תנועות הנוער היהודיות הציוניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: אמירות לא מבוססות המאפיינות מאמרי דעה מעורבבות עם מידע היסטורי יבש, תיאורים מלאי רגש.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

תנועות הנוער היהודיות הציוניות הן תנועות נוער עולמיות ברובן, הקשורות לתנועת הציונות. תנועות אלו צמחו בעיקר במזרח אירופה על רקע המשברים שהחלו לפקוד את העם היהודי בתחילת המאה ה-20. מייסדי התנועות האמינו שניתן לשנות ולכוון את דרכו של העם היהודי ולהקים בית לאומי בארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם נמנו על תנועות אלו מאות אלפי צעירים ובני נוער[1]. רבים מחבריהן עלו לארץ ישראל ומילאו תפקיד חשוב במפעלי ההתישבות הציוניים ובתהליכים שהביאו להקמת מדינת ישראל.

הרקע לצמיחתן של תנועות הנוער הציוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הנוער היהודיות הראשונות הופיעו בתחילת המאה ה 20 על רקע השינויים הרדיקליים בחברה הכללית והיהודית. תהליכי המודרניזציה, החילון והתחזקות התנועות הלאומיות במרכז ובמזרח אירופה, הביאו להתפתחותה של תרבות הנוער כאנטיתזה לתרבות הבוגרים שנתפסה כמנוונת ושמרנית. תנועות הנוער ענו על הצורך של בני הנעורים להתאגד בקבוצות גיל מתוך יצירת מערכת נורמטיבית אוטונומית שתיצור בסיס לחברה טובה יותר. הן הדגישו את החינוך לקירבה לטבע, ליחסי אמון וגילוי לב, ולחיי פשטות וצניעות. האווירה ששררה בתנועות אלו הייתה אווירת מרד נעורים וכמיהה להתחדשות. הפעילות בתנועה כוונה ליצירת קבוצות ראשוניות בעלות ליכוד חברתי גבוה שהתרכזו סביב אישיותו של המדריך, שהיה לרוב מבוגר מחברי הקבוצה רק בשנים ספורות והיווה מוקד להשראה ולחיקוי. כזו היתה תנועת "ואנדרפוגל" הגרמנית, ובמידה מסוימת, אם כי בדגשים שונים, גם תנועת הצופים שהתפשטה באירופה.

המסגרות שיצרו תנועות הנוער החדשות קסמו גם לבני הנוער היהודי, אך סירובן לקבל יהודים לשורותיהן מחד, והופעת התנועה הציונית מאידך, הביאו להקמת תנועות הנוער היהודיות הראשונות. לאחר מלחמת העולם הראשונה ובמהלך שנות ה 1920 קמו כעשרים וחמש תנועות נוער יהודיות ציוניות בעיקר במזרח ובמרכז אירופה. במדינות הלאום החדשות שנוצרו לאחר המלחמה, פולין, רומניה, הונגריה, ליטא ולטביה, הורע מצב היהודים, שנחשבו למיעוט לאומי בלתי רצוי והאנטישמיות, העממית והמוסדית בהן התגברה. סיכוייהם של הצעירים היהודים להשתלב בחברה, בלימודים גבוהים ובפרנסה התמעטו. תנועות הנוער הציוניות שהציעו מסגרת חברתית תומכת והציבו את העליה לארץ ישראל כמטרה, היו דרך לצאת מהמצוקה שרבים חיו בה והציגו אפשרות למימוש אישי ולהשתתפות ביצירת חברה חדשה שתהיה טובה יותר ותבטא את זהותם הלאומית. תנועות הנוער שהציגו את החלוציות והקמת ישובים חדשים בארץ ישראל כמטרתן הציבו בפני הצעירים אתגר אישי ולאומי שראוי לממש אותו.

