דב גורביץ

דב גורביץ

לידה	23 במרץ 1881 פולטבה, אוקראינה
פטירה	25 בינואר 1948 (בגיל 66) תל אביב
תאריך עלייה	1925
תפקידים	רופא ילדים

דב גורביץ (23 במרץ 1881 – 25 בינואר 1948) היה רופא ילדים ידוע בתל אביב בתקופה שלפני קום המדינה.

קורות חיים

דב גורביץ נולד ברשטילובקה פולטבה (אוקראינה), אחד מששת ילדיהם של אליהו גורביץ וחנה לבית אדנופוזיבבה. אביו היה תלמיד חכם נצר למשפחת הגאון מווילנה.

קיבל חינוך מסורתי ב"חדר", אך שאף לקבל גם השכלה חילונית. בגלל החוקים המגבילים יהודים ברוסיה הוא לא התקבל לגימנסיה ונאלץ ללמוד ולהבחן לבחינות הבגרות כ"אקסטרן" (בחינות חיצוניות). הוא הוכשל מספר פעמים בשל יהדותו, אך כשרונותיו ועקשנותו הביאוהו לקבלת תעודת בגרות בגדיץ (אזור פולטבה) בשנת 1904.

החליט לאחר מכן ללמוד רפואה, אך שוב, בשל יהדותו האוניברסיטאות ברוסיה לא קיבלוהו. בשנת 1905 נסע לגרמניה ולמד רפואה בברלין ובבון ובשנת 1909 קיבל תואר דוקטור לרפואה.

בינואר 1910 חזר לרוסיה, לאזור הולדתו באוקראינה. מאחר שלא הכירו ברוסיה בתואר מברלין, הוא נאלץ לנסוע לקאזאן, שם עבר בחינות ובינואר 1911 קיבל את התואר דוקטור לרפואה המוכר גם ברוסיה.

ד"ר דב גורביץ היה ציוני נלהב. משחזר לפולטבה, הוא נבחר שם ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית בעירו ולציר בדומה העירונית. לאחר מכן נבחר לציר בקונגרס הציוני העולמי העשירי, בו השתתף בבזל בשנת 1911.

בשנת 1911 ובמשך שלוש שנים, השתלם ברפואת ילדים, בבזל ובברלין.

בשנת 1912 נשא לאישה את ורה רבקה בת ישראל וחנה רוזנפלד, שלמדה רפואת שיניים.

רופא ילדים ובקטריולוג ברוסיה (אוקראינה)

ד"ר דב גורביץ חזר לפולטבה ברוסיה (אוקראינה), עבד כרופא בזמסטבו (ארגון הרשויות המקומיות), ולאחר מכן בבית החולים העירוני. בנוסף, הוא רכש מעבדה בקטריולוגית וניהל אותה.

בסוף שנת 1913 החליט לממש את שאיפותיו הציוניות ועלה לארץ ישראל בגפו. הוא הגיע ליפו בתחילת שנת 1914, שכר חדר בבנין בפינת הרחובות הרצל ולילינבלום, והתחיל לעבוד כרופא ילדים. מעטים היו הרופאים כמוהו, שידעו באותה עת עברית עם בואם לארץ. ד"ר גורביץ, שידע עברית, השתתף בכתיבה בעיתון הרפואי שהיה קיים אז, וערך את המדור "ביקורת וביבליוגרפיה רפואית".

בחודש יוני 1914 נסע לרוסיה במטרה להביא את משפחתו לארץ ישראל, אך לא הספיק לעלות לארץ כיוון שפרצה מלחמת העולם הראשונה. הוא גויס לצבא הקיסרי וכל שנות המלחמה עבד כמנהל מחלקה בבית החולים הזמסקאי של אזור פולטבה. סך הכל נאלץ להישאר ברוסיה אחת עשרה שנים עד שהצליח להגשים את חלומו ולעלות שוב לארץ ישראל.

בשנת 1919, לאחר המהפיכה הבולשביקית, גויס גורביץ על ידי הממשלה הסובייטית, ועבד בבית החולים הצבאי למחלות מידבקות, בנוסף לבית החולים לילדים בפולטבה. בנוסף לשני אלה, הוא גם ניהל מעבדה רפואית צבאית.

החל משנת 1923 ועד שנת 1925, ניהל את מחלקת הילדים בפוליקליניקה המרכזית של הפועלים ואת המעבדה לחולי שחפת.

בשנים הראשונות של המהפיכה, כשפעילות ציונית הייתה עדיין חוקית, ד"ר דב גורביץ עמד בראש ההסתדרות הציונית בעירו, היה חבר הנהלת הקהילה וחבר מועצת העירייה. כמו כן השתתף כציר בועידת פטרבורג.

