האופרה של סן פרנסיסקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית האופרה של סן פרנסיסקו

האופרה של סן פרנסיסקו היא להקת האופרה השנייה בגודלה בצפון אמריקה, אחרי המטרופוליטן אופרה בניו יורק. את הלהקה ייסד בשנת 1923 גטאנו מרולה (1881 - 1953). רבים רואים בהצגה החגיגית של ליל פתיחת האופרה של סן פרנסיסקו את אחד האירועים הראויים ביותר להיזכר באותה שנה לקהל חובבי האופרה.

המייסד והמנהל הכללי גטאנו מרולה (1923 - 1953)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת האופרה הראשונה באופרה של סן פרנסיסקו הייתה לה בוהם, עם קווינה מריו וג'ובאני מארטינלי, ב-26 בספטמבר 1923, באולם העירוני, בניצוח מרולה, אך מעורבות באופרה באזור מפרץ סן פרנסיסקו החלה עוד בביקורו הראשון בעיר, בשנת 1906.

מרולה השיק את הלהקה בשנת 1922, משוכנע כי העיר יכולה להחזיק מוסד אופראי במשרה מלאה ולא להישען על להקות אורחות, שנהגו לבוא לסן פרנסיסקו מאז ימי הבהלה לזהב. למעשה, בביקוריו הראשונים בעיר הגיע מרולה כמנצח על כמה מן הלהקות הללו, בפעם הראשונה בשנת 1909 עם להקת האופרה הבינהלאומית של מונטריאול. ביקורים נוספים במהלך העשור הבא שכנעו אותו, כי יש זכות קיום ללהקה שתקום בסן פרנסיסקו, ובשנת 1921 בא לחיות בעיר בחסותה של מרת סטיין.

בסתיו 1921 תכנן מרולה את העונה הראשונה שלו, שהוצגה באצטדיון הכדורגל של אוניברסיטת סטנפורד ב-3 ביוני 1922, עם קבוצה משובצת כוכבים כמו ג'ובאני מארטינלי בליצנים ואחר כרמן ופאוסט. העונה בת חמשת הימים קצרה הצלחה הן מצד הקהל והן מצד הביקורת, אך לא במובן הכספי. מרולה ראה את ההכרח בבסיס פיננסי יציב יותר ועל כן יצא במסע גיוס כספים לעונת אופרה, שתעלה באולם העירוני בסתיו 1923. מרולה פנה לא רק אל שמנה וסלתה של העיר אלא גם אל שאר תושביה, וגייס 2441 תרומות של $50 דולר האחת ממספר רב של "חברים מייסדים".

אחרי פתיחה בלה בוהם, כללה עונת 1923-24 הפקות של "אנדראה שנייה" של ג'ורדאנו (עם בנימינו ג'ילי), "מפיסטופלה" של בויטו (שוב עם ג'ילי), "טוסקה" של פוצ'יני (עם ג'וזפה דה לוקה ומארטינלי, וריגולטו של ורדי (עם קווינה מריו, דה לוקה וג'ילי). עונת אופרה בינלאומית יצאה לדרך והבאות אחריה הקיפו קשת רחבה של אופרות, רובן איטלקיות, שרבות מהן הוצגו לא יותר מפעם או פעמיים בעונות, שנמשכו לא יותר מחודשיים, לעיתים רק במשך ספטמבר.

במהלך תשע השנים שלאחר עונת הפתיחה, תוכנן ונבנה בית האופרה - יד זיכרון לנופלים. האדריכל שתכנן אותו, ארתור בראון הבן, יצא גם את מגדל קויט ואת בית העירייה של סן פרנסיסקו.