"תמיד מטרה אחת ניצבה לנגד עינינו - העליה לארץ ישראל. אך היה לנו ברור כי אין אנו רוצים להעתיק את עצמנו מארץ אחת לשניה ותו לא. שאלנו את עצמנו מה נעשה בארץ החדשה ? ידענו שאין אנו רוצים להמשיך בארץ החדשה באותם הרגלי חיים שהננו רגילים להם פה. ידענו שאנו זקוקים לדבר חדש. לתמורה מהותית בכל דרך חיינו, חלמנו להיות דור צעיר ובריא מושרש בקרקע, קרוב לטבע."[2]

הצעירים שהתרחקו מהאמונה שאפו לאמץ אורחות חיים המשוחררים מכבלי הדת ולרכוש השכלה כללית. הצימאון להתוודע לתרבות הכללית, בעיקר לספרות העולמית וגם לספרות ההשכלה והתחיה היהודית, באו לידי ביטוי בספריות הרבות שקמו במרכזי הישוב היהודי בערים ובעיירות במזרח אירופה. בני הנוער מצאו בתנועות הנוער מסגרות שאיפשרו אורח חיים אחר: מפגשים בין בני שני המינים, תרבות נעורים מתחדשת תדיר, וקבוצת השתייכות שחיזקה אותם.

"הפעולה המוצלחת ביותר שתמיד היתה חוויה עמוקה ורכזה סביבה בבת אחת את מרבית חברין ה"קן" היו התכנסויות בשבתות בשעות של בין הערביים לשירה בציבור...ישבנו מעגל בתוך מעגל, בנים ובנות מכל הגילים החל מגיל 13 עד 23 ויותר ושרנו בצוותא וסולו...עם הדלקת האור החלו הריקודים שגרפו למעגלים את כולם והיו נמשכים עד לשעות המאוחרות של הערב"[3]

תנועות הנוער הציוניות בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הסיבות לכך שתנועות הנוער היהודיות הפכו לתופעה המונית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה החיפוש של צעירים אחר אידיאולוגיה ומסגרת פוליטית שיציגו פתרון למצוקתם ולתחושה של היעדר עתיד ליהודים באירופה. לא כולם פנו לציונות כאידיאולוגיה וכמטרה אישית. רבים ראו במרקסיזם ובקומוניזם את התשובה הנכונה לבעיות החברה הכללית ובתוכה גם היהודים וראו בהתפעלות את ברית המועצות כמודל לבניית חברה צודקת יותר שבה ימצאו גם היהודים את מקומם. אחרים פנו לתנועת הבונד שדגלה בסוציאליזם ובאוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים בארצות מגוריהם, והצטרפו לתנועת הנוער שלה ה צוקונפט.

תנועות הנוער הציוניות הציעו לצעירים דרכים שונות ומגוונות אל הפתרון הציוני. האידיאולוגיה וההתארגנות שלהן היו קשורות בדרך כלל למפלגות השונות שפעלו בתנועה הציונית וגם בארץ ישראל. הן חלקו עקרונות דומים: חינוך לקירבה לטבע, לימוד עברית ותרבות יהודית, הגשמה אישית בעלייה לארץ ישראל, קיימו פעולות חינוכיות בקבוצות קטנות המודרכות על ידי צעירים, וטיפחו סממנים חיצוניים דומים המושפעים מתנועת הצופים כמו סמלים, הימנונים, מדים, מיפקדים ומצעדים.

