אלכסנדר גפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרופ' אלכסנדר גפל, 1990

אלכסנדר (סשה) גפל (22 ביולי 1914 - 6 במאי 1993) היה פרופסור לרפואה פנימית ומנהל מחלקה אוניברסיטאית לרפואה פנימית בבית החולים הדסה בתל אביב. היה מבכירי המורים בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, וראש החטיבה הפנימית במרכז הרפואי איכילוב, הנקרא כיום המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי.

פרופסור אלכסנדר גפל היה מומחה ברפואה פנימית, שראה בעבודתו כרופא לא רק מקצוע, אלא גם יעוד, והעמיד דורות רבים של רופאים, ביניהם מן המובילים בישראל.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר גפל נולד באודסה, רוסיה (אוקראינה היום). הוריו גוסטה ושאול, היו ציונים נלהבים, ששאפו לעלות לארץ ישראל. בברית המועצות שלאחר המהפיכה היה זה בלתי אפשרי, ולכן נאלצה המשפחה לעבור לפולין באופן בלתי חוקי, ולחכות שם לרישיונות עליה מהממשלה הבריטית (סרטיפיקטים). האב שאול יצא ראשון, והאם גוסטה ואלכסנדר בן השש, באו בעקבותיו בדרך לא דרך, כעבור מספר חודשים. המשפחה הגיעה ללבוב- למברג בפולין (אוקראינה היום), וגרה שם חמש שנים, בציפיה לסרטיפיקטים. אלכסנדר למד שם בבית הספר היסודי, והיה תלמיד מצטיין. חוויות אנטישמיות שחווה, גיבשו את תודעתו הציונית.

ביולי 1925 עלתה המשפחה, עם אחותו רעיה, שנולדה בפולין, לתל אביב. אלכסנדר גפל למד מהר את השפה העברית, הצטיין בלימודיו, סיים את "בית הספר לבנים", ובשנת 1931 את גימנסיה הרצליה מחזור יט, בתל אביב.

בשנת 1933 נסע אלכסנדר גפל ללמוד רפואה בצרפת, אותם החל במונפלייה וסיים בפריז.

בשנת 1936 נשא לאישה את נעמי גורביץ, בתו של ד"ר דב גורביץ[1], רופא ילדים ידוע בתל אביב. נעמי למדה במחזור הראשון של הפקולטה למדעי הטבע של האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים וקיבלה תואר "מוסמך במדעי הטבע", בשנת 1935.

אלכסנדר גפל סיים את לימודי הרפואה בפריז בקיץ 1939 וקיבל רישיון לעסוק ברפואה שמספרו 2960.

פועלו בעולם הרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר גפל ואשתו שבו לארץ, והוא החל לעבוד, תחילה בהתנדבות, ובהמשך כרופא מן המנין, במחלקה הפנימית בבית החולים הדסה על שם ישראל רוקח בתל אביב, שנוהלה על ידי פרופסור שמואל צונדק. כדברי פרופסור בן ציון ורבין[2], שהיה מנהל מחלקה לרפואת ילדים בבית החולים הדסה, "ד"ר גפל היה בכיר חניכיו של פרופסור צונדק". ד"ר גפל עבד במחלקה הפנימית כסגנו של מנהל המחלקה, עד תחילת מלחמת העצמאות, שבמהלכה שירת בחיל הרפואה, שם הוטלו עליו משימות מרכזיות והוענקה לו דרגת רב-סרן. לאחר סיום המלחמה עבר ד"ר גפל לנהל את המחלקה הפנימית בבית החולים "אסף הרופא" בצריפין, והיה אחד מצעירי מנהלי המחלקות באותה תקופה.

לאחר פרישתו של פרופסור צונדק, הוזמן ד"ר גפל לנהל את המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בתל אביב.

פרופ' גפל בביקור רופאים בביה"ח הדסה ת"א, 1965

עם הקמת בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מונה ד"ר גפל כמרצה בכיר בפקולטה, ומחלקתו הייתה מחלקה אוניברסיטאית, בה למדו רבים מהרופאים לעתיד.

ד"ר מאיר לירון, תלמידו וסגנו של פרופסור גפל, ושאף החליף אותו לאחר פרישתו מתפקיד מנהל המחלקה הפנימית, כתב עליו[3]: "תמיד היה זה החולה וסיפור מחלתו שעמדו במרכז. תמיד הצליח לדובב את החולה ואפילו בשפה זרה לו לחלוטין (ושליטתו בשפות רבות הייתה לשם דבר), ולקבל להפתעתנו, פרטים חשובים, שלא היו ידועים לנו. היה בלתי מתפשר באשר לדרישותיו מחניכיו ובדחיפתו למצוינות. במישור זה גם לא היה מהמתפשרים והמוותרים באשר למגעיו ודיוניו עם ההנהלה, ונותני השירותים בבית החולים. בדיונים עם היועצים הרפואיים, דרש תמיד דיון ענייני ומנומק ולא היה מהמוותרים בנקל על דעתו". פרופסור גפל גם פעל רבות לשיפור השירותים לחולים ולצוות, ולהטבת תנאי העבודה בבית החולים.

