלדיו תרם שרטוטים פרי עטו.

הבניינים של פלדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-140 יצירות אדריכליות שונות מיוחסות לפלדיו. חלק ניצבות עדיין על תילן. לגבי אחרות יש מחלוקת אם אמנם הן פרי תכנונו של פלדיו. מבנים אחדים נהרסו, בשלמותם או בחלקם, ויש יצירות שלא הגיעו לידי ביצוע, שתכנונן מצוי על הנייר בלבד.

בנייה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבני הדת של פלדיו הוקמו כולם בעיר ונציה.

מנזר סנטה מריה דלה קאריטה (Santa Maria della Carita)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצר (אטריום) תכנן פלאדיו עמודים קולוסאליים (כלומר עמודים שגובהם שווה לגובה שתי קומות). הייתה זו הפעם הראשונה שבה השתמש באלמנט אדריכלי זה, שהפך אחר-כך סימן היכר שלו בחזיתות של כנסיות, מבני ציבור ווילות. מן החצר המוקפת סטווים (קלויסטר) שרד רק צד אחד, שהשתמר למלוא גובהו (שלוש קומות). הוא השתמש בשלושה סדרים שונים: דורי, יוני וקורינתי, אחד בכל קומה, ברוח האדריכלות הקלאסית ולפי המלצות האדריכל הרומי ויטרוביוס. (ניתן להשקיף על החצר הזו מתוך מוזיאון האקדמיה. נא לשאול את השומרים במקום).

כנסיית סן פרנצ'סקו דלה ויניה (San Francesco della Vigna)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה נמצאת בצפון העיר, ותכנונה החל עוד בשנות השלושים על ידי יאקופו סנסובינו. החזית שתכנן פלדיו היא דוגמה יפה להתאמה של סדרי הבנייה הקלאסית לחזית של כנסייה, תוך שימוש בעמודים קולוסאליים במרכז, ובעמודים בגובה רגיל בצדדים. מעל הכניסה המרכזית קבע חלון תרמאלי (חלון מן הסוג שמצא בשימוש בבתי המרחץ הרומיים (thermae) העתיקים של רומא).

מבט על האי עם כנסיית סן ג'ורג'ו שתוכננה על ידי פלדיו

כנסיית סן ג'ורג'ו מג'ורה (San Giorgio Maggiore)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייתה נמשכה על-פני תקופה ארוכה, ונסתיימה ב-1601, זמן רב לאחר מותו של פלדיו.

בחזית הכנסייה ניצבים ארבעה עמודים קולוסאליים על גבי כן גבוה, ואילו אלה של השוליים, שהם בגובה רגיל, הם אינם ניצבים על כן. עיצוב חזית הכנסייה ספג ביקורת מפי רבים. תוכנית הכנסייה היא בעיקרה בזיליקה המחולקת על ידי שני טורי אומנות לאולם תווך ושתי סטראות. מעין אולם-ערב (טרנספט) מסתיים בשני קצותיו באכסדראות אפסידליות גדולות. האומנות מחוזקות ומעוטרות בעמודים קולוסאליים בסדר המורכב עם מערכת קורות (אנטבלטורה) גבוהה מאוד. העמודים הרגילים, המצויים בעיקר באכסדראות ובשוליים הם בסדר הקורינתי. העמודים ומערכות הקורות הם כולם באבן, ואילו יתר הבנייה - קירות וקמרונות - היא מלבנים מטויחות. חלונות תרמאליים מחדירים אור רב לאולם התווך ולסטראות. מקום המקהלה הוא בחלק האחורי, הנבדל למדי מן הפרסביטריום (מקום המזבח והפולחן).

