גירוש הטטרים מקרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מונומנט לזכר הגירוש בעיר סודאק בחצי האי קרים

גירוש הטטרים מקריםטטרית של קרים: Sürgünlik) הוא טרנספר של בני העם הטטרי מחצי האי קרים אשר בוצע על ידי המשטר הסובייטי במאי 1944. בבמשך כשלושה ימים התושבים הועלו לרכבות בקר ונשלחו למחוזות מרוחקים ברחבי ברית המועצות. בסך הכל גורשו כ-230,000 איש, בעיקר לרפובליקה הסובייטית האוזבקית[1].

רשמית הגירוש הוצג כצעד ענישה קולקטיבי על שיתוף פעולה של הטטרים המקומיים עם נציבות הרייך באוקראינה בין השנים 1942–1943. אבל מומחים עכשוים טוענים שבססיס הגירוש העדתי, שהיה אחד מני רבים בתקופת סטלין, היה טיהור האתני והרצון סובייטי לבסס מחדש את שליטתה באזור אסטרטגי זה.

בהליך זה גורשה קהילת הטטרים כולה, אשר היוותה חמישית מאוכלוסיית חצי האי, וכן חלקים קטנים מהקהילה הבולגרית והיוונית. כמעט 8,000 טטרים מתו במהלך הגירוש, ועשרות אלפים נספו לאחר מכן עקב תנאי הגלות הקשים. הערכה היא כי סה"כ במהלך במהלך הגירוש והשנים שלאחריו מתו כ-100,000 אנשים, בעיקר ממחלות ומרעב. עם תהליך הדה-סטליניזציה שהחל בברית המועצות בשנת 1953, בתקופת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב, גינה הממשל הסובייטי את הגירוש, אך על אף זאת הורשו הטטרים לחזור לחצי האי רק בתקופת הפרסטרויקה, שהחלה ביוני 1987. בין השנים 2015 ל-2019, הגירוש הוכר רשמית כרצח עם על ידי אוקראינה, ליטא, לטביה וקנדה.

לאחר רוסיה סיפחה את חצי האי קרים, ב-12 בנובמבר 2015, לאחר לחץ מצד אקטיביסטים טטרים, העביר הפרלמנט האוקראיני החלטה המכירה בגירוש כרצח עם והכריז על ה-18 במאי כיום זיכרון לאומי לקורבנות הגירוש[2]. בתחרות אירוויזיון 2016 זכה שיר המחאה "1944" שביצעה הזמרת האוקראינית בת המיעוט הטטארי סוזנה ג'מאלדינובה ("ג'מאלה"), אשר עוסק, בין היתר, בגירוש הטטרים מחצי האי קרים[3].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטטרים תחת השלטון הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרונולוגיה של ההרכב האתני של קרים

עוד טרם הקמתה של ברית המועצות בדצמבר 1922, הוכר מעמדם של הטטרים בחצי האי תחת הרפובליקה האוטונומית הסובייטית הסוציאליסטית של חצי האי קרים, שהוקמה ב-18 באוקטובר 1921. במסגרת מעמד זה, נהנו הטטרים מעצמאות תרבותית כאשר השפה הטטרית המקומית הוכרה כשפה רשמית יחד עם השפה הרוסית.

עם עלייתו של יוסיף סטלין לשלטון ב-1924, הורע מצבם של הטטרים אשר החלו לסבול מדיכוי מצד השלטונות הסובייטים. במסגרת הרדיפות שהובילו לחיסול מעמד הקולאקים בברית המועצות, הוגלו איכרים טטארים לסיביר ולהרי אורל ורבים מהאזרחים הטטארים סבלו ממחסור במזון, כחלק מהרעב שפקד אזורים רבים בברית המועצות בשנים 1932–1933. על אף זאת, בין השנים 1923–1938, גדלה אוכלוסיית הטטרים בחצי האי מ-150,000 לכ-218,000 איש.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש חצי האי על ידי הוורמאכט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1941, במסגרת הקרב הראשון על חצי האי קרים, פלשו לחצי האי הארמייה ה-11 של הוורמאכט, יחד עם הארמייה השלישית והרביעית של הצבא הרומני. כעבור כחודשיים, כבשו הכוחות את מרבית שטחו של חצי האי, למעט עיר הנמל סבסטופול, שנכבשה לבסוף לאחר מצור של מספר חודשים.