תנועות נוער ציוניות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בלאו וייס התנועה נוסדה ב-1912, וייעדה עצמה לבניהם ובנותיהם של משפחות מתבוללות, שהיו מעוניינים בתנועת נוער כללית, אבל נדחו על ידי תנועות הנוער הלאומיות הגרמניות שסירבו לקבל יהודים לשורותיהן. התנועה חינכה את חבריה לטיולים בטבע ושיבה לחיי פשטות טרום-תעשייתיים ברוח תנועת הנוער הלאומית הגרמנית, "ואנדרפוגל" עם מורשת ותרבות יהודית כללית. האגודות הוקמו בכמה ערים שב 1913 התמזגו ל"תנועת "בלאו-וייס, אגודה לטיולי נוער יהודי בגרמניה" (Blau-Weiß, Bund für Jüdisches Jugendwandern in Deutschland). לאחר תום המלחמה מנתה התנועה הוקמה גם באוסטריה תנועה בעלת שם זהה. ב-1922 אימצה התנועה פלטפורמה ציונית, ועודדה את חבריה להכשיר עצמם בעבודה חקלאית או מקצועית כהכנה לעלייה לארץ ישראל. בשנות ה-1920 התארגנו במסגרת הבלאו וייס קבוצות נוער דתיות והוקמו סניפים של התנועה גם בצ'כוסלובקיה ובהונגריה, אשר נקראו "תכלת לבן".
  • הנוער הציוני ראשיתה בקבוצות נוער שהתארגנו באופן מקומי ברחבי מרכז ומזרח אירופה שראו עצמם כנוער ציוני כללי, זאת בניגוד לתנועות נוער בעלות זהות משנה כמו 'דתי', 'סוציאליסטי' וכן הלאה. ראשי התארגנויות אלו, שקראו לעצמם בשמות כמו 'הנוער העברי', 'השומר הלאומי', 'הנוער הציוני הכללי' וכדומה, עמדו בקשר זה עם זה לכל המאוחר כבר ב-1926. בדומה לתנועות נוער אחרות הם הדגישו את חשיבות הרעיון הציוני כמכנה משותף לחיים יהודיים בתפוצות וגם את ההגשמה על ידי התיישבות בארץ ישראל. ב 1931 התכנסו נציגי הארגונים המקומיים בעיר לבוב והחליטו על הקמת ארגון גג שנקרא הסתדרות חלוצית עולמית הנוער הציוני, כמשקל נגד לתנועת השומר הצעיר בעלת הגוון הסוציאליסטי. התנועה התפשטה בכל ארצות אירופה המרכזית והמזרחית.
  • הבונים נוסדה בלונדון בשנת 1929 במטרה לחזק את הזהות היהודית והלאומיות היהודית של החניכים והחברים בה, תוך טיפוח התרבות היהודית והלשון העברית. לימים הוסיפה התנועה את הציונות לערכיה ואת ההגשמה באופן של עלייה לארץ ישראל. עם השנים התרחבה התנועה בעיקר לארצות דוברות אנגלית. ב-1930 נוסד סניף הבונים בדרום אפריקה, וב-1935 נוסד הבונים צפון אמריקה. התנועה דגלה בהתיישבות בארץ ישראל בדרך של קיבוץ, והייתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים.

תנועות נוער ציוניות-סוציאליסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הקשורות לתנועת העבודה הציונית ולמפלגות הפועלים הציוניות-סוציאליסטיות. הן דגלו בשילוב אידיאולוגיה סוציאליסטית עם הציונות, מתוך האמונה שהגשמת מטרות הציונות בארץ ישראל חייבת לבוא יחד עם בניית חברה צודקת ושוויונית. תנועות אלה כיוונו את חניכיהן להגשמה במסגרת של חיי קיבוץ בארץ ישראל וקיימו קיבוצי הכשרה לקראת העלייה. הן דגלו בחינוך לערכים לאומיים וסוציאליסטיים, טיפוח תרבות יהודית, לימוד השפה העברית והגשמה עצמית חלוצית.

הקשר בין תנועות הנוער הציוניות לסוציאליזם: שני רעיונות מרכזיים משכו צעירים לתנועות הנוער: לאומיות ואוניברסליזם הומניסטי. הלאומיות התבטאה ברצונם להתאחד כעם ולהקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל. האוניברסליזם לכאורה סותר את רעיון הלאומיות אך הצעירים שדבקו בו ראו באוניברסליזם כבסיס חשוב לתביעתם לשוויון זכויות. הם ביקשו להקים בית לאומי שיחרוט על דיגלו ערכים אוניברסליים הומניסטיים. ערכיו האוניברסליים ורוחו המהפכנית של הסוציאליזם השתלבו היטב באידאולוגיה הציונית. באמצעות הסוציאליזם ובגרסתו הרדיקלית יותר- הקומוניזם, היו אמורים לבוא על תיקונם כל פגעי העולם: אי השוויון בין בני האדם, בין המינים, בין העמים ובכלל אלה גם תיקון מצבו של העם היהודי בעולם. על בסיס דמיון זה בין ערכיהם של הצעירים הציונים לבין המצע הסוציאליסטי, אין פלא שחלק גדול מתנועות הנוער הציוניות אימצו לחיקן את האידאולוגיה הסוציאליסטית.