הלהקה חנכה את בית האופרה החדש בהצגת "טוסקה", ב-15 באוקטובר 1932, עם קלודיה מוציו בתפקיד הראשי. את שלושים השנים הבאות של מרולה כמנהל כללי אפיינה העובדה (כפי שציין צ'טפילד-טיילור), ש"גדולי הזמרים של העולם פקדו את סן פרנסיסקו דרל קבע ולא פעם הופיעו בתפקידים אחרים, מתוך התחשבות בקוצר העונה ובזמן הרב, שנדרש לחצות את אמריקה מקצה אל קצה."[1]

עוד אפיינו את תקופת כהונתו ההזדמנויות שניתנו לזמרים אמריקאים צעירים, אף כי באותה תקופה לא הייתה עדיין תוכנית הכשרה רשמית, וכן הסיורים הקבועים של להקת האופרה ללוס אנג'לס בין השנים 1937 ל-1965, שהאריכו את העונה עד לנובמבר. מכל מקום, עד זמן ניכר לאחר מותו של מרולה נדיר היה שהעונה העיקרית בסן פרנסיסקו תימשך מעבר לשלהי אוקטובר. מרולה מת בשעת ניצוח על קונצרט תחת כיפת השמיים בסטרן גרוב, ב-30 באוגוסט 1953.

אדווין מקארתור ניצח על תזמורת האופרה של סן פרנסיסקו בכמה הקלטות על תקליטי 78 ל-RCA ויקטור בסוף שנות ה-30', ביניהן ביצועים של הסופרן קירסטן פלגסטד. RCA הוציאה מחדש כמה מהקלטות אלה לאחר זמן, בתקליטים אריכי-נגן ובתקליטורים.

גרסאות מקוצרות של כל היצירות בעונה שודרו בכ-30 תחנות רדיו בקליפורניה, אורגון, וושינגטון, אידהו וקולומביה הבריטית, החל בשנת 1941.

המנהל הכללי קורט הרברט אדלר (1953 - 1981)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורט הרברט אדלר (1905 - 1988) הגיע לארצות הברית בשנת 1938, אחרי התנסות קודמת והכשרה בהיבטים רבים של מוזיקה ותיאטרון באוסטריה, גרמניה ואיטליה. במשך שנים עסק בבניית המקהלה של להקת האופרה של שיקגו. מרולה שמע עליו והזמינו, ב-1943, בשיחת טלפון לאופרה של סן פרנסיסקו כמנצח המקהלה.

אדלר לקח על עצמו עוד ועוד מחובות הניהול ככל שבריאותו של מרולה לקתה ומרצו פחת, אבל מועצת המנהלים לא ראתה בו את הבחירה הטבעית להחלפת מרולה במותו של זה בשנת 1953. אחרי שלושה חודשים של שבהם כיהן כמנהל אמנותי בפועל, בעזרת נשיא מועצת המנהלים, רוברט ואט מילר, אושרה משרתו של אדלר כמנהל כללי.

אדלר הציב לו כמה מטרות כשקיבל עליו את ניהול הלהקה. אחת מהן הייתה הרחבת העונה, שגם בראשית שנות ה-60' עוד הייתה מוגבלת כמו בשנותיו של מרולה, מיום העבודה, בראשית ספטמבר, עד פתיחת המטרופוליטן אופרה, כדי להבפיק תועלת מזמינותם של זמרים בהצגת עד ארבע-עשרה אופרות, כל אחת מהן בשתיים או שלוש הצגות. לבסוף, כפי שמלמדת עונת 1969 של סן פרנסיסקו, ניתנו אחת-עשרה אופרות, כל אחת מהן בחמש או שש הצגות בממוצע, והעונה נמשכה עד סוף נובמבר.

מטרה אחרת הייתה להציג כשרונות חדשים ולהגשמתה טרח ללא ליאות בחיפוש זמרים חדשים ומבטיחים בראשית דרכם, אם אמריקאים ואם אירופאים. לשם כך התמיד לבקר בהצגות בבתי אופרה גדולים וקטנים. הוא שמע את לאונטין פרייס ברדיו והציע לה תפקיד ב"דיאלוגים של הכרמליטיות" של פולנק בשנת 1957, הופעתה הראשונה על בימת אופרה חשובה. זמן מה אחר כך, באותה עונה, החליפה בהתראה קצרה את אנטונייטה סטלה כאאידה, תפקיד שהקנה לה מוניטין בינלאומיים לשנים רבות.