פרופסור יוסי לסינג[4], שניהל את המערך הגניקולוגי במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב, וכיום מנהל את מערך הגינקולוגיה והמיילדות במרכז הרפואי מעייני הישועה, היה מתלמידיו של פרופסור גפל, ומעיד עליו כי "היה רופא משכמו ומעלה, בעל ידע רב, וידוע כמאבחן מחלות (דיאגנוסטיקן) מומחה, שרחש כבוד רב למטופלים ובני משפחותיהם, כמו גם לתלמידיו הרופאים, בפניהם פתח חלון הזדמנויות להתפתחות ומצוינות מקצועית ברפואה. הוא היה רופא מיתולוגי".

פרופסור משה וינטרוב, אשר ניהל את המחלקה לרפואה פנימית במרכז הרפואי איכילוב, היה מתלמידיו של פרופסור גפל, ודיבר בטקס לזכרו[2] ואמר: "זכיתי להיות מתלמידיו של פרופסור גפל. ללמוד ממנו את תורת הרפואה הקלאסית... בה עומד החולה במרכז כאדם. מרגע המגע הראשון עמו - קבלת ההיסטוריה הרפואית כשהיא מהולה בהיסטוריה אישית ורגשית של החולה - המשך הבדיקה הגופנית תוך הבעת אמפתיה מלאה, חוש הומור ועידוד, עבור לתהליך המחשבתי האבחנתי ואחריו תוכנית הבירור והעיבוד הרפואי וכלה בפתרון הטיפולי. כל זאת תוך התעמקות בספרות הרפואית הדנה בבעיותיו של החולה, מבלי לחשוב על הפרסומים הרפואיים שיצאו לך מהשקעתך.

כל זאת למדתי מפרופסור גפל אשר היה אמן, קוסם ברפואה, בעל ידע עצום ובעל היגיון רפואי, מלווה בהבנת החולה ורגשותיו. מודל לחיקוי לרופאים צעירים וסטודנטים... ניתן לומר על פרופסור גפל כי רוחו האנושית ושיטותיו ברפואה עברו אלינו וגם לתלמידינו וימשיכו להשפיע על עולם הרפואה גם בעתיד לבוא"

בטקס האזכרה לזכרו של פרופסור גפל, שהתקיים במרכז הרפואי איכילוב ,[2] נשאו אחדים מתלמידיו הרצאות מדעיות בתחום מומחיותם. בין היתר הרצתה פרופסור ירדנה איגרא זיגמן, שניהלה את היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי איכילוב. היא ציינה ש"פרופסור גפל היה זה שזיהה בחושיו המיוחדים את תחום המחלות הזיהומיות (שלא היה מוכר אז בארץ), כתחום מתפתח ונדרש ברפואה, והוא זה ששלח אותי להתמחות בתחום זה בארצות הברית". בנוסף, ציינה פרופסור איגרא זיגמן את התעניינותו הכנה והדאגה של פרופסור גפל בחייו האישיים של כל אחד מעובדיו.

פרופסור שלמה לאניאדו, שניהל את המחלקה הקרדיולוגית במרכז הרפואי איכילוב, כתב בספרו "הספר הסודי של הרופא"[5] על כך שנמנה עם תלמידיו של פרופסור גפל, וסיפר על שיעור קומתו, על הידע הרב שרכש המחבר ממורהו בתחום הרפואה ועל התכונות הנדרשות מהרופא הטוב.

פרופסור גפל נפטר במאי 1993, והותיר אחריו את אשתו נעמי, שנפטרה בשנת 2003, וכן שני בנים ובת: פרופסור אורי לביא גפל, גנטיקאי ממכון וולקני, ומרצה בפקולטה לחקלאות ברחובות, ד"ר דב גפל, ממשיך דרכו, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים ברזילי באשקלון, ועו"ד רות שיקלר שכיהנה כסגנית היועץ המשפטי בבנק לאומי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רופאיה של - ארץ ישראל 1799-1948 עורכים: ניסים לוי ויעל לוי. איתי בחור - הוצאה לאור, 2008. עמ' 134

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "דב גורביץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1873
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 המרכז הרפואי תל אביב ע"ש אליאס סוראסקי (איכילוב), בטקס שערכו לזכרו של פרופסור אלכסנדר גפל ב-6.6.1993
  3. ^ מאיר לירון, נעדרים: עם פטירתו של פרופ' אלכסנדר גפל, הרפואה, עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל 125, חוברת ט', 1 בנובמבר 1993, עמ' 322
  4. ^ גדעון לוילילה לא שקט במיון, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2011
  5. ^ הספר הסודי של הרופא, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1977, עמ' 211 ואילך