התנועות הציוניות-סוציאליסטיות הבולטות היו:

  • השומר הצעיר הוקמה ב-1913 בלבוב שבגליציה כתנועה צופית בעיקרה והתאחדה ב-1916 עם תנועת "צעירי ציון". האיחוד בין שתי התנועות הוליד שיטת חינוך המתבססת על שילוב בין חוויות צופיות והעשרה תרבותית ורעיונית רחבת אופקים. התנועה פנתה בעיקר לנוער לומד ומשכיל. באמצע שנות ה 1920 נוספו לאידיאולוגיה השומרית הסוציאליזם בגרסתו המרקסיסטית, העיקרון של שותפות עם הפרולטריון העולמי באשר הוא והאמונה באחוות עמים.[4] בעקבות הקמת הקיבוצים של בוגרי התנועה בארץ ישראל שותפה התנועה להקיבוץ הארצי - השומר הצעיר.
  • גורדוניה הוקמה בגליציה ב 1925 ופנתה גם לבני נוער עובדים. היא דגלה בתורתו של א"ד גורדון, והיתה קרובה לערכי הפועל הצעיר וקשורה למפלגת העבודה הציונית - התאחדות. בשנת 1940 התאחדה עם תנועת המכבי הצעיר. היא דחתה את האידיאולוגיה המרקסיסטית של מלחמת מעמדות והדגישה רעיונות הומאניסטיים של תיקון האדם והחברה. הקיבוצים שהקימו חבריה בארץ ישראל הצטרפו לקיבוצי חבר הקבוצות.
תנועות שהוקמו ופעלו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הנוער העובד הוקמה ב 1924 בארץ ישראל כתנועת נוער שמושתת על ערכי הציונות העובדת על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. משנותיה הראשונות נוצר קשר עם ההסתדרות הכללית והתנועה נחשבה כתנועה בת של ההסתדרות. התנועה חינכה לחלוציות ולהגשמה בחיי קיבוץ.
  • המחנות העולים הוקמה בשנת 1926 על ידי תלמידים של הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב שחיפשו דרך לעשייה חברתית, לחלוציות ולהגשמת ערכי הציונות בארץ ישראל. התנועה שוחבריה היו בעיקר נוער לומד עירוני חינכה לחיי קיבוץ וקיימה זיקה לקיבוץ המאוחד.

תנועות נוער ציוניות דתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות הנוער הציוניות הדתיות נוסדו בסוף ה 1920. בעוד שהתנועות הציוניות-סוציאליסטיות ביטאו מרד בדת ובאורח החיים הדתי-מסורתי, התנועות הציוניות-דתיות טענו שקיים קשר בל יינתק בין האמונה הדתית לבין בניין ארץ ישראל, בניגוד לזרם האורתודוקסי, הלא ציוני, שהאמין בגאולה מן הגלות רק עם בוא המשיח. עקרונותיהן הוגדרו בצמד המיליםתורה ועבודה - שילוב בין חיי העבודה והחלוציות לחיי התורה והרוח. מתוך ראייה זו, תנועות אלו הקימו חוות הכשרה לשם הכנת החניכים לעלייה לארץ ישראל ובוגריהן עלו ארצה והקימו קיבוצים ויישובים חלוציים-דתיים. פעילותן של התנועות הדתיות באותה תקופה התנהלה בדומה לתנועות החילוניות. הקבוצות חולקו על פי גיל, התקיימו ערבי מועדון קבועים שעסקו הן בנושאים דתיים והן בנושאים כללים הקשורים לארץ ישראל וכמו בתנועות האחרות, הושם דגש על שימוש בשפה העברית.[5] תנועות הנוער הדתיות-ציוניות ניסו למזג בין יסודות צופיים לבין שמירת ערכי התורה והמסורת. כוונתם הייתה לשנות את המציאות החברתית ולהכין עצמם לקראת הגשמת החזון היהודי-לאומי.[6]

ביקורת על תנועות הנוער הדתיות-ציוניות לא איחרה לבוא. ההתנגדות שנבעה הדעה שתנועת הנוער מהווה הפרעה ללימוד, אשר חשיבותו ראשונה במעלה אצל נוער דתי. כמו כן נטען כי תנועת נוער מלבה את רוח המרדנות הטבועה בנוער ,ולכן אין לה מקום בחברה דתית, המושתתת על מסורת ועל שמרנות. רבים טענו שהתנועות הללו מחקות את התנועות החילוניות ואת השיטות הצופיות שלהן במקום להתמקד בערכי התורה ובדרכי היהדות. מחלוקת נוספת הייתה כנגד הדרך החלוצית החינוכית הרואה בקיבוץ כמקום ההגשמה הבלעדי.גם שאלת הפעילות המשותפת לבנים ולבנות עוררה ביקורת ומחלוקות.