שלישית, בתקופת כהונתו גילה אדלר עניין ער בפיתוח קשרים איתנים יותר עם במאי אופרה, בניסיון לחזק את היסודות הדרמטיים והתיאטרליים של האופרות. בכך סייעה לו רבות היכרותו הממושכת עם ז'אן-פייר פונל, הבמאי השנוי במחלוקת, שהחל את קשריו עם האופרה של סן פרנסיסקו בשנת 1957.

בין חידושיו של אדלר הייתה "תוכנית האופרה של מרולה", על שם המנהל הכללי הראשון, שהחלה בעונת 1954-55 וקיבלה את שמה הנוכחי בשנת 1957. התוכנית מציעה מדי שנה לכ-23 זמרים מחוננים, ארבעה מדריכים מתלמדים ובמאי מתלמד הזדמנות נדירה ללמוד, להדריך ולקחת חלק בכיתות אמן עם אנשי מקצוע ידועי-שם במשך אחד-עשר שבועות בחודשי הקיץ. רבים מן המשתלמים בתוכנית זו יצאו לקריירות בינלאומיות, ביניהם קרול ואנס ותומס המפסון.

עוד חידוש היה "אופרה בפארק", קונצרט שנתי פתוח, המתקיים מאז 1972 בפארק גולדן גייט ביום א' שלאחר ליל הפתיחה בעונת הסתיו. מסורתית, משתתפים בו אמנים מסוף השבוע של פתיחת העונה עם תזמורת האופרה של סן פרנסיסקו. הקונצרט פתוח לקהל ללא דמי כניסה ומושך בסביבות 30,000 מאזינים. הוא מוצג בשיתוף עם קרן הפארקים של סן פרנסיסקו, קרן נאמנות שלא למטרות רווח, ואגודת צדקה מטעם הכרוניקל של סן פרנסיסקו.

קורט הרברט אדלר נתפס במקרים רבים כאדם קשה, לעיתים אף עריץ, כלפי העובדים בפיקוחו. עם זאת, כדברי צ'טפילד-טיילור, "זמרים, מנצחים, במאים ותפאורנים חזרו עונה אחר עונה... הם חזרו משום שבניהולו של אדלר זכתה האופרה של סן פרנסיסקו לכבוד ויקר בינלאומיים, הגיעה לרמת מקצועיות גבוהה והציעה לאמנים שעבדו עמה פעילויות מעניינות באווירה חמה ותומכת." בין אלה שקיבלו אתגרים חדשים ומלהיבים היו הבריטון הוולשי ג'. אוונס, לאונטין פרייס ולוצ'אנו פאבארוטי.

במהלך שנות ה-70' נחלה הלהקה הצלחה רבה והגישה לקהל מאזיניה את מיטב הזמרים בעלי השם העולמי, אך הודות למנהגו של אדלר להזמין זמרים חדשים ובלתי מוכרים להופעות בכורה באמריקה, או להקפיץ זמרים ידועי-שם להחליף אחרים שנפלו למשכב, היו אי-אילו לילות מרגשים באופרה. בין אלה אפשר למנות את הטסת פלאסידו דומינגו לסן פרנסיסקו - אם גם שלוש שעות לאחר מועד עליית המסך - להחליף את קרלו קוסוטה החולה בליל הפתיחה של "אותלו", והזעקת לאונטין פרייס ברגע האחרון להחליף את מרגרט פרייס בתפקיד אאידה.

משנת 1971 עד 1979 שידרה תחנת הרדיו KKHI של סן פרנסיסקו בליל יום שישי הצגות אופרה ב-AM וב-FM. את השידורים הגישו כמה שדרנים ידועי-שם.