רופא ילדים ביישוב

בשנת 1925 קיבל ד"ר דב גורביץ רישיון לעלות לארץ ישראל, ובחודש יולי אותה שנה הגיע עם אשתו ושלושת ילדיו ליפו. הוא קיבל רישיון רופא מס' 693.

היו אלו שנות המשבר הכלכלי של ימי העלייה הרביעית. האבטלה הייתה בשיעור גבוה ושליש מהרופאים היו מובטלים. לאחר חיפושים רבים מצא גורביץ דירה קטנה ברחוב שינקין 17 בתל אביב ובהמשך מצא עבודה כרופא בקופת חולים כללית של ההסתדרות, בחיפה. לאחר מכן חזר לתל אביב ועבד בבית החולים הדסה תל אביב. קופת חולים כללית הציעה לו אז משרה והוא חזר לעבוד בקופת החולים.

ד"ר דב גורביץ היה לאחד הרופאים המוערכים והמבוקשים ביותר בקרב הרופאים והמטופלים. מקצועיותו ומסירותו הקנו לו שם והערכה רבה.

בשנת 1934, לאחר רצח חיים ארלוזורוב (בשנת 1933), שפילג את היישוב ופרסום פסק הדין שהרשיע את אברהם סטבסקי הרוויזיוניסט ברצח, כתב גורביץ מכתב חריג ביותר לעיתונים. רק עיתון "הירדן" הרוויזיוניסטי פרסם אותו, ב-11 ביוני 1934. במכתב, גורביץ הביע את מחאתו על האשמות השווא נגד הרוויזיוניסטים, שהואשמו ברצח, ועל הרשעת סטבסקי. המכתב הופנה לדוד בן-גוריון, זלמן שזר, דב הוז, עורכי "בשער", "במשפטים", "בפרץ", "דבר", "הפועל הצעיר", "במעלה". נאמר בו: "מברך אני אתכם לניצחונכם הגמור. השגתם יותר ממה שדרשתם. רצונכם היה להשמיד שבט בישראל, משמידים אתם את עם ישראל כולו." חתום: "ד"ר דב גורביץ, רופא קופת חולים של ההסתדרות, מי שהיה חבר בהסתדרות העובדים הכללית".

סמוך לאחר פרסום המכתב, פרצו שישה אנשים לחדר עבודתו של ד"ר דב גורביץ בקופת חולים כללית, בזמן שטיפל בילדים חולים, ודרשו ממנו לעזוב מייד את חדרו ואת עבודתו. ד"ר גורביץ, שלא השתייך למחנה הרוויזיוניסטים, ניסה למחות, אך הללו לא נתנו לו להשמיע את דבריו. הוא פוטר מעבודתו.

אירוע זה גרם לגורביץ מפח נפש רב, והוא עזב את מחנה השמאל והצטרף למפלגת הציונים הכלליים. בהמשך עבר לעבוד בקופת חולים לאומית.

ד"ר דב גורביץ היה פעיל בהתאחדות יהודי רוסיה. לאחר שנודע בארץ על מצוקתם של יהודים רבים שנעקרו מבתיהם ברוסיה לאחר הכיבוש הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה, ניסו גורביץ וחבריו להתאחדות לסייע ליהודים ברוסיה. ב-17 ביוני 1942, הם פרסמו בעיתון המשקיף, קריאה לתמוך כספית, בבגדים ובמצרכים, ביהודים ברוסיה.

ד"ר דב גורביץ היה רופא נערץ בתל אביב. הוא היה מגיש עזרה רפואית לנזקקים ללא תשלום ואף מביא תרופות ללא תשלום למי שידם לא הייתה משגת לרכשם. הוא נפטר בתל אביב בי"ד בשבט תש"ח, 25 בינואר 1948. הניח אישה, שתי בנות ובן. בתו נעמי הייתה אשתו של פרופסור אלכסנדר גפל, מנהל מחלקה פנימית בבית חולים הדסה בתל אביב ובתו השנייה, מרים, הייתה אשתו של צבי צור, מנכ"ל כור כימיה.

פרסומים

• ד"ר דב גורביץ, "ביקורת ספרות מקצועית", זכרונות ודברים חוברת ה', מרץ 1914
• ד"ר דב גורביץ, "המחלות המידבקות אצל הילדים בארץ ישראל", הרפואה כרך ז' חוברת א', טבת–שבט, תרצ"ג

לקריאה נוספת

• רופאיה של ארץ-ישראל 1799-1948, עורכים: ניסים לוי ויעל לוי. איתי בחור – הוצאה לאור 2008, עמ' 127
• ד"ר מרים גרינשפן, ד"ר ד. גורביץ' (שבעה למותו), דבר, 1 בפברואר 1948
• י. פעמוני, נפש יקרה נסתלקה – שבעה למותו של ד"ר ד. גורביץ ז"ל, המשקיף, 1 בפברואר 1948
• ד"ר ד. גורביץ, הצופה, 26 בינואר 1948