איל רדנטורה כנסיית הגואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה נבנתה בהזמנתה של הרפובליקה של ונציה, כאות תודה לאל, מאלה שהציל מן המגפה הקשה שפקדה את העיר (1575-7), מגפה שקטלה כרבע מאוכלוסיית העיר. מאחר שמגפות נתפסו כתולדה של זעם האל נבנתה כנסייה לישוע הגואל (il Redentore), שבבנייתה עסקו בין 1577–1592. עיקר תפקיד הכנסייה היה לשמש בטקס ביום השנה שנקבע לציון ההצלה מן המגפה. לכן בנה פלדיו מבנה מוארך, שעיקרו אולם תווך מוארך, חסר אומנות או עמודים חופשיים. שלושה זוגות של קפלות, שבכל אחת גומחות אפסידליות כפולות, נפתחו בצידי האולם לטקסים משניים. בקצה האולם נחה הכיפה על-גבי שלוש אפסידות במערך תלתני. בין המזבח למקום המקהלה שמאחור מפרידה מחיצת עמודים. מעל הקפלות נקבעו חלונות תרמאליים, המחדירים לכנסייה אור רב. חזית הבניין דומה לזה של מקדש רומי, שבו שני עמודים ושתי אומנות אחוזים, בסדר קורינתי קולוסאלי, תומכים בגמלון. כיאה למקדש רומי, נעשה כאן שימוש בגרם מדרגות חזיתי, שגם מנע את הצורך בשימוש בכנים לעמודים.

הווילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-16 נמשכה ההידרדרות המדינית והכלכלית של הרפובליקה של ונציה, המעצמה הימית לשעבר, הידרדרות שהחלה עם עליית הטורקים ועם איבוד יתרונה בים התיכון, לאחר גילוי העולם החדש ופתיחת הדרכים החדשות למזרח. בראשית המאה ה-16 הביאה הרפובליקה של ונציה רבים מבני האצולה בעלי האמצעים לרכוש נחלות קרקע ביבשת (terraferma). ההשקעות במסחר ירדו ונותבו להתעצמות בחקלאות. מישורי חבל ונטו, הוא עמק הנהר פו, הנהר הגדול בצפון איטליה, התאימו לכך מאוד. מנזרים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות פרטיות החלו להתעשר מן החקלאות. כדי לנהל את האחוזה וכדי להפיק מן החקלאות את המירב נדרשו הבעלים להתגורר במקום.

בנקודה זו תרמה האדריכלות יצירה ישנה-חדשה: הווילה, מונח שהושאל מן האדריכלות הרומית הקדומה, שאותה הכיר פלדיו מספרו של ויטרוביוס (אך לא מחפירות ארכאולוגיות, שהחלו בפומפיי רק במחצית המאה ה-18). מראשית המאה ה-16, נוסף על שירותה את החקלאות, הווילה הכפרית החלה להיות גם יותר ויותר מקום מגוריו של האדון ומשפחתו. מאחר שהאדון נמנה גם על חוג אינטלקטואלי כלשהו בעיר הקרובה, הרי שהווילה נבנתה גם כך שתוכל לשרת אותו בעתות הפנאי שלו ושל משפחתו. הווילות הן מבנים קטנים מארמונות, שבהם אוחדו שתי פונקציות: חקלאות ופנאי. הקומה העליונה, היישר מתחת לגג, הניכרת לרוב בחלונות קטנים, שימשה לאחסון התוצרת החקלאית. מתחתיה מצויה הקומה העיקרית של הבית, פיאנו נובילה. כאן מצויים אולמות וחדרים בגדלים שונים. הקטנים משמשים למגורים, והגדולים לאירוח וקיום נשפים. קומה זו נמצאה בדרך כלל מורמת מעל פני האזור הסובב, והחדרים זכו להיות מעוטרים בציורי קיר או בעבודות כיור על ידי מיטב אמני התקופה. מבני השירות, כמו המטבח, מגורי המשרתים וכיוצא בזה נמצאו על-פי רוב במרתף או באגף צדדי.

במבנים נספחים, שסודרו על-פי רוב בצורה סימטרית מצידי הבניין המרכזי והעיקרי, ואשר הופכים את כל האחוזה למכלול שלם, אוחסנו כלי העבודה, חיות המשק, שובכי היונים וכדומה. גם גן הירק לשימוש מטבח הבית היה חלק הכרחי. הווילה ניטעה בטבע עם הדגשה מסוימת על זיקה אל סביבתה. לעתים נבנתה על מקום מורם מעט מסביבתו, כדי שהדיירים יוכלו ליהנות מן הנוף. לעתים בזיקה לנהר או ליער הקרוב.