  • כנסת השומר הדתי התארגנה בפולין במחצית השנייה של שנות ה-1920 בחסות תנועת תורה-ועבודה והמזרחי כתנועה "חינוכית דתית, צופית, חלוצית, השואפת לגאולת האומה והארץ, מורדת בחיי הגלות השפלים, נלחמת בעם-ארצוּת ומחנכת להגשמת רעיון תורה-ועבודה בארץ ישראל". ינקה ממקורות ישראל, מהחסידות, מהסוציאליזם ומהשומר הצעיר שקמה לפניה. השומר הדתי טיפחה יחס עמוק לטבע, נאבקה בהתבוללות ובחילון, הציבה דגש על לימוד, עיון והשתלמות עצמית ביהדות, בציונות ובתרבות כללית.[7]
  • בני עקיבא הוקמה בירושלים ב 1929 במטרות "לחנך דור עברי בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, ארצו . ותורתו, החי מעבודתו עפ"י התורה" ולחנך את הנוער הדתי לתפקידים חלוציים-דתיים.[8] סמוך להקמתה הצטרף לתנועה הרב משה צבי נריה, שנחשב מאז לרב התנועה, בעידודו הנלהב של רבו, הראי"ה קוק, שרחש חיבה רבה לתנועה. התנועה היתה תנועה מעורבת של בנים ובנות. סניפי בני-עקיבא פעלו ערב מלחמת העולם השניה גם במקומות אחרים בעולם, ובעיקר באירופה. התנועה עודדה התיישבות חלוצית, והקימה קיבוצים באמצעות תנועת הפועל המזרחי.

תנועות הנוער הציוניות בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות תנועות הנוער הציוניות בתקופת השואה התמקדה בשני סוגי פעילות שונים, עבודת פנים ועבודת חוץ. עבודת הפנים של תנועות הנוער הציוניות התמקדה במענה למצוקות הנוער. הנוער באירופה ובתחילת תקופה זו בעיקר הנוער הגרמני, איבד כמעט בן יום את עולם ההזדהות שלו, השיוך הגרמני של אותם נערים- נלקח מהם, לא רק שאיבדו את מקומם בחברה אלא היו צריכים להתמודד עם הכפשות וקלון נוראי. מהנוער היהודי נלקחה הזהות והמוקד שארגן את חייהם וכאן בדיוק נכנסה תנועת הנוער. תנועת הנוער הציונית קלטה את הנוער, נתנה לו מולדת רוחנית חלופית, מוקד הזדהות חדש וערכים חדשים, נתנה להם טעם להישאר בחיים. הפעילות בקן, השיחות, פעילויות הספורט, מחנות הקיץ וערבי השירה בציבור, כל אלה איפשרו לבני הנוער לעמוד מול תלאות התקופה בתוך התנועה ולא כאדם בודד.

עבודת החוץ של התנועות התמקדה בעיקר בארגון עלייה ארצה תוך כדי יצירת קשרים עם הגורמים בארץ. אותם בני נוער צעירים היו צריכים להחליט כיצד לחלק את הסרטיפיקטים המעטים שקיבלו. החלטות גורליות של חיים ומוות היו בידי צעירים שרק לפני שנה או שנתיים עוד היו תלמידי תיכון. נקודה מעניינת בנושא זה היא שהמדיניות הנאצית העדיפה את התנועות הציוניות על פני הלא ציוניות היות שהן עודדו הגירה ולא ביקשו להיטמע בעם הגרמני. וכך קרה שעד לשנים 1941-1940 הרשו הגרמנים לתנועות הציוניות לקיים נקודות הכשרה בעלות אופי יהודי-ציוני. על אף שאירופה בערה ואותו הנוער כבר הבין שלא יזכה לעלות לארץ ישראל, המשיכו לקיים שיעורים בהכשרה שדנו במצבה הגאוגרפי, הכלכלי והמדיני של ארץ ישראל. ככל שהדבר נעשה בלתי רלוונטי כך דבקו בו יותר כאילו ההתעסקות בציונות ובחיי הקיבוץ היא שניחמה אותם והפיחה בהם חיים. אי של נחמה ושפיות בתוך ים של שטנה.[9]

בוגרי התנועות המשיכו את פעילותן גם כשהמצב החריף ונעשה כמעט בלתי אפשרי. העובדה שתנועות הנוער היו מאורגנות טוב יותר משאר היהודים סייעה לאחוז גבוה מהם להינצל מהשואה. רבים מחברי התנועה הצטרפו לפרטיזנים, עמדו בראש ההתקוממויות בגטו ורשה, גטו וילנה ובמקומות אחרים. במרד גטו ורשה לחמו הארגונים אי"ל, בהנהגת מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר ואצ"י שהורכב מאנשי תנועת בית"ר. המרד היה אחד האירועים שהדגישו את מקומם המרכזי של חברי תנועות הנוער הציוניות במאבק. במרד זה בוגרי התנועות היוו את כוח המחץ של ההתקוממות ורבים מהם לחמו פנים אל פנים עם הנאצים. אחרי מלחמת העולם השנייה לא הייתה אפשרות וגם לא רצון להמשיך לפעול במדינות שרוב יהודיהן הושמדו. פעולת התנועות מנקודה זו והלאה התמקדה במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.[10]

תנועות הנוער הציוניות לאחר העלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתמודדות עם קשיי הקליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר עלו אותם צעירים חדורי אידאולוגיה לארץ ישראל הם נוכחו לראות שהאידאולוגיה שהביאו עימם מאירופה לא הייתה תפורה לפי מידותיה של ארץ ישראל. חניכי תנועות הנוער המשיכו בבואם ארצה להשתייך לאותה סביבה אקולוגית סגורה בה היו חברים. הם עברו מן ה"קן" וה"קבוצה" אל הקיבוץ. מכאן ניתן להבין שתנועות הנוער הציוניות מילאו פונקציה נוספת בחיי חבריהם והיא ההקלה על הסתגלותם בעלייה ארצה. את ההכנה הזו לקראת העלייה ארצה החלו המדריכים בתנועות עוד בגולה. בפעילותיהם דיברו על המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי בארץ ועל השינוי הצפוי בצורת חייהם לאחר שיעלו ארצה.

מושג העבודה הושרש בחניכים כאידיאל שמחכה להתממש, כערך שמיקומו גבוה ביותר בסולם הערכים. ואכן, כאשר עלו הצעירים ארצה נדרשו לעבודה פיזית של ממש-"ההכשרה". אידיאל העבודה והחיים המשותפים בקיבוץ הם שגרמו לאותם חניכי תנועות הנוער להחזיק מעמד בתנאים הקשים של העלייה ארצה. למציאות הארץ ישראלית לא הייתה השפעה על האידאולוגיה של אותן תנועות ועמדות החניכים נשארו יציבות.

תנועות הנוער הציוניות עשו למען חניכיהם בו זמנית שני דברים: הראו להם דרך מוצא בשעה שהיה נדמה שאין מוצא ויצרו למענם מסגרת חיים שהדגימה את העתיד שאותו רצו. היא הוציאה את העתיד הזה מהאוטופיה והפכה אותו למוחשי וממשי.[11]

תרומת התנועות ליישוב בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסתגלות תנועות הנוער למציאות הישראלית נתקלה בקשיים לא מעטים אך תרומתה ליישוב היהודי בארץ הייתה ניכרת. ההשפעה הניכרת ביותר באה לידי ביטוי בארבעה תחומים מרכזיים:

א. ההתיישבות העובדת - עד סוף שנות השלושים תנועות הנוער בגולה הכינו את חניכיהם במחנות של ההתיישבות העובדת אך עם תחילת השואה נעלמו אט אט מחנות אלו. לאחר קליטת שארית הפליטה בארץ ישראל היוו חניכי התנועות מקור מרכזי להקמת יישובים חדשים וביסוס היישובים הקיימים.

ב. בתי הספר התיכוניים - חניכי התנועה היו גרעין קטן אך משפיע ביותר בבתי הספר בו למדו. הם היוו את הגוף הפעיל והמוביל במוסדות התלמידים, יזמו מפעלים, תבעו פעילות מכלל התלמידים וארגנו כנסים והפגנות.

ג. המאבק הציוני - חברי התנועה היוו גורם מרכזי ביותר במאבק הציוני. החניכים פעלו במגוון נושאים, החל בכנסים, בתפקידי הסברה ובהתעוררות הרעיונית ביישוב ועד למילוי תפקידים ומשימות בהגנת היישוב.

ד. דוגמה אישית - חברי התנועה הציגו בחיי הימיום שלהם את אורח חייהם התנועתי: פשטות לבוש, נימוסי הליכות, התנדבות ויושר מידות. חניכי התנועה סימלו בחברה היישובית נאמנות לרעיון וסלילת הדרך בעיקשות וצניעות גם יחד, זו הייתה דרכם להכות שורש בארץ.

תנועת הנוער על אף קשיי קליטתה בארץ היוותה את המקור היחידי לחינוך חלוצי. תנועות הנוער החלוציות בלטו בתרומתן להתיישבות, למאבק המדיני, להגנה ולפלמ"ח. על אף העובדה שתנועות הנוער לא הצליחו להתפשט לכלל האוכלוסייה ומשקלן ביישובים העירוניים היה קטן יחסית, לא ניתן להתעלם מתרומתן האדירה של אותן תנועות הנוער בימי "המדינה שבדרך".[12]

תנועות הנוער הציוניות עם קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המדינה הייתה מפנה חשוב שהשפיע על עתידן של תנועות הנוער הציוניות. עם הקמת המדינה נראה היה שהחלום הציוני שעמד בבסיס פעולתן של התנועות הוגשם, ועל כן הן התמודדו עם עירעור עולם המושגים והערכים המוכר שלהן. ערעור זה הושפע לא רק מהקמת המדינה אלא גם מתהליכים חברתיים, כלכליים ומדיניים שבאו לאחר ההקמה. העלייה ההמונית שהחלה בשנות ה-50 מארצות המזרח ומצפון אפריקה, הקמת מנגנון המדינה והפיתוח הכלכלי המהיר, לכל אלו הייתה השפעה ישירה על מעמד תנועות הנוער באותה תקופה.[13]

בתחום הכלכלי נוצר צורך לפיתוח תעשייה על מנת להבטיח את עצמאותה הכלכלית של המדינה. לכן התפתחו ענפים חדשים שהצריכו מומחיות, השכלה גבוהה וידע מדעי וטכנולוגי. תפקיד האיכר עובד האדמה נדחק לקרן הזווית. הנוער עמד בפני בחירה בין המקצועות החדשים שעמדו במרכז ההתעניינות הציבורית לבין ההגשמה בקיבוץ שנראיתה לא רלוונטית יותר. תופעה נוספת בתחום הכלכלי היא הרצון להעלאת רמת החיים. תהליך זה מואץ עם חשיפת ההזדמנויות הכלכליות שנפתחו עם קום המדינה. השאיפה לשיפור רמת החיים שהתבטאה בשיכון, לבוש ובידור הפכה למטרה לגיטימית והורים רבים קידמו את ילדיהם לכיוון מקצועי והשכלתי שיבטיח את מעמדם הכלכלי והחברתי בעתיד. תופעה זו נגדה את עקרונות התנועות הציוניות שחינכו לפשטות וצניעות.

תנועות הנוער הציוניות ניצבו בפני פילוג מחשבתי. מהו מקומם כעת שהוקמה המדינה והוגשם החלום הציוני? האם להמשיך בדרך של הגשמה או לרכוש השכלה ומקצוע? האם לדבוק בקבוצה הקולקטיביסטית או להגשים את דרכם האינבדואלית? האם להמשיך לחיות חיי פשטות וצניעות או להיסחף למירוץ ההון האישי המפתה? כל אלה היו שאלות שעמדו במרכז הקונפליקט של תנועות הנוער הציוניות באותה תקופה.

היו רבים שהספידו באותה תקופה את התנועות, אך על אף המשבר שהתבטא בירידת מעמד התנועה בעיני הציבור, בירידה חדה במספר החניכים, בחוסר תמיכה של ההורים בחברות בתנועה ובמיעוט החניכים שיצאו להגשמה, רוב התנועות המשיכו להתקיים. התנועות הבינו שבעקבות השינויים והתמורות הן ידרשו להתאים עצמן למצב החדש. רוב התנועות דחקו את האידאולוגיה הציונית ואת הדרישה לצאת להגשמה והתמקדו ביצירת מסגרות חברתיות-גיליות שבהן יחוו החניכים חוויות נוער צופיות. כיום, תנועות הנוער הציוניות כבר לא קיימות בדפוסן המקורי, התנועות שנשארו מאותה תקופה עברו גילגולים רבים, שינו את מטרותיהן והתאימו עצמן לחברה החדשה.[14]

תנועות נוער ציוניות בינלאומיות כיום: תנועות נוער ציוניות היסטוריות: תנועות נוער ציוניות בישראל: מושגים ומונחים בתנועות הנוער:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם אדרת, תנועת הנוער החלוצית בישראל, משרד החינוך והתרבות, 1963.
  • אליהו קוטי זלינגר, למרות הכל..תנועות הנוער החלוציות בגרמניה בשנים 1943-1933, יד יערי ומכון ליאו בק, 1998.
  • הלל ברזל, תנועת הנוער, קורותיה בעמים ובישראל, ההסתדרות הציונית, 1963.
  • מתתיהו רוטנברג ומרדכי נאור, תנועות נוער בישראל ובעולם, עמיחי, 1962.
  • צבי לם, תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, ספרית הפועלים, 1991.
  • חנה ווינר, נוער תוסס בעדה שאננה, יד טבנקין ואוניברסיטת תל אביב,1996.
  • מרדכי נאור, תנועות הנוער 1920-1960, עידן 13, יד יצחק בן-צבי, 1989.
  • אורנה מקובר ואסנת שירן, תנועות נוער יהודי במאבק בגולה ובארץ, יד טבנקין, 1986.
  • שאול פז, פנינו אל השמש העולה: חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני, 1967-1947, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2016.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קשה להעריך את מספר חבריהן של התנועות האלה. חלק מהן פעלו בתנאי מחתרת, וחלק ניפחו את המספרים שפורסמו כדי לקבל הקצבה מההסתדרות הציונית. אך בעיקר בגלל שהמספרים היו נתונים לשינויים כי הצעירים נטו לעבור מתנועה לתנועה. אלי צור: תנועות נוער יהודיות באירופה ב זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך א' עמ' 306
  2. ^ דב אריאלי: על הנוער הציוני, ספר חורוסטקוב הוצאת ועד אירגון יוצאי חורוסטקוב בישראל, 1968, עמ' 143
  3. ^ דב אריאלי "על הנוער הציוני" ספר חורוסטקוב, 1968 ע'מ 150
  4. ^ אביבה חלמיש ואלון גן, השומר הצעיר במבחן הזמן - היסטוריה והיסטוריוגרפיה, http://humanities1.tau.ac.il/, ‏2016
  5. ^ ראו למרות הכל, עמ' 53-59
  6. ^ ראו תנועות נוער בישראל ובעולם, עמ' 69-70
  7. ^ יוחנן בן יעקב, התחיות - השומר הדתי בפולין, בית ספר שדה כפר עציון
  8. ^ [https://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/4C29D6E5-82D4-4204-83EE-CBD77F4A6A5B/139599/hemedzdat2.pdf נושאים על סדר היום הציבורי מאה שנות ציונות דתית], משרד החינוך מחוז המרכז
  9. ^ ראו תנועות נוער יהודי במאבק בגולה ובארץ, עמ' 15-19
  10. ^ ראו תנועות נוער בישראל ובעולם, עמ' 70-71
  11. ^ ראו תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, עמ' 51-54
  12. ^ ראו תנועת הנוער החלוצית בישראל, עמ' 20-25
  13. ^ ראו תנועת הנוער החלוצית בישראל, עמ' 26-27
  14. ^ ראו תנועות נוער בישראל ובעולם, עמ' 80-95