סיפוח חצי האי קרים (2014)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המשבר בחצי האי קרים (או משבר קרים) התחיל ב-21 בפברואר 2014, בעקבות אירועי יברומאידאן באוקראינה שהדיחו את הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' והעלו לשלטון את ראשי ארגוני האופוזיציה הפרו-מערביים. האירועים התבטאו תחילה בהפגנות המוניות של תושביה הפרו-רוסיים של הרפובליקה האוטונומית של קרים שבחצי האי קרים נגד השלטון החדש, שינקוביץ הודח בהצבעת אי אמון בראדה העליונה. המפגינים, שהתקבצו מול בניין המועצה העליונה של הרפובליקה האוטונומית של קרים (הפרלמנט המקומי) דרשו להתנתק מאוקראינה.

בעקבות זאת, בפברואר 2014 פלשו כוחות מזוינים מיוחדים של רוסיה ובדלנים פרו-רוסיים אל מבני ממשלה מרכזיים, בסיסים צבאיים ומתקני תקשורת של מדינת אוקראינה, והכריחו את הרשויות המקומיות לערוך משאל עם בלתי-חוקי על "הצטרפות מחדש אל רוסיה". ב-18 במרץ סיפח הקרמלין רשמית את קרים לשליטת הפדרציה הרוסית.[1] רוב הקהילייה הבינלאומית (להבדיל זימבבואה, סוריה, ניקרגואה, סודאן, ארמניה, צפון קוריאה ובוליביה) אינה מכירה בסיפוח ומחשיבים את קרים כטריטוריה אוקראינית. אוקראינה ממשיכה לתבוע את זכותה על קרים. בתגובה לסיפוח הלא-חוקי, הטיל המערב, בראשות ארצות הברית והאיחוד האירופי, סנקציות כלכליות על רוסיה.[2][3]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות שנים התגוררו בחצי האי הטטרים של קרים, עם טוראני מוסלמי. ב-1783 סיפחו הרוסים את האזור ופירקו את ח'אנות קרים. במהלך מלחמת העולם השנייה גרשו הכוחות הסובייטיים, במאי 1944, את הטטרים כענישה קולקטיבית על כך שכמה מהם שיתפו פעולה עם הכובשים הנאצים. תוך ארבעה ימים גורשו מחצי האי כל התושבים הטטרים, ו-46% מתוכם מתו מרעב ומחלות. הם זוכו רק בשנת 1967 אך נאסר עליהם לשוב לקרים, איסור שבוטל לאחר התפרקות ברית המועצות.

חצי האי הפך בשנת 1945 מרפובליקה אוטונומית למחוז מן השורה, כחלק מהרפובליקה הרוסית. בשנת 1954, תחת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב האוקראיני, הועבר חצי האי משליטתה של הרפובליקה הרוסית לרפובליקה האוקראינית כמחווה של רצון טוב לציון 300 שנה לאיחודה של אוקראינה עם רוסיה. כך אירע שלאחר נפילת ברית המועצות, הפכה הרפובליקה האוטונומית של קרים שבחצי האי לחלק מאוקראינה ולא מרוסיה, למורת רוחה של האוכלוסייה המקומית, שהפכה לרוסית ברובה. הדבר גרם למתיחות בין רוסיה לאוקראינה, שהוחמרה נוכח העובדה, שסבסטופול הייתה לבסיס צי הים השחור הרוסי. בסופו של דבר, המתיחויות נפתרו במהלך שנות ה-90 וקרים הוכרזה על ידי אוקראינה כרפובליקה אוטונומית.

על פי מרשם אוכלוסין משנת 2001 רוסיים אתניים היוו כ-58% מכלל תושבי חצי האי, כאשר 70% מתושבי העיר סבסטופול הם רוסים. בתקופת נשיאותו של ויקטור יושצ'נקו (20052010) יחסי רוסיה-אוקראינה ידעו מורדות רבות, דבר שאפשר לפס"ב ולגר"ו הרוסי להעניק תמיכה לארגונים פרו-רוסיים בחצי האי כדוגמת מפלגת "האיחוד הרוסי" הפרו-רוסית.

הפרישה מאוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח מזוין ללא סימוני זהות בכניסה לשדה תעופה סימפרופול

בסוף פברואר 2014 פלשו כוחות מזוינים מיוחדים של רוסיה ובדלנים פרו-רוסיים אל מבני ממשלה מרכזיים, בסיסים צבאיים ומתקני תקשורת של מדינת אוקראינה והשתלטו על בנייני הממשל. בעקבות כך הרשויות המקומיות החליטו לערוך בסוף מאי משאל עם על "הצטרפות מחדש אל רוסיה". בהמשך מועד משאל עם הוקדם. ב-17 במרץ 2014, בעקבות משאל עם שתוצאותיו הראו מובהקות שכ-95% מתושבי חצי האי קרים רוצים להסתפח לשלטון הפדרציה הרוסית, הכריז הפרלמנט של חצי האי על עצמאותו ומיד ביקש להסתפח אל השלטון הרוסי.[4] הוחלט על שני שטחים בחצי-האי שהם כעת שייכים דה-פאקטו לשלטון רוסיה - והם הרפובליקה המקומית והעיר סבסטופול. בהשתלטות רוסיה על חצי האי קרים היא השיגה שליטה גם במים הכלכליים של חצי האי בים השחור ובים אזוב, שבהם יש רזרבות גדולות של נפט ושל גז טבעי.[5]

רובה הגדול של הקהילה הבינלאומית לא הכיר בהיותן של הרפובליקה של קרים וסבסטופול חלק מרוסיה ודחה את תוצאות משאל העם. בהצבעה על החלטה 68/262 של העצרת הכללית של האו"ם, שתמכה בעמדה שחצי האי קרים וסבסטופול יישארו חלק מאוקראינה. 100 מדינות תמכו, 11 התנגדו, 58 נמנעו ו-24 נעדרו ממנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]