בשנת 1537 הזמין האציל ג'ירולמו גודי (Godi) הקמה של וילה באחוזתו הסמוכה לויצ'נצה. וילה גודי היא הווילה הראשונה, מבין כעשרים וילות ששרדו, מאלה שפלדיו הקים. וילות אלה הן תרומה ייחודית של יצירתו. הוילות נבנו בעיצוב הניכר במשטחים רחבים, חשופים מעיטור ומסוידים לבן עם טורי חלונות רבועים. החזית החשופה מחולקת לשניים. במרכזה, ותמיד באופן סימטרי, מצוי סטיו כניסה, שבו מספר זוגי של עמודים תומך בגמלון. העיטור האדריכלי החיצוני, אם הוא קיים, מרוכז כאן. הכניסה עם הגמלון על-גבי עמודים הפכה לסימן היכר פלדיאני. הווילה משרה כלפי חוץ אווירה של שלום ושלווה. היא פתוחה אל סביבותיה באופן בלתי-אמצעי, ללא חומות וביצורים. ייתכן כי אווירה זו הובאה על ידי הוונציאנים, אל היבשת מוונציה, העיר השלווה המוגנת על ידי הים, זו שכונתה בשל כך "serenissima", כלומר "השלווה".

המפורסמת מבין הווילות שבנה פלדיו היא זו המכונה בשם וילה קפרה "לה רוטונדה". היא נבנתה עבור האדון אלמריקו, וזמן-מה אחר-כך עברה לחזקת האדון קאפרה, ששמו מונצח בכתובות רבתי על חזיתותיה. כמה מאפיינים תכנוניים וצורניים הוציאו בניין זה מן הכלל וציינוהו לשבח. תוכניתו פשוטה למדי: בניין רבוע שבמרכזו כלולה רוטונדה - כלומר, אולם עגול מקורה בכיפה הנישאת מעל למפלס הגוש הרבוע. בסימטריה ארבע-צדדית נוספו לגוש הרבוע ארבעה מבואות זהים, וכל אחד מהם דומה לחזיתו של מקדש רומי: שישה עמודים עם כותרות יוניות נושאים בגמלון משולש. במידה מסוימת ניתן לראות כאן חזרה על חזית הפנתאון ברומא, בניין שעשה רושם ניכר על פלדיו. אין לבניין בניינים נספחים כלשהם, ולמעשה אין הוא וילה כל עיקר. מאחר שהבניין בנוי בראש גבעה נמוכה, הרי תכליתו העיקרית להשקיף אל הנוף הסובב אותו (טיפוס המכונה Bellvedere), ואמנם בעליו הראשונים השתמש בבניין בעיקר לקיום נשפים. מבחינה זו וילה רוטונדה היא טיפוס בניין לעצמו.

בנייה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה'בזיליקה' היא הבניין המפורסם ביותר של פלדיו. מקומו המיוחס, הנסמך אל הכיכר המרכזית בלב העיר ויצ'נצה, וגודלו של הבניין ודאי תרמו לכך, אך גם תוכניתו וחזותו של הבניין. הייתה זו העבודה הגדולה הראשונה שהוזמנה מפלדיו. בחירה זו הביאה לסיומה התלבטות ארוכת שנים של פרנסי העיר בעניין עיצוב מחודש של "הארמון הציבורי" שבו התכנסה מועצת העיר, והיו בו גם משרדי המינהל המקומי וקפלה קטנה. את השם "בזיליקה" העניק לבניין פלדיו עצמו, בראותו לנגד עיניו את הבניינים הציבוריים שנבנו בתקופה הרומית, שבהם התנהלו משפטים וחרצו דין. היה זה ציפוי חדש למבנה קדום, והבעיה הייתה להתאים ציפוי קצבי לבניין בלתי רגולארי, שהיה מורכב משלושה גושי בנייה שונים במידותיהם, עם שני מעברים רחבים ביניהם. הבזיליקה היא אפוא בניין דו-קומתי שבשתי קומותיו טורי אומנות, מחוזקות בעמודים אחוזים ובצמדי עמודים חופשיים, ואלה תומכים קשתות סרליאניות (קשת עם משקופים משני צדדיה הנתמכים כל אחד על זוג עמודים). הצלחתו של פלדיו בתכנון הבזיליקה, בגיל צעיר, הייתה הסיבה הראשונה לפרסומו. אצילי ויצ'נצה שהיו ממונים על הפיקוח על הבנייה, הזמינו אצלו אחר-כך תכנון של וילות וארמונות. בניית הבזיליקה הדו-קומתית הסתיימה בשנת 1614. פלדיו לא זכה לראות בהשלמתה.

פלדיו תכנן בחייו גשרים אחדים. תוכנית משלו לבניית גשר ריאלטו בוונציה נדחתה על ידי פרנסי העיר. לעומת זאת בנה את גשר בסאנו דל גרפה, גשר עץ מקורה בעיירה בסאנו דל גרפה.

מפעל הבנייה האחרון של פלדיו הוא התיאטרון האולימפי (Teatro Olimpico) בויצ'נצה, המהווה עד היום, יחד עם הבזיליקה הניצבת בלב ויצ'נצה ועם הווילה רוטונדה הניצבת בשוליה, את מוקד התיירות המרכזי בעיר. הבניין הוקם בשנים 1579/80 והוא כבר לא ראה בהשלמתו ובהפעלתו. התיאטרון הותקן בתוך בניין קיים. התיאטרון האולימפי נבנה בהשראת אגודה למדנית, שביקשה לקדם ולפתח פעילות אינטלקטואלית ברוח מורשת התרבות הקלאסית. ה"אקדמיה האולימפית של ויצ'נצה" נוסדה בידי דניאל ברבארו ואנדראה פלדיו ב-1555, כדי להעלות טרגדיות יווניות. תכנון חזית הבמה ותפאורתה עוצבו לקראת העלאת המחזה הראשון, גרסה איטלקית פרי עטו של הרוזן טריסינו, של הטרגדיה הקלאסית אדיפוס המלך של סופוקלס.

למתבוננים בקיר חזית הבמה ולכל מה שמצוי מעבר לה צפויה הפתעה מלאה. החזית בנויה כמקובל, בשלוש קומות, ובה קרועים שלושה פתחים, ולה מראה המזכיר מאוד שער ניצחון רומי. שני פתחים נוספים, אחד מכל צד, קרועים בניצב בקירות הקצרים, הצדדיים, של צידי הבמה. פתחים אלה, הקיימים במערך כזה בתיאטראות הרומיים, שירתו את המחזה, באפשרם כניסות ויציאות של השחקנים לפי דרישות המחזה.

את קיר חזית הבמה הספיק פלדיו לעצב במו ידיו. את העיצוב המיוחד שמעבר לקיר החזית כבר השלים תלמידו וינצ'נזו סקאמוצי (Vincenzo Scamozzi). משטח הבמה נמשך ועובר דרך חמשת הפתחים הרחק פנימה. האזור שמעבר לכל פתח מתאר רחוב או סמטה, וזה שמעבר לפתח המרכזי - שלוש סמטאות, ההולכות ונסוגות אל תוך הרקע כבציור פרספקטיבי. אלא שלא מדובר בציור אלא בעיצוב ממש של חזיתות בניינים, הולכים וקטנים הולכים ומתרחקים מעיני הצופים. מאחר שמעבר לפתח המרכזי, הרחב מאוד מן האחרים, עוצבו שלוש סמטאות כאלה, הרי שבסך הכל עוצבו בתיאטרון שבע סמטאות. הייתה בכך התאמה נאה לתוכן המחזה שעבורו עוצבה הבמה הזו בראשונה - אדיפוס המלך - המתרחש בעיר היוונית תבאי, שעליה העיד הרודוטוס כי היו לה שבעה שערים.

כתיבה אדריכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1414 הופנתה לראשונה תשומת הלב לכתב יד של החיבור "על אודות האדריכלות בעשרה ספרים" (De architectura libri decem) פרי עטו של ויטרוביוס (Vitruvius), אדריכל רומי בן המאה ה-1 לפנה"ס. זהו הספר היחיד מסוגו שנותר מן העת העתיקה. הספר מנסח את עיקרי האדריכלות של העולם הקלאסי, זו של יוון ורומי הקדומות. לספר הייתה השפעה מכרעת על אדריכלי ואומני הרנסאנס האיטלקי. עד מהרה תורגם הספר מלטינית לאיטלקית ולשפות האירופאיות האחרות, במידה רבה הוא הפך מעין ספר "מקודש" בידיהם.

אף על פי שוויטרוביוס ניסה ככל יכולתו להנהיר את רעיונותיו לקוראים, הבנת דבריו לא הייתה כל-כך פשוטה והצריכה פרשנות, בעיקר משום שהשרטוטים לספר, שאליהם הוא מפנה את קוראיו, לא שרדו. במאה השש-עשרה החלו לצאת לאור, בעיקר באיטליה, אך גם בצרפת, ספרים המוקדשים לאדריכלות. הייתה זו סוגה חדשה של ספרות מאוירת, שהתבססה על ויטרוביוס. הספר היה מקור השראה לספרים בתאוריה אדריכלית שיצאו לאור במאה החמש עשרה (ליאון בטיסטה אלברטי) והשש-עשרה (סבסטיאנו סרליו, ג'אקומו בארוצי דה ויניולה. ספרים אלה מילאו בוודאי את הצורך לספרי הדרכה מעשיים לאדריכלים ובנאים המבקשים להשתית את עיצוביהם על יסודות האדריכלות הקלאסית, זו שאת שרידיה ראו סביבם בכל מקום. גם פלדיו פרסם ספר תאורטי בשם 'ארבעת הספרים על אודות האדריכלות', שיצא לאור בשנת 1570.

פלדיו נפטר בשנת 1580. על אחדים ממפעלי הבנייה הגדולים שלו, כמו הבזיליקה בוויצ'נצה וכנסיית סן ג'ורג'יו מאג'ורה בוונציה עוד המשיכו לעבוד זמן רב אחר-כך.

מורשת פלדיו: הכל מחשיבים את פלדיו כאדריכל תקופת הרנסאנס בעל ההשפעה הגדולה ביותר בתחום האדריכלות. הדבר מתבטא בתחומים אחדים, בראש וראשונה בהמשכיות הניכרת בשימוש בסגנונו, באירופה. אחד המתווכים העיקריים הראשונים לכך היה האדריכל האנגלי איניגו ג'ונס (Inigo Jones, 1652-1573). עוד באנגליה הושפע מספריהם של ויטרוביוס ופלדיו, אך רק הנסיעה לאיטליה הביאה אותו למגע בלתי אמצעי עם מורשת העולם הקלאסי ועם יצירותיו של פלדיו. האדריכלות של ג'ונס היא החוט המקשר לתנועת האדריכלות הפלדיאנית (Palladianism), אסכולה אדריכלית שפעלה באנגליה במאה ה-18, שפטרונה העיקרי היה הלורד ברלינגטון, ואדריכליה הבולטים היו קולין קמפבל וויליאם קנט. הלורד ברלינגטון רכש באיטליה כמות ניכרת של תוכניות, חתכים ושאר שרטוטים פרי עפרונו של פלדיו. אלה שמורים בארכיון המכון המלכותי של האדריכלים הבריטיים (RIBA), ומהווים מקור חשוב לחקר עבודתו של פלדיו.

פלדיו הוא האדריכל הנחקר ביותר כפי שמעידה הביבליוגרפיה העצומה שנכתבה אודותיו. בשנת 1959 הוקם בוויצ'נצה "המרכז הבינלאומי ללימוד האדריכלות על שם אנדראה פלדיו" (Centro internazionale di studi di architettura Andrea Palladio [CISA]). המרכז מקיים אירועים ותערוכות, ומפרסם כתב עת. הפרסום העיקרי הוא ה-Corpus Palladianum, שכל כרך ממנו מתעד וחוקר את אחד מהמבנים שבנה פלדיו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רודולף ויטקובר, עקרונות הארכיטקטורה בעידן ההומניזם, תרגום: רון פוקס, רסלינג, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]