בקיץ 1972 פתחה האופרה של סן פרנסיסקו את חגיגות היובל שלה בקונצרט פתוח מיוחד ב"גן זיגמונד סטרן". אדלר ניצח על רוב התוכנית, שכללה הופעות של רבים מן הזמרים, שהופיעו עם הלהקה בתולדותיה הארוכות. הטנור האגדי לאוריץ מלכיור לא שר, אלא ניצח על התזמורת בביצוע שיר הלכת המפורסם של יוהאן שטראוס האב; אפשר שהייתה זו הופעתו האחרונה לפני קהל. אחד משיאי תוכנית אחר הצהריים היה ביצוע מרגש של דואט האהבה מתוך מאדאם בטרפליי, עם הסופרן ליצ'ה אלבנזה והטנור פרדריק יגל.

בין 1977 ל-1989 כיהן ריצ'רד ברדשואו כמנצח הבית של האופרה.

אדלר פרש ב-15 בדצמבר 1981.

המנהל הכללי טרנס מקיואן (1982 - 1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הודעת הפרישה שלו ביוני 1979, בחר אדלר בטרנס מקיואן (Terence A. McEwen) לממשיכו, מבין מועמדים אחדים אפשריים. מקיואן נולד ב-1929 אונטריו, קנדה ונפטר ב-14 בספטמבר 1998 בהונולולו.

תשוקתו לאופרה בכלל הובילה אותו לביקור בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון ולמשרה בשכר נמוך בחברת ההקלטות דקה בעיר זו. הוא קודם בעבודתו במהלך שנות ה-50' ובשנת 1959 הגיע לניו יורק. במשך 20 השנים הבאות עשה את "לונדון רקורדס", המחלקה הקלאסית של דקה, לחברת ההקלטות החשובה ביותר בארצות הברית. בעקבות פנייתו של אדלר בדבר המשרה באופרה של סן פרנסיסקו, עבר לשם בשנת 1980 והשתקע כל כולו בלימוד מלאכת הניהול של להקת אופרה. מינואר 1982 ניהל מקאיוון את האופרה של סן פרנסיסקו.

בהתחשב במיומנותו וברקע שלו בהבנת הקול האנושי ונפלאותיו, אין זה מפתיע, אולי, שגישתו בשנים הראשונות שלו באופרה הייתה רחוקה מן הצד התיאטרלי והתמקדה יותר בזמרים. מחזור הטבעת שלו, שהחל בעונת הקיץ של 1983 ובסתיו 1984 - והוצג בשלמותו ביוני 1985 - היה דוגמה מאירת-עיניים לקדימויות שלו, שהתמקדו בשכירת הזמרים הטובים ביותר בעולם.

בתגובה מאקלים הכלכלי של אותן שנים, הקים מקיואן את "מרכז האופרה של סן פרנסיסקו" כדי לפקח על תפעולן וניהולן המאוחד של תוכניות החינוך וההכשרה הרבות המסונפות לאופרה. מרכז האופרה של סן פרנסיסקו, המעניק רצף מתואם של אפשרויות ביצוע ולימוד לאמנים צעירים, כולל את "תוכנית האופרה על שם מרולה", "מענק ההשתלמות על שם אדלר", "סדרת ראווה", "אופרה בשקית נייר", "זמרי מרכז האופרה", "הרסיטלים של שוואבאכר" ומבחר תוכניות חינוכיות. בחשיפת זמריו הצעירים לקולות הגדולים מן העבר, בהזמנתם לחזרות ובחלוקת כרטיסים להפקות שוטפות, קיווה מקיואן להכין ולשפר זמרים להופעות בעונת הסתיו הקבועה.

בין הצלחותיו במובן זה הייתה המצו-סופרן דולורה זג'יק מנבדה. הליווי הצמוד שהעניק לה בכל שלבי ההכשרה הכין אותה לתפקיחד אזוצ'נה, שאותו ביצעה בעונת הקיץ 1986 בהצלחה רבה.

