בית החולים הדסה (תל אביב)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית החולים במלון ספקטור, נחלת בנימין 18, יוני 1926 (צילם: אברהם סוסקין)
הבניין ברחוב בלפור 8, סוף שנות ה-20
השלט המפורסם בפיתחו של בנין ג'
בניין בית חולים ליולדות ברחוב גרוזנברג
המעבדה בבית החולים בשכונת נווה שלום, 1919
חדר הניתוח המשוכלל בשנת 1929
בניין המעבדות המשוכלל ברחוב מזא"ה 1925

בית החולים הדסה תל אביב או בשמו הרשמי האחרון בית החולים העירוני-ממשלתי ע"ש ישראל רוקח היה מוסד רפואי שפעל בתל אביב משנת 1918 ועד 1992. מיקומו הגאוגרפי השתנה מספר פעמים במשך השנים, אך במרבית 74 שנות קיומו עמד ברחוב בלפור 8.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של בית החולים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ההסתדרות הציונית בארצות הברית נרתמה לעזור לחלוצי הארץ במלחמתם במגפות והחליטה לשלוח צוותים רפואיים לארץ ישראל. הם פנו לארגון הנשים "הדסה", וביוזמת הנרייטה סאלד הוקמו ארבעה בתי חולים בארץ, החשוב והגדול בהם בית החולים הדסה (יפו). בית החולים הוקם באוקטובר 1918 ושכן בשכונת יפה נוף שברובע מנשייה שביפו, סמוך למלון בלה ויסטה ובתי פיינגולדץ. בעקבות פתיחת בית החולים נסגר סופית בית החולים שער ציון אשר שכן מאז 1898 באותה שכונה, בבנין ששימש קודם לכן בית השגריר האוסטרו-הונגרי, יעקב פסקל.

כעבור שנתיים, בשנת 1920, עבר בית חולים "הדסה" לבנין ברחוב גרוזנברג ומספר המיטות גדל תחילה ל-28 ואחר כך ל-48. לאחר פרעות תרפ"א הועבר שוב, הפעם לבניין מלון ספקטור ברחוב נחלת בנימין 18 ושם גדל לכדי 75 מיטות. ב-30 ביוני 1925 הונחה אבן הפינה למושב הקבע של בית החולים במגרש מאחורי רחוב אלנבי בבין הרחובות בלפור ומזא"ה שנסללו במקביל.(מגרש בין עשרה דונם ). כתובת בית החולים נקבעה לרחוב בלפור 8. קיימת סברה לפיה אבן הפינה הונחה למעשה עוד בשנת 1914 אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועקב התנגדות השלטון העות'מאני פסקה הבנייה וחומרי הבנייה הופנו לבניית מסגד חסן-בֶּק. הבניין שהוקם לבסוף תוכנן על ידי האדריכל דב הרשקוביץ ונבנה בסיוע העירייה, ממשלת א"י המנדטורית, הסתדרות הדסה, ועד הרופאים היהודיים באמריקה והברון רוטשילד. הבניין נחנך בינואר 1929 ונפתח לקהל הרחב. בבית החולים היו מחלקות לאפידמיולוגיה, כירורגיה, רפואת ילדים, רפואת עיניים, נשים ויולדות, אף אוזן גרון, עצבים, אורולוגיה וכן חדר ניתוח מודרני. המעבדות שכנו בבניין נפרד צמוד לבית החולים ברחוב מזא"ה (ראו תמונה).

כבר עם פתיחת בית החולים היה ברור כי המקום צר מלהכיל מוסד רפואי "מודרני" ולכן עוד בשנת 1925 קנתה העירייה מאיברהים שוקי אפנדי, תושב הכפר הערבי סומייל, פרדס בן 50 דונם (פרדס פורטליס) בשטח הנמצא בימינו בסוף שדרות בן-גוריון וכולל את גן העיר, בניין העירייה וכיכר רבין. תוכנית בניית בית החולים לא יצאה לפועל בעיקר בהיות השטח ספר מסוכן ממנו ירו פורעים ערביים על בתי העיר הסמוכים. מאוחר יותר הפך הפרדס יחד עם בריכת שחייה בשטחו ל"גן הדסה" ושמו של הרחוב בצפונו של המתחם, רחוב הדסה, הוא זיכרון יחיד לתוכנית לבנות את בית החולים במקום.

על מנת להתגבר על מצוקת האשפוז, כבר בשנת 1931 נוספה קומה שלישית לבניין. ההרחבה החמירה את הבעיות התקציביות שהיו ממילא למוסד ואילצו את ארגון הדסה להעביר את בית החולים לידי העירייה עוד באותה השנה ועירית תל אביב החלה גובה מס מיוחד מתושבי תל אביב היהודיים למימון פעילות בית החולים. בשנים 19351936 נוסף בניין למחלות פנימיות בחצר בית החולים ובשנים 19381939 נוסף בניין שלישי אשר נחנך בפברואר 1939‏[1] ויועד למחלקות הילדים. בכניסה לבנין נתלה שלט שהפך לחלק מן הפולקלור של בית החולים ושל העיר תל אביב כולה ובו צוין שבבניין ג' מחלקת ילדים א' נמצאת בקומה ב' ולהפך.

חלק מפעילות בית החולים התקיים בבניינים סמוכים, והעיקרי שבהם בית הבריאות על שם לינה ונתן שטראוס אשר ברחוב בלפור 14. בנין מרשים זה העומד עד היום על תילו מתפרס על פני שישה דונמים. תוכנן על ידי האדריכל היהודי הבריטי בנימין חייקין (שתכנן גם את בית הבריאות על שם שטראוס בירושלים). אבן הפינה הונחה ב-31 בינואר 1928 בטקס בהשתתפות ראשי היישוב היהודי ובכירים בשלטון המנדטורי, לרבות סר אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט) וחיים נחמן ביאליק אשר נשא מילים בשבחו של שטראוס. הבניין הכיל מעון תינוקות לאימהות עובדות ומחוסרות אמצעים, קליניקה לרפואת שיניים לילדי בתי הספר, ספרייה רפואית, בית ספר לחרשים אילמים, תחנה לטיפול ביונקים ובנשים הרות, מעבדה למצרכי מזון, מחלקה אורתופדית לילדים ואולם להרצאות. הבית שימש גם כמרכז ל"צופי הבריאות".

בקיץ 1945 עבר לבניין בית הספר לאחיות, שהוקם בשנת 1943 בסמטת בית השואבה הסמוכה. מחזורו הראשון של בית הספר סיים לימודיו בשנת 1946 והוא הבסיס לבית הספר האקדמי לסיעוד ע"ש שינברון שבמרכז רפואי תל אביב. ב-30 בינואר 1961 הועברו 45 ראשוני החולים מבית החולים אל המרכז הרפואי החדש ברחוב ויצמן, הוא בית חולים איכילוב. בעת ההיא היו שני בתי החולים שווים בגודלם ומתוכננים לאשפוז של כ-300 חולים כל אחד. ב-29 במרץ 1973 שונה שמו של בית החולים ל"רוקח" על שם ישראל רוקח, מי ששימש בשנים 1929–1936 כסגנו של ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף ולאחר פטירתו של דיזנגוף בשנת 1936 עד שנת 1952 כראש העיר תל אביב-יפו.

בתהליך שהחל בשנות ה-80 של המאה ה-20, החלו מחלקות בית החולים לעבור לקמפוס המרכז הרפואי ברחוב ויצמן, מקום מושבו העכשווי של המרכז הרפואי. התהליך הסתיים בשנת 1992 עם סגירת המחלקה האחרונה. הבניין נהרס וכיום עומד במקומו מתחם רובע לב העיר.

בית החולים בפולקלור המקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית החולים ברחוב בלפור היה חלק בלתי נפרד מן הפולקלור התל אביבי וסביבו התפתחה תרבות וחברה של רופאים ופציינטים. חלק גדול מן הרופאים של תל אביב הקטנה גרו בקרבתו כמו ד"ר ישראל מרגלית, רופא הפרסונל של בית החולים ואביו של דן מרגלית, ד"ר עקיבא אלפס שביתו ברחוב בלפור 4 - פרי תכנונו של האדריכל אלכסנדר לוי עומד על תילו עד היום, ד"ר בוינובר, אביו של פרופ' יורם בוינובר – אשר כמו אביו גם הוא עבד בבית החולים וכיום הוא מנהל את מכון גסטרו לילדים ואחת ממחלקות הילדים בבית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים שבמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.
גם רופאים שלא היו חלק מן הפרסונל היו בעלי גישה כמעט חופשית בין כותלי בית החולים. אילן שחורי מספר באתר על ראשית הרפואה בתל אביב‏[2] על כמה מפצועי האצ"ל שהגיעו לבית חולים לאחר אחת הפעולות ואשר טופלו בחדר הניתוח. שני שוטרים בריטים הגיעו בעקבותיהם והמתינו כדי לעצור אותם. אולם ד"ר דוד מרגלית[3], אישיות תל אביבית ידועה, פעיל ההגנה ויו"ר הועד הארצי של רופאי קופת חולים עממית, נכנס לבית החולים והגיש לשוטרים קפה ובתוכו סם הרדמה. השוטרים שתו את הקפה ונרדמו ובחסות תרדמתם הצליחו אנשי האצ"ל להימלט בלא פגע מבית החולים.
במקביל לרופאים ידועים ומפורסמים שעבדו בבית החולים היו כאלה שניסו להתקבל ללא הצלחה. בספרו על חיי שאול טשרניחובסקי כותב בן-ציון כ"ץ:
טשרניחובסקי בא לארץ וזכה לקבלת פנים לבבית כמשורר אבל שאיפתו להסתדר בתור רופא בבית-חולים של "הדסה" לא נתקיימה, אכן הוא שימש זמן קצר כרופא בגימנסיה "הרצליה", משרה שלא התאימה לו כלל, שכן התלמידים התייחסו אליו כלמשורר ולא כרופא. איך שהוא – בארץ לא יכול להישאר. מפני שחייב היה לפרנס גם את אשתו ובתו שנשארו בברלין, ואילו השכר המועט שיכול היה לקבל בתור רופא בגימנסיה היה מספיק בקושי לפרנסתו ולא כדי לשלוח כסף לברלין לשם פרנסת המשפחה. הוא שב לברלין בלב דווי על שלא היה יכול להסתדר בארץ כרופא‏[4]
בית החולים היה שונה באופיו משאר בתי החולים בארץ. בספרו "רופא נשים" מספר פרופ' יוסף שנקר, בוגר המחזור הראשון של בית הספר לרפואה בירושלים כי בתום שנת הלימודים החמישית שלו (ז"א בשנת 1957) החליט כי את חודשי הבחירה בכירורגיה יעשה בבית חולים הדסה תל אביב בין השאר כיוון שהכיר אישית את מנהלי המחלקה האורטופדית, ד"ר אלפרד פיבקו (אביו של האדריכל אילן פיבקו) והמחלקה האורולוגית, ד"ר שמשוני. הוא מעיד כי הגישה הרפואית בהדסה תל אביב הייתה שונה במהותה מזו שבהדסה ירושלים:

"...הייתה בעיקרה גישה מעשית-פרקטית, שראתה את תפקידה בריפוי החולים בעוד שבירושלים הייתה מקובלת הגישה האקדמית, הכוללת קריאת ספרות מקצועית, דיונים ועוד. שוני נוסף בגישות של שני בתי החולים הללו נבע מעצם השוