גרשון הנדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גרשון הנדל בצעירותו
גרשון הנדל במדי בית"ר (עומד, שני מימין) בחברת זאב ז'בוטינסקי, אהרן צבי פרופס ומנחם בגין, בקן בית"ר ורשה, פולין, 1939

גרשון הנדל (י"ח באייר ל"ג בעומר תרע"ד, 13 במאי 191425 באוקטובר 1998) היה עיתונאי עברי, מזכ"ל האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים, חבר ועד אגודת העיתונאים בתל אביב ואיש ציבור. שמותיו הספרותיים היו "גרשון הל", "ג. ה." ו"העגע".

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד באוסטרולונקה, מחוז ביאליסטוק, פולין, לאמו רבקה דבורה לבית סגל ואביו אליעזר דוד. קיבל חינוך מסורתי ב"חדר", ישיבה, בית מדרש ובבית מדרש למורים, בוורשה. בהיותו בן ארבע איבד את זרועו מפגיעת קטר בתחנת הרכבת של עיר הולדתו, בעת שרץ לעבר אחד הקרונות לקבלת פני דודו. מאז ועד למותו תיפקד עם זרוע אחת. לעיתונאית חיה יוסף סיפר: "לא לימדו אותי לחיות עם זרוע אחת, החיים לימדו אותי. לא פעם חשבתי: אלוהים, בשביל מה נתת לכל בן-אדם שתי זרועות? אני כל כך טוב מסתדר עם זרוע אחת".[דרוש מקור]

הצטרף לתנועת הנוער בית"ר, בעקבות הידיעות שהגיעו מארץ ישראל על מאורעות הדמים בתרפ"ט (אוגוסט 1929). מילא בבית"ר שורת תפקידים, בהם: מפקד קן ובהמשך מחוז בית"ר ברדז'ימין, מפקד בית"ר בוורשה-מזרח ומזכיר מפקדת גליל-ורשה. כמו כן היה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית בהנהגת זאב ז'בוטינסקי.

החל לפרסם מאמרים בעיתון "המדינה" של בית"ר, דו-שבועון (שלעיתים גם הופיע בתור שבועון), בעריכת אייזיק רמבה, אהרן צבי פרופס, ירחמיאל ווירניק, ובהשתתפותם של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי וקציני שלטון בית"ר. העיתון יצא לאור בוורשה, החל מיום 7 בינואר 1934, ועד ליום 7 ביולי 1939 בשפות: יידיש, עברית ופולנית. משנת 1934 פרסם רשימות ומאמרים, בעיקר על חיי היהודים בפולין, בעיתונים: "ראדיא" בהוצאת "מאמענט" (באידיש), "היינט-נייעס" (הוצאת "היינט" (באידיש) בשמותיו הספרותיים. בשנת 1936 כיהן כמזכיר סוכנות לעיתונות "פ.א.ד.", אשר סיפקה ידיעות לעיתונות היהודית ולעיתונות הפולנית הליברלית.

הנדל עלה לארץ ישראל באניית המעפילים "פאריטה". האנייה יצאה לדרכה לחופי הארץ מנמל קונסטנצה, רומניה, ועל סיפונה הפליגו 860 בני אדם, רובם חברי בית"ר מפולין ורומניה, ביולי 1939. לאחר הפלגה של 40 ימים הגיעה לחוף תל אביב ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ולא שנעצרה על ידי ספינות המשמר הבריטיות. בשעות הלילה נעצרה האונייה כחמישים מטר מחוף תל אביב. למזלם הטוב של המעפילים, קידמו את פניהם תושבי העיר בסירות, וקלטו אותם עד עלות השחר בבתיהם. אלה שלא הספיקו למצוא מקלט אצל תושבי העיר, נעצרו על ידי משטרת ממשלת המנדט, ושוחררו לאחר זמן קצר. בשנת 1943 נשא את לאה לבית הנדלמן.

בארץ ישראל המשיך בפעילותו העיתונאית. משנת 1941 ועד לסגירתו באוקטובר 1948, היה חבר מערכת יומן "המשקיף", עיתון המפלגה הרוויזיוניסטית.

למרות נכותו, הצטרף לשורות אצ"ל ב-1943, השתתף בעריכת העיתון המחתרת "חרות", שכינויו היה "עיתון הקיר", מכיוון שגיליונותיו היו מודבקים על קירות הבתים ובמקומות הומי אדם בערים ובמושבות, על ידי נערים ונערות חניכי בית"ר ושהצטרפו לאצ"ל. כן מילא תפקיד של עיתונאי שטח, תוך סיכון חיים במהלך חילופי אש בין לוחמי המחתרות אצ"ל ולח"י לבין השלטונות הבריטיים. כך למשל, נקלע עם עיתונאים עמיתים מהבוקר ודבר לתקרית אש בין לוחמי האצ"ל לבין אנשי ביטחון בריטים ליד בית הדר, בתל אביב, ששימש באותה תקופה מטה מפקדת גדוד מוצנח של "הדיוויזיה המוטסת השישית" ב"אזור הביטחון" הבריטי ("בווינגרד"), בתל אביב. הוא נחשד על ידי השלטונות הבריטים בהשתייכות לאצ"ל, והוצאה נגדו פקודת מעצר.

החל משנת 1949 היה חבר מערכת "הבוקר", שהיה יומון מפלגת "הציונים הכלליים", עד לסגירתו בשלהי 1965. הוא פרסם ב"הבוקר", בין השאר את הסקופ בשנת 1955 – דברי יהודה ארזי בהופעה סגורה לחברי ארגון "בני ברית", לפיהם "רק 48 שעות האמין שסטבסקי הוא רוצח חיים ארלוזורוב".[1] בעקבות גילוי זה דרש חבר הכנסת מנחם בגין להקים ועדת חקירה פרלמנטרית על רצח ארלוזורוב.

עם מיזוג "הבוקר" עם "חרות", יומון תנועת החרות, ליומון "היום", יומון גח"ל – גוש תנועת החרות – המפלגה הליברלית בישראל, היה עורכו בפועל. עורכי "היום" בארבע שנות קיומו היו אייזיק רמבה ויצחק רגר. עם סגירתו של "היום" (15 בדצמבר 1969), היה חבר מערכת ידיעות אחרונות (1970 – 1974), וגם פרסם טור קבוע בירחון "בארץ ישראל", שיצא לאור בהוצאת חברת "היום". כן פרסם מאמרים ורשימות במעריב ובכתבי עת שונים, לרבות ביידיש. הוא גילה דאגה ליהודי התפוצות וחרד לעתידם והיה עורך "העיתונות שלנו", כתב עת של האיגוד העולמי של עיתונאים יהודים. ערך גם את ספר הזיכרון ליהודי העיר רדז'ימין בפולין.

משנת 1952 התגורר בשיכון הוותיקים ברמת גן, והיה שכנו באותו בית של ד"ר אב"א אחימאיר, עמו קשר קשרי ידידות אמיצה.
צאצאיו: פרופ' דוד הנדל, רופא אורתופד, ואסתר הנשואה לפרופ' פנחס שראלי.

רק לאחר צאתו לגמלאות, יצא ללימודים באוניברסיטה הפתוחה. הוא למד מדעי הרוח לתואר ראשון ושני.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גרשון הל, הבקר, 14 ביוני 1955.