בעונת הסתיו 1983 לוו הצגות השחרית של לה טרוויאטה לתלמידים ולמשפחה בכתוביות, שהיו תרגום לאנגלית של הלברית והוקרנו מעל הבמה במקביל להתרחשויות שעליה. ההתלהבות שבה התקבל החידוש הניעה את הלהקה לצרף אותו לעוד ועוד הפקות בעונות הבאות. כתוביות מלוות כיום את כל הפקות האופרה של סן פרנסיסקו, שאף משכירה את הכתוביות שלה ללהקות אופרה אחרות ברחבי העולם.

בשנת 1986 מונה סר ג'ון פריצ'רד למנהל מוזיקלי, תפקיד בו כיהן עד 1989.

ב-8 בפברואר 1988 הודיע מקיואן על פרישתו. למחרת הלך מורו ומדריכו, קורט הרברט אדלר, לעולמו.

המנהל הכללי לוטפי מנסורי (1918 - 2001)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוטפי מנסורי (נולד ב-1929) היה כבר ישות מוכרת כשטרי מקאיוון הודיע על פרישתו. מנסורי, שעמד אז בראש להקת האופרה הקנדית בטורונטו, למד קודם רפואה בלוס אנג'לס, אך ויתר על הכשרתו זו כשנכבש לאופרה, תחילה כטנור צעיר בסדנת האופרה של אוניברסיטת לוס אנג'לס ואחר לעולם האופרה בכללותו.

עוד ב-1962, כאשר מנסורי עבד כבמאי בלוס אנג'לס ואחר כבמאי הבית באופרה של ציריך, בא אדלר לראותו בעבודתו והציע לו לביים 6 אופרות בעונת 1963. כאשר התמנה למנהל הכללי הבא, כבר היו באמתחתו 60 אופרות, שביים לאופרה של סן פרנסיסקו ולעוד להקות אופרה רבות.

בשנת 1975 ניהל את להקת האופרה הקנדית שם הציג, בשנת 1983, את רעיון הכתוביות המהפכני. דעתו של מנסורי בדבר השפעות הכתוביות הייתה, שהן יגבירו את מעורבות הקהל בהצגת האופרה. הרעיון החדשני שינה את כל עולם האופרה.[2]

מנסורי הוסיף מספר רב של אופרות חדשות לרפרטואר האופרה של סן פרנסיסקו, בהן אופרות רוסיות, ששיאן בהפקה של "מלחמה ושלום" מאת פרוקופייב בניצוח ואלרי גרגייב וביצירת קשר אמיץ עם להקת האופרה קירוב. עוד נוספו לרפרטואר "וילהלם טל" של רוסיני ו"ערביות סיציליאניות" של ורדי.[3]

אחד מניצחונותיו של מנסורי היה השיקום והשיפוץ של בית האופרה לאחר רעש האדמה של 1989. אחרי שנסגר בסוף עונת סתיו 1995 לשיפוץ של 21 חודשים, בעלות של 88.5 מיליון דולר, נפתח בית האופרה של סן פרנסיסקו מחדש ב-5 בספטמבר 1997, בקונצרט גאלה לכבוד האירוע ולכבוד שנת ה-75 לאופרה של סן פרנסיסקו. כיאה לאירוע חגיגי כזה, הופיעו בקונצרט גדולי האופרה בעבר, בהווה ובעתיד. המיזם כלל תיקונים לנזק שחולל רעש האדמה לומה פריטה משנת 1989, שיפורים ושכלולים לקהל ולמבצעים, חיזוק בפני רעשי אדמה עתידיים וניקוי כללי, שהותיר את בית האופרה בן ה-65 מצוחצח עד בוהק.[4]

דונלד רוניקלס (Donald Runnicles) התמנה בשנת 1990 למנהל המוזיקלי והמנצח הראשי הבא של האופרה של סן פרנסיסקו ובשנת 1992 החל לכהן בתפקידיו אלה.

