ג'מיר נלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'מיר נלסון
Jameer Nelson.jpg
תאריך לידה 9 בפברואר 1982
מקום לידה צ'סטר שבפנסילבניה
עמדה רכז
גובה 1.83 מטר
מספר 14
מכללה אוניברסיטת סנט ג'וזף
דראפט בחירה מספר 20, 2004
דנוור נאגטס
קבוצות
2004 - אורלנדו מג'יק
הישגים הופעה במשחק האולסטאר (2009)
חמישיית הרוקיז השנייה (2005)
שחקן השנה במכללות (2004)

ג'מיר נלסוןאנגלית: Jameer Nelson; נולד ב-9 בפברואר 1982) הוא כדורסלן אמריקאי המשחק בעמדת הרכז בקבוצת אורלנדו מג'יק מליגת ה-NBA. לאחר ששיחק בנבחרתה של אוניברסיטת סנט ג'וזף הצטרף נלסון לאורלנדו ב-2004, והעפיל עמה פעם אחת לסדרת גמר הליגה, ב-2009.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נלסון נולד בצ'סטר שבפנסילבניה ולמד בבית הספר התיכון של צ'סטר, ובמקביל ללימודים הצטיין במיוחד בכדורסל. הוא שיחק בנבחרת הכדורסל של בית הספר וסייע לה לזכות בשתי אליפויות מדינת פנסילבניה (PIAA).

נלסון החל לשחק בקבוצת הכדורסל של אוניברסיטת סנט ג'וזף בעונת 2000/2001 של ליגת המכללות. כבר בעונתו הראשונה פרץ נלסון לתודעה הלאומית וזכה בתואר "פרשמן השנה" בארצות הברית כולה. בעונתו השלישית במכללות, 2002/2003, השיג ממוצעים של 19.7 נקודות, 5.1 ריבאונדים ו-4.7 אסיסטים למשחק. בסיומה הוא עמד בפני כניסה לדראפט ה-NBA של 2003, אך ביטל לבסוף את הרשמתו.

במהלך עונתו האחרונה, 2003/2004, הפך נלסון לשחקן המכללות הבולט בארצות הברית כשהשיג ממוצעים של 20.6 נקודות, 5.3 אסיסטים ו-2.9 חטיפות למשחק. הוא הוביל את אוניברסיטת סנט ג'וזף למאזן של 27 ניצחונות ללא הפסד במהלך העונה הסדירה, ולהשגת המקום הראשון בדירוג לטורניר אליפות המכללות. יחד עם דלונטה ווסט הוא הרכיב את חוליית הגארדים שנחשבה לטובה ביותר במדינה. סנט ג'וזף העפילה לרבע גמר טורניר המכללות, שם הפסידה לאוקלהומה סטייט כתוצאה מסל שנקלע בשניות הסיום. כהוקרה על יכולתו הטובה זכה נלסון בפרס נייסמית' לכדורסלן המכללות המצטיין של השנה.

בעקבות התפרסמותו ברחבי ארצות הברית הופיע נלסון על שער המגזין ספורטס אילוסטרייטד, והיה לשחקן הראשון של התאחדות ה"אטלנטיק-10" שזוכה לכבוד זה מאז מרק מאקון ב-1998. הוא סיים את הקריירה שלו באוניברסיטת סנט ג'וזף במקום הראשון בתולדותיה בנקודות (2,094), באסיסטים (714) ובחטיפות (256).

קריירה ב-NBA[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה הציע נלסון את מועמדותו לדראפט ה-NBA ב-2004, ונבחר במקום ה-20 על ידי קבוצת דנוור נאגטס. הוא הועבר לבסוף לאורלנדו מג'יק, בתמורה לבחירה עתידית בסיבוב הראשון של הדראפט. מיקומו של נלסון הגיע על אף שמרבית ההערכות ציפו לבחירתו באחד מעשרת המקומות הראשונים, ולבסוף הוא עבר לאורלנדו, שנזקקה במיוחד לרכז מצטיין.

