ג'וזפה די סטפנו

ג'וזפה די סטפנו
לידה	24 ביולי 1921; Motta Sant'Anastasia, איטליה
פטירה	3 במרץ 2008 (בגיל 86); Santa Maria Hoè, איטליה
מוקד פעילות	איטליה, ממלכת איטליה
תקופת הפעילות	מ-1946
סוגה	אופרה
סוג קול	טנור
שפה מועדפת	איטלקית
פרסים והוקרה	מדליית זהב של מסדר ההצטיינות האיטלקי לתרבות ואמנות
	www.giuseppedistefano.it
	פרופיל ב-IMDb

ג'וזפה די סטפנו (באיטלקית: Giuseppe Di Stefano,‏ 24 ביולי 1921 בקטניה, סיציליה - 3 במרץ 2008 בסנטה מריה הו, מחוז לומברדיה שבאיטליה) היה זמר טנור אופראי מפורסם, שהקריירה שלו נמשכה מסוף שנות ה-40' עד ראשית שנות ה-70'. לצד פרסומו הגדול בזכות עצמו, נודע די סטפנו בקשר הממושך שלו עם מריה קאלאס, שעמה הרבה להופיע ולהקליט, ולזמן קצר היה ביניהם גם קשר רומנטי.

חייו

ילדות ונעורים

ג'וזפה די סטפנו נולד במוטה סאנט'אנאסטזיה, כפר סמוך לקטניה, סיציליה. הוא היה בנם היחיד של תופרת וקרביניירה ששינה את מקצועו לרצען. די סטפאנו למד בסמינר ישועי ולמשך זמן קצר שקל להיות לכומר.

קריירה

הופעת הבכורה של די סטפנו באופרה הייתה בשנת 1946 ברג'ו אמיליה, בתפקיד דה גרי ב"מאנון" של מאסנה, התפקיד שבו הופיע לראשונה בלה סקאלה במילאנו כעבור שנה. בשנת 1948 שר לראשונה במטרופוליטן אופרה בניו יורק בתפקיד הדוכס ב"ריגולטו". הוא חזר להופיע בניו יורק באופן קבוע במשך שנים רבות. בשנת 1957 הופיע די סטפנו בפעם הראשונה בבריטניה, בפסטיבל אדינבורו בתפקיד נמורינו בשיקוי האהבה של דוניצטי. הופעתו הראשונה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון הייתה ב-1961 כק'אבאראדוסי ב"טוסקה" של פוצ'יני.

כזמר, זכה די סטפנו להתפעלות בזכות ההיגוי המצוין שלו, גון קולו היחיד במינו וכוח הבעתו הרגשית, ומעל לכל, בזכות המתיקות שבצליליו החרישיים. בפעם הראשונה ששר ברדיו עם המטרופוליטן ב"פאוסט", הסתער בפורטה על הדו הגבוה ואחר היסה אותו לפיאניסימו. סר רודולף בינג אמר, שלא שמע צליל יפה מזה בוקע מגרון אנושי בשנות כהונתו במטרופוליטן אופרה. אבל התפקידים הכבדים יותר שהחל לקבל על עצמו לא התאימו למעשה לטנור לירי, ובאמצע שנות ה-60' שם די סטפנו קץ, פחות או יותר, לקריירה האופראית שלו.

במהלך הקריירה הבינלאומית שלו זכה די סטפנו ב"אורפיאו זהב", פרס מוזיקה איטלקי המקביל לפרס אוסקר האמריקאי.^[1]

הטנור לוצ'אנו פבארוטי עיצב עצמו על פי הדגם של די סטפאנו, עובדה שזכתה לפרסום רב אחרי מותו של פבארוטי בספטמבר 2007. עם זאת, בתוכנית טלוויזיה משנת 1992 בשם "פבארוטי והטנור האיטלקי" הסביר מדריך לפיתוח קול, שהטכניקה של די סטפנו הייתה פגומה משום שהוא לא השתמש כראוי במעברים בקולו.^[2]

בשנת 1973 ליוה די סטפנו את מריה קאלאס בסיור הרסיטלים האחרון שלה, מבצע שנקטע בסופו של דבר ב-1974 עקב ליקויים ווקאליים אצל שני הזמרים. בתפקידו האופראי האחרון שר את הקיסר הישיש ב"טורנדוט" של פוצ'יני, ביולי 1992.

הקלטות עם קאלאס

על אף העובדה, שהקריירה שלו הייתה קצרה יחסית, די סטפנו שר תפקידי טנור ראשיים בכמה מן ההקלטות המפורסמות ביותר של מריה קאלאס, כולן בחברת EMI. הם הקליטו יחד את האופרות הבאות בשלמותן:

"לוצ'יה די למרמור" - 1953
"הפוריטאנים" - 1953
אבירות כפרית - 1953
"טוסקה" - 1953
ליצנים - 1954
ריגולטו - 1955
הטרובדור - 1956
נשף המסכות - 1956
"מאנון לסקו" - 1957

חברת פיליפס הקליטה סדרת דואטים עם ג'וזפה די סטפנו ומריה קאלאס בנובמבר-דצמבר 1973, עם התזמורת הסימפונית של לונדון בניצוח אנטוניו דה אלמיידה. ההקלטות האלה לא יצאו לאור באופן רשמי אבל גרסה "פיראטית" שלהן הופיעה בשוק.

הקלטות אחרות

מלבד הקלטותיו עם קאלאס, הקליט די סטפנו גם סטים שלמים של מאדאם באטרפליי (מול ויקטוריה דה לוס אנחלס, 1954), לה טרוויאטה (עם אנטונייטה סטלה וטיטו גובי, 1955), "שיקוי האהבה" (1955), "לה ג'וקונדה" (עם זינקה מילאנוב וליאונרד וארן, 1957), "כוחו של גורל" (1958) ועוד "טוסקה" אחת (עם לאונטין פרייס, 1962). ב-1995 הוציאה VAI גרסה משופרת של "לה בוהם", מהצגה בניו אורלינס ב-1959, שבה שר די סטפנו מול ליצ'יה אלבאנזה, אודרי שו, ג'וזפה ואלדנגו ונורמן טרייגל. נוסף לכך, הקליט ב-1962 קטעים מתוך "מאנון" עם אנה מופו, בניצוח רנה לייבוביץ.

ב-1951 השתתף די סטפנו בביצוע הרקוויאם של ורדי בקרנגי הול, בניצוחו של ארטורו טוסקניני. שאר הסולנים היו הרווה נלי, פדורה ברביירי וצ'זרה סייפי. חברת תקליטי RCA הוציאה תקליט של הביצוע הזה.

התקרית בדיאני ביץ'

בדצמבר 2004 נפצע די סטפנו אנושות כשתוקפים אלמונים הכו אותו באכזריות בביתו בדיאני ביץ' שבקניה, התוקפים טמנו מארב לזמר הפורש ולאשתו, כשאלה יצאו אל מכוניתם כדי לנסוע מן הווילה שלהם באתר הנופש שעל חוף האוקיינוס ההודי, סמוך למומבסה. כעבור שבוע ומספר ניתוחים, כשהיה שרוי עדיין בחוסר הכרה וניזון בעירוי, הוטס די סטפנו למרפאת סן-רפאלה במילאנו, איטליה להמשך טיפול. בשנת 2005 נקבע, שדי סטפנו החלים מפציעתו הקשה.^[3]