בנובמבר 1992 הבציג מנסורי את "חזיונות האוקיינוס השקט", תוכנית שאפתנית, שנועדה לקיים ולשמר את חיוניות רפרטואר האופרה באמצעות הזמנת יצירות חדשות והצגת רפרטואר יוצא דופן. התוכנית נפתחה בהזמנת האופרות הבאות:

עוד הצגות בכורה באופרה של סן פרנסיסקו היו:

  • "מותו של קלינגהופר", בהלחנת ג'ון אדמס בשנת 1992. הצוות כלל את ג'אניס פלטי בשלושה תפקידים, ג'יימס מאדאלנה בתפקיד רב החובל ותומאס האמונס בתפקיד הקצין הראשון.

במאמר לסיכום שנותיו של מנסורי בסן פרנסיסקו, אומר העיתון סן פרנסיסקו כרוניקל: "הוא לא היה מעוניין מעולם ב-succès d'estime, המעלל האינטלקטואלי או התיאטרלי הנועז, המרשים את אניני הטעם, ה"מבינים" בתרבות, אך משאיר את הקהל הרחב אדיש או תוהה. בעיני מנסורי, הצלחה שאיננה מביאה ישבנים לכיסאות איננה הצלחה כל עיקר."[5]

לקראת תום עונת 2001 הודיע מנסורי על פרישתו אחרי ארבע-עשרה עונות עם האופרה של סן פרנסיסקו ו-50 שנה בעולם האופרה.

המנהלת הכללית פמלה רוזנברג (2001 - 2005)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמלה רוזנברג באה מרקע של הפקות אופרה בגרמניה ובפרט, מן האופרה של שטוטגרט.

בינואר 2001 הודיעה פמלה רוזנברג על היוזמה האמנותית הראשונה שלה לאופרה של סן פרנסיסקו, "אופרה מלהיבה" ("Animating Opera"), תוכנית רב-שנתית של נושאים וסדרות שזורים יחדיו. באלה נכללו "יצירות ראשוניות של הזמנים המודרניים", "פרויקט פאוסט", "דיוקן מלחין: יאנאצ'ק/ברליוז", נשים מחוץ לחברה: חוקים לעצמן", "מטמורפוזה: מאגדות לסיוטים" ו"נוכרים או חלוצים?: טבע המצב האנושי".

תוכנית ההפקה של "אופרה מלהיבה" כוללת הצגת בכורה אמריקאית של "פרנציסקוס הקדוש מאסיזי" של מסייאן, הגרסה השלמה של "הטרויאנים" מאת ברליוז, "אמא של כולנו" מאת וירג'יל תומסון, וכן הזמנה ליצירה חדשה מאת ג'ון אדמס ופיטר סלרס בשם "דוקטור אטומיק", שעלתה בהצגת בכורה ב-1 באוקטובר 2005.

בעקבות חילוקי הדעות סביב תקופת ניהולה את האופרה של סן פרנסיסקו, שכללה את הגרעונות לאחר קריסת ה"דוט-קום" בשנת 2000 והשפעות 11 בספטמבר על הנוכחות במופעי אמנות, הודיעה רוזנברג בשנת 2004 שלא תחדש את החוזה שלה עם הלהקה כשיגיע לסיומו בשלהי 2005. תוכניותיה השאפתניות והכוונה להקים אולם הופעות שני, קטן יותר, טואטאו הצידה בכורח הנסיבות. חלק מן האשמה שנתלתה בה היה מעבר לשליטתה, אך היו שגרסו, כי טעמה לאופרות חדשניות ויוצאות דופן ולפרשנויות נועזות ואף קיצוניות של הקלאסיקה הרחיק את המאזינים ואת התורמים והקפיץ את העלויות דווקא בשעתה הקשה של הלהקה.

רוזנברג חזרה לגרמניה לעבוד עם סר סיימון ראטל בתזמורת הפילהרמונית של ברלין.

המנהל הכללי דייוויד גוקלי (החל מ-2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי 33 שנות ניהול של גראנד אופרה יוסטון התמנה דייוויד גוקלי למנהל הככלי של האופרה של סן פרנסיסקו החל ב-1 בינואר 2006. כחלק מהודעותו על עונת 2006-07 ועל עתיד הלהקה, ב-11 בינואר, ציין גוקלי, כי "בעונה זו אנו חונכים מראה ולוגו חדש, בהתאמה לפילוסופיה אמנותית חדשה. אני מאמין, שהזהות הוויזואלית החדשה תשדר זוהר, תחכום, מסורת וחדשנות, כל הדברים, שתוכניותינו לעתיד האופרה של סן פרנסיסקו חדורות בהם.

בהמשיכו בתוכניותיו לעתיד הצהיר גוקלי "הדבר שאני רוצה בו הוא לא פחות מגדולי הכוכבים של עולם האופרה, שיבואו להופיע כאן בקביעות. אתם יכולים לצפות בעונות הבאות לשמוע את רנה פלמינג, אנה נטרבקו, תומאס המפסון, דמיטרי חרובוסטובסקי ועוד רבים אחרים. בעונת 2007 ניתן לכם הצגת בכורה עולמית ואוהבי וגנר שבכם ישמחו לשמוע, שאנו מצפים להתחיל במחזור הטבעת בעונת 2008.

בספטמבר 2006 יצאה הודעה שדווחה, כי בהסכמה הדדית עם גוקלי, יסיים דונלד רונקלס את כהונתו כמנהל מוזיקלי ב-2009 ולא יחדש את החוזה עם הלהקה. עם זאת, הוא ישמור על קשר עם האופרה של סן פרנסיסקו וינצח על הפקת "טבעת הניבלונגים" בעונת 2010-11.[6] ה-9 בינואר 2007 הודיעה הנהלת האופרה, שהמנהל המוזיקלי הבא שלה יהיה המנצח האיטלקי ניקולא לואיזוטי, החל בעונת 2009-10, בחוזה ראשוני ל-5 שנים.[7][8]

הופעות ראשונות חשובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1923 הציגה האופרה של סן פרנסיסקו אין ספור אמנים בהופעותיהם הראשונות באמריקה, בהם בוריס כריסטוף, טיטו גובי, סנה יורינאק, מריו דל מונקו, בירגיט נילסון, לאונטין פרייס, מרגרט פרייס, ליאוני ריזאנק, אליזבת שוורצקופף ורנאטה טבאלדי; המנצחים גרד אלברכט, ואלרי גרגייב וגאורג שולטי; הבמאים פרנסיס פורד קופולה, הארי קופפר וז'אן-פייר פונל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chatfield-Taylor, Joan (1997). San Francisco Opera: The First Seventy-Five Years. San Francisco: Chronicle Books. ISBN 0811813681. 
  2. ^ chatfield
  3. ^ Joshua Kosman (5 באוגוסט 2001). "Two views of Mansouri's S.F. era: Opera director was gambling man". San Francisco Chronicle. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2007. 
  4. ^ Judy Richter (ספטמבר 1997). "San Francisco Opera's 75th Anniversary Gala". Opera Glass. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2007. 
  5. ^ Joshua Kosman (16 בספטמבר 2006). "Runnicles won't renew contract with S.F. Opera". San Francisco Chronicle. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2007. 
  6. ^ runnicles
  7. ^ "San Francisco Opera appoints Nicola Luisotti as Music Director beginning in 2009-10 season" (PDF) (הודעה לעיתונות). San Francisco Opera. 9 בינואר 2007. בדיקה אחרונה ב-8 באוגוסט 2007. 
  8. ^ Joshua Kosman (10 בינואר 2007). "Nicola Luisotti named Opera's music director, starting in 2009". San Francisco Chronicle. בדיקה אחרונה ב-10 באוגוסט 2007.