נלסון התחיל את עונתו הראשונה, 2004/2005, בצורה לא טובה, ותפקד בעיקר כרכז מחליף לסטיב פרנסיס. עם זאת, בשלב מאוחר יותר של העונה החל לקבל דקות משחק רבות יותר והפך לשחקן קבע ברוטציית הקבוצה, ובעקבות כך החל להפגין את כישוריו בתחומים רבים של המשחק. לאחר שפרנסיס הוסט לעמדת הקלע החל נלסון לבסס מעמדו כרכז הפותח של אורלנדו, ופתח בחמישייה בכל המשחקים עד לסיום העונה למעט משחקים בודדים תחת המאמן הזמני כריס ג'נט. הוא נבחר לתואר חמישיית הרוקיז השנייה של העונה.

בעונת 2005/2006 שיפר נלסון במידה רבה את יכולתו באורלנדו והשיג ממוצעים של 14.6 נקודות ו-4.9 אסיסטים למשחק. לאחר שפרנסיס הועבר לניו יורק ניקס בפברואר 2006, הפך נלסון לשחקן חמישייה קבוע באורלנדו. הוא שיחק ב-62 משחקים בלבד באותה עונה בשל פציעות. בעונת 2006/2007 פתח נלסון בחמישיית קבוצתו בכל המשחקים בהם השתתף והשיג ממוצעים של 13 נקודות, 4.3 אסיסטים ו-3.1 ריבאונדים למשחק. באותה עונה העפיל עם אורלנדו לראשונה בקריירה למשחקי הפלייאוף, שם הודח עמה בסיבוב הראשון על ידי דטרויט פיסטונס.

בעונת 2007/2008 היה נלסון, לצד שחקנים כמו דווייט הווארד ואחרים, אחד משחקני המפתח בהצלחה של אורלנדו שסיימה במקום השלישי במזרח. בנוסף, הוא סייע להווארד בחלק מהטבעותיו במהלך תחרות ההטבעות של ה-NBA באותה שנה. במשחקי הפלייאוף, הפגין נלסון יכולת עילאית עם ממוצעים של 16.2 נקודות, 4.7 אסיסטים ו-4.1 ריבאונדים והיה שותף להגעת קבוצתו לסיבוב השני.

בעונה הבאה, 2008/2009, המשיך את יכולתו הטובה עם ממוצעים של 16.7 נקודות ו-5.4 אסיסטים למשחק, ונבחר לראשונה בקריירה שלו למשחק האולסטאר של ה-NBA. הוא השתתף במשחק יחד עם שני חבריו לקבוצה, הווארד ורשארד לואיס. במשחק נגד דאלאס מאבריקס ב-2 בפברואר עזב נלסון את המגרש במהלך הרבע השלישי, לאחר עבירה של אריק דמפיר. בבדיקה שנערכה לו התברר כי הוא סובל מגיד קרוע בברכו הימנית, מה שאילצו להיעדר עד לסיום העונה הסדירה.[1] הוא שב לשחק בסדרת הגמר של הליגה באותה עונה, מול לוס אנג'לס לייקרס, בסיומה הפסידה קבוצתו 4-1. בעונה שלאחר מכן שב נלסון לכושרו וסייע לאורלנדו לסיים במקום השני במזרח, אחרי קליבלנד קאבלירס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


זוכי פרס נייסמית'

1969: אלסינדור • 1970: מרוויץ' • 1971: קר • 1972: וולטון • 1973: וולטון • 1974: וולטון • 1975: תומפסון • 1976: מאי • 1977: ג'ונסון • 1978: לי • 1979: בירד • 1980: אגוויר • 1981: סמפסון • 1982: סמפסון • 1983: סמפסון • 1984: ג'ורדן • 1985: יואינג • 1986:דוקינס • 1987: רובינסון • 1988: מאנינג • 1989: פרי • 1990: סימונס • 1991: ג'ונסון • 1992: לייטנר • 1993: צ'יני • 1994: רובינסון • 1995: סמית' • 1996: קמבי • 1997: דאנקן • 1998: ג'יימיסון • 1999: ברנד • 2000: מרטין • 2001: באטייה • 2002: ויליאמס 2003: פורד • 2004: נלסון • 2005: בוגוט • 2006: רדיק • 2007: דוראנט • 2008: הנסברו • 2009: גריפין • 2010: טרנר • 2011: פרדט • 2012: דייוויס • 2013: בורק