לאחר נפילתו של חצי האי, החלו כוחות פרטיזנים סובייטים בפעולות התנגדות כנגד הצבא הגרמני והרומני. עם זאת, התושבים הטטרים של חצי האי לא הורשו לקחת חלק בפעולות אלה. לפי דבריו של ההיסטוריון ג. אוטו פול, סבלו התושבים הטטרים מגזענות ומפעולות איבה מצד הכוחות הפרטיזנים. לטענתו הסיבה לכך לא נבעה מחשד לסיוע לגרמנים אלא בשל עוינות ושנאה של הסובייטים כלפי בני המיעוט הטטרים.

ב-2 בינואר 1942, אישר הממשל הגרמני יצירת כוחות "הגנה עצמית" אשר הורכבו מהתושבים הטטרים. עד ל-15 בפברואר 1942, גויסו כ-1,632 אנשים לכוחות אלו, כאשר בסך הכל גויסו כ-20,000 אנשים. הסיבות שהובילו את התושבים הטטרים להתגיס לכוחות אלו היו שונות ומגוונות. חלקם היו חיילים בארמייה ה-51 הסובייטית שנלקחו בשבי לאחר שזאת הובסה בקרב על חצי האי והם החליטו להתגייס ליחידות החדשות על מנת לברוח מהתנאים הקשים ששררו במחנות החיילים הסובייטים השבויים שהוקמו בסימפרופול ובמיקולאייב. אחרים התגייסו על מנת להגן על בתיהם וקהילותיהם מפני הפרטיזנים הסובייטים. עם זאת, כ-15% מקרב אוכלוסיית הגברים הטטרים נשארו להילחם במסגרת הצבא האדום. חלק מהאנשים נלקחו לגרמניה לשם עבודות כפייה. בקרב סטלינגרד השתתפו טטרים לצד כוחות גרמניה הנאצית. הם השתמשו במקלעי שלל סובייטיים והיו גאים מאוד על כל טנק סובייטי שפגעו בו[4]

נסיגת הצבא הגרמני והאירועים שקדמו לגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באפריל 1944, החל "הקרב על חצי האי קרים", במהלכו נסוגו כוחות הצבא הגרמני לאחר סדרת מתקפות של הצבא הסובייטי. הקרב הסתיים ב-12 במאי 1944, לאחר שהצבא האדום כבש את כל שטחי חצי האי.

ב-22 באפריל 1944, שלחו בוגדן קובולוב ואיוון סרוב, בכירים בקומיסריון העממי הסובייטי הודעה לראש הארגון לברנטי בריה בה טענו כי עשרים אלף חיילים בני המיעוט הטטרי ערקו מהצבא במסגרת הנסיגה של הארמייה ה-51 מחצי האי ב-1941, פרט זה אינו מבוסס ואינו נתמך בכל ראיה היסטורית.

ב-11 במאי 1944, הוציא סטלין צו המורה על גירוש התושבים הטטרים מחצי האי לאוזבקיסטן. עוד הורה סטלין כי על הליך הגירוש יפקדו לזר קגנוביץ, שר התחבורה הסובייטי ולברנטי בריה, בכיר בקומיסריון הפנים העממי, אשר היה אחראי, על הטיפול במיעוטים האתניים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים.

הליך הגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירוש התושבים החל בשעות הבוקר המוקדמות של ה-18 במאי 1944, והסתיים כעבור יומיים ב-20 במאי 1944. בהליך הגירוש השתתפו כ-32,000 חיילים מקומיסריון הפנים העממי.

עם תחילת הגירוש, ניתנה לכל משפחה שהות של 15–30 דקות להתארגן ולקחת עימה חפצים אישיים וציוד במשקל שלא יעלה על 500 קילוגרם[5]. חפצים אלו הועלו בהמשך על רכבות בקר ושונעו מחצי האי. כל שאר רכוש התושבים הוחרם בידי השלטונות הסובייטים. על אף העובדה כי צו הגירוש כלל מנגנון פיצוי, התושבים מעולם לא קיבלו כל פיצוי על הרכוש שהוחרם מהם.

התושבים נלקחו לאזורי כינוס בסימפרופול ובאקשיסארי (Bakhchysarai) ושם הועלו על רכבות. בסך הכל גורשו 183,155-193,865 אנשים, כאשר מתוכם 151,136 גורשו לרפובליקה האוזבקית, 8,597 לרפובליקת מארי (מארי אל של ימינו), 4,286 לרפובליקה הקזחית, ויתר 29,846 התושבים פוזרו במחוזות שונים ברחבי ברית המועצות. לפי רישומים של הקומיסריון העממי, כ-2,444 משפחות טטריות הופרדו במהלך הגירוש. חלק גדול מהגברים הטטרים אשר לחמו במסגרת הצבא האדום הודחו מתפקידם ונשלחו למחנות עבודה בהרי אורל ובסיביר.

תקרית אראבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דיווחים של עדי ראייה, שכחו הכוחות הסובייטים לגרש את התושבים הטטרים שגרו בעיירות הדיג שבאזור אראבט (Arabat Spit). ב-19 ביולי 1944, הורה לכאורה בוגדן קובולוב, בכיר בקומיסריון העממי, על חיסולם של כל התושבים הטטרים באזור זה בתוך 24 שעות. בעקבות כך, הועלו כל התושבים שנתפסו על סירה גדולה אשר שטה לנקודה העמוקה ביותר בים אזוב ואז הוטבעה, כאשר בסירה סמוכה התמקמו חיילים סובייטים עם מכונות ירייה על מנת לוודא הריגה. על אף העובדה כי קיימות תאוריות לפיהן תקרית זאת לא התרחשה מעולם והיא בגדר מיתוס וכי לא נמצא כל תיעוד רשמי לאירוע, קיימות עדויות של עדי ראייה, דוגמת הבלשן נסיי באקיר, אשר לטענתם היו עדים לאירוע זה.

הדרך ליעדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים ברכבות שהובילו את המגורשים ליעדים השונים היו קשים מאוד. הם הובלו בקרונות אטומים, כמעט ללא פתחי אוויר, ורבים מתו מצמא, בעיקר זקנים וילדים. כמו כן סבלו המגורשים ממחסור במזון ובתרופות.

לטענת ההיסטוריון מייקל ריווקין, נהרגו כ-7,900 אנשים במהלך הנסיעות ברכבת, בעוד אחרים דוגמת ההיסטוריונית אוראלי קמפנה, טוענים כי המספר גבוה יותר. לפי מסמכים סובייטים רשמיים, כ-5% מכל אוכלוסיית הטטרים בחצי האי מתה במהלך הגירוש (7,889 אנשים)[6].

התנאים ביעדים החדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשויות ביעדים אליהם הגיעו המגורשים לא היו מודעים לכמות האנשים הרבה ולא קיבלו משאבים מספקים על מנת לקלוט אותם בצורה נאותה. למחסור במזון, קושי בהסתגלות לתנאי מזג האוויר החדשים והתפרצות מחלות, הייתה השפעה דמוגרפית משמעותית על אוכלוסיית הטטרים במהלך השנה הראשונה לאחר הגירוש.

הממשל הסובייטי פעל להנחלת שנאת זרים מצד האוכלוסיות המקומיות ביעדים כלפי הטטרים, כחלק מתהליך כללי של דמוניזציה.

מחודש מאי ועד נובמבר 1944, מתו באוזבקיסטן כתוצאה מרעב 105 תושבים טטרים, שהיוו 7% מאוכלוסיית הטטרים שהוגלתה למדינה זו. לפי נתונים של הקומיסריון העממי, כ-30,000 טטרים, שהיוו 20% מהאוכלוסייה כולה, מתו במהלך השנה וחצי הראשונים לאחר גירושם[1].

עם הגעתם למרכז אסיה, שוכנו הטטרים במחנות מיוחדים מוקפים גדרות תיל שנוהלו על ידי משרד הפנים הסובייטי. מדי שלושה ימים נדרשו התושבים לדווח למפקדי המחנות על המצב המשפחתי ועל העבודה שביצעו. הטטרים לא הורשו לצאת מתחומי המחנה, כאשר עונש של 5 שנים בעבודות פרך הושת על מי שהפר הוראה זו. רבים מהתושבים הטטרים נאלצו לעבוד בפרוקטים גדולים במסגרת הגולאג. לפי מסמכים סובייטים רשמיים, 86,917 מגורשים נשלחו לעבודה במחנות כפייה תחת הוראותיו של הרשות המבצעת הסובייטית, כאשר 56,961 מתוכם הועסקו במסגרת משרד החקלאות הסובייטי.

באוזבקיסטן, הורה סטלין על שיכון המגורשים הטטרים במסגרות של קולחוזים וסובחוזים שנבנו מסביב למפעלים לתוצרת חקלאית ולתעשייה כבדה. ללא קשר למשלח ידם של המגורשים, נכפה להם לעבוד בעבודת פרך.

לפי מפקד אוכלוסין שבוצע בקרב אוכלוסיית הטטרים באמצע שנות ה-60 עולה כי 109,956 אנשים (46.2%) מתוך סך של 238,500 אנשים, מתו בתקופה שבין 1 ביולי 1944 ל-1 בינואר 1947 בשל רעב ומחלות[1]. לפי ההיסטוריון בריאן וויליאמס, כ-30% מאולוכסיית הטטרים מחצי האי מתה במהלך חמש השנים הראשונות לאחר הגירוש.

הרס תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהליך הגירוש, תכנן הממשל הסובייטי להטמיע את המגורשים הטטרים באוכלוסייה של מרכז אסיה. הוא עשה זאת באמצעות הרס של סמלי תרבות של הקהילה דוגמת פסלים, ספרים. מסגדים הוסבו לבתי קולנוע ולמחסנים, מצבות נותצו ונעשה בהם שימוש חוזר כחומר לבניין. כמן כן, הוסר כל זכר למורשת ולהיסטוריה של אוכלוסיית הטטרים ממסמכים וטקסטים סובייטים רשמיים דוגמת "האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה". בבואם של הטטרים להנפיק דרכון, בוטלה האפשרות לבחור בטטרים כקבוצה אתנית וכן כל מי שדרש זאת נדחתה בקשתו לדרכון.

כחלק מהדיכוי התרבותי והניסיונות למחיקת הזהות הטטארית, נקט הממשל הסובייטי ב"דיכוי טופונומי", שהתבטא במספר צווים שהוציא הממשל הסובייטי שהורו על שינוי כל שמות המקומות בשפה הטטארית, גרמנית ויוונית לרוסית.

תעמולה סובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהניסיון להסוות את אופיו של הגירוש, טען הממשל הסובייטי כי המעבר של האוכלוסייה הטטארית מחצי האי נעשה מרצון וכי יש לראות בכך כ"התיישבות מחדש".

הסיבות לגירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההיסטוריון פול, המטרה המרכזית של הממשל הסובייטי בגירוש הוא טיהור אתני של הטטרים מחצי האי. על מנת להעניק לגיטימציה לגירוש, האשים הממשל את התושבים הטטרים בבגידה בשל סיוע שהעניקו לטענתו לנאצים. לדעתו, היו מספר סיבות שזירזו את ההחלטה להורות על כיבוש חצי האי וגירוש הטטרים, ובהן מיקומו האסטרטגי של חצי האי קרים על חוף הים השחור ובקרבת טורקיה, כמו גם מאבקם המתמשך של הטטרים לאוטונומיה בחצי האי.

סיבה נוספת שציין פול היא קשרי הידידות שבין הטטרים בחצי האי לטורקיה, בה היה לממשל הסובייטי תוכניות לסיפוח שטחים דוגמת נפות ארדהאן בקרבת הגבול עם גאורגיה וקארס כמו גם הקמת בסיס ימי במיצרים הטורקיים. יש הרואים בגירוש כחלק מתעמולה אנטי טורקית רחבה יותר ובהתחשב בדעת הממשל הסובייטי כי במקרה של סכסוך עתידי בין המדינות, יהיו הטטרים לצידה של טורקיה.

שיקום וחזרה לאי קרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל יום השנה לגירוש הטטרים הקרים
אחוז הטטרים מסך התושבים בכל אזור בשנת 1939 (למעלה), מול אחוז הטטרים בשנת 2001 (למטה)

ב-28 באפריל 1956, לפי צו שהוציא הממשל הסובייטי, שוחררו הטטרים מהמחנות בהם שהו וזכויות האזרח הושבו להם. באותה שנה, החלו הטטרים בניסוח עצומה לשם חזרתם לבתיהם בחצי האי. כחלק ממאבק זה ארגנו הטטרים הפגנה גדולה באוקטובר 1966, אך זאת דוכאה באלימות על ידי הצבא הסובייטי.

ב-21 ביוני 1967, נערכה פגישה בין נציגי הטטרים לבין נשיא הק.ג.ב, שר הפנים ונציגי ממשל נוספים, במהלכה הודו השלטונות כי הטטרים לא שיתפו פעולה עם הנאצים והבטיחו לנציגי הטטרים כי יתאפשר להם לחזור לחצי האי - הבטחה שלא קוימה. בעקבות כך, נערכו ב-27 באוגוסט וכן ב-2 בספטמבר 1967, הפגנות המוניות בעיר טשקנט בירת אוזבקיסטן.

על אף העובדה כי השלטון הסובייטי הוציא צו ב-5 בספטמבר 1967, אשר מנקה את הטטרים מכל האשמות קודמות כנגדם, לא נעשה כל מאמץ לקדם את חזרתם של הטטרים לחצי האי כמו גם לקבוע מנגנון פיצויים על הנזק הרב שנגרם לאוכלוסייה, הן הפיזי והן הכלכלי, בעקבות הגירוש. ב-1968, הורשו 300 משפחות לחזור לחצי האי, אך זאת רק למטרות הסברה. חזרה המונית של הטטרים לחצי האי התאפשרה רק באמצע שנות ה-80, עם תחילתה של תקופת הפרסטרויקה בברית המועצות[7].

ב-1991 חוקק בפרלמנט הרוסי חוק שהסדיר את זכותן של הקבוצות האתניות שנרדפו והוגלו על ידי הממשל הסובייטי לשיקום ולחזרה למקום מושבן המקורי. ב-21 באפריל 2014, עם כיבוש חצי האי קרים על ידי רוסיה, הוציא נשיא המדינה פוטין צו (שתוקן אחר כך ב-12 בספטמבר 2015), המסדיר את מעמדם של תושבי חצי האי אשר סבלו מרדיפות בתקופת שלטונו של סטלין, ובניהם הטטרים, שגורשו מחצי האי וחזרו אליו בהמשך[8]. בהקשר זה, הגדיר הפרלמנט הרוסי את ההיסטוריה של הטטרים בחצי האי במאה ה-20 כ"גורל טראגי".

משפחות רבות שחזרו לחצי האי במהלך השנים גילו כי בביתן גרות משפחות רוסיות או אוקראיניות, ולרבים מהחוזרים לא התאפשר לקבל את רכושם ואדמותיהם בחזרה[5].

בחצי האי מתגוררים כ-250,000 טטרים, והם מהווים כ-12% מאוכלוסיית האי כולה[6].

הדגל של העם הטטרי של קרים (Qırımtatar bayrağı או Kök bayraq).

כיבוש חצי האי על ידי רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש חצי האי על ידי רוסיה מידי אוקראינה במרץ 2016, הוביל לפי הנטען במקורות רשמיים של המיעוט הטטרי, להפרות של החוק הבינלאומי ופגיעה שיטתית בזכויות אדם. לפי הנטען, סבלו התושבים הטטרים מרדיפות והטרדות מטעם הממשל הרוסי. בהקשר זה צוין כי 21 נציגים טטרים נחטפו, שלושה מהם מתו וכ-130 תיקים פליליים נפתחו כנגד תושבים טטרים[1]. בנוסף, כ-10,000 טטרים גורשו מחצי האי ונאלצו להעתיק את מקום מגורם לחלקים אחרים באוקראינה.

המחאה באירוויזיון 2016[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחרות אירוויזיון 2016, זכה השיר המחאתי "1944" שאותו ביצעה הזמרת האוקראינית בת המיעוט הטטרי סוזנה ג'מאלדינובה ("ג'מאלה"). השיר, הנחשב לאחד מהשנויים ביותר במחלוקת בתולדות התחרות, הוקדש לסבתא רבתא של ג'מאלה אשר הייתה מבין המגורשים הטטרים למרכז אסיה. ג'מאלה ציינה כי השיר בנוסף יוצא במחאה כנגד סיפוח חצי האי על ידי רוסיה והרדיפות, לטענתה מהן סובלים טטרים בחצי האי בשל התנגדותם לסיפוח הרוסי[9].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גירוש הטטרים מקרים בוויקישיתוף

עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Deportation of Crimean Tatars in 1944, mfa.gov.ua
  2. ^ Ukraine's Parliament Recognizes 1944 'Genocide' Of Crimean Tatars, rferl.org, November 12, 2015
  3. ^ עמי פרידמן, ניצחה פעמיים: סיפורה של הזוכה באירוויזיון, באתר ynet, 15 במאי 2016
  4. ^ אנטוני ביוור, "סטלינגרד", הוצאת יבנה, 2000, עמוד 296
  5. ^ 1 2 Orlando Crowcroft, Crimea's Tartars: Muslim minority deported by Stalin in the spotlight over Ukraine's Eurovision win, IB times, May 16,2016
  6. ^ 1 2 Bryan MacDonald, Crimea River: Decades after Tatar deportation, situation is far from black & white, rt.com, 19 May, 2016
  7. ^ ב-1987 הורשו לחזור לאי 2300 איש ובשנה שלאחריה 19,300 איש נוספים. ראה בעניין זה: Anadolu agency, 72 years after Crimean Tatar deportation, Russia continues oppression, Daily Sabah, May 17,2016
  8. ^ Russia, Putin signs decree on rehabilitation of Crimean Tatars, Russian news agency, April 21, 2014
  9. ^ RFE/RL, Ukraine's Jamala Wins Eurovision, As Russians Cry Foul, Radio free europe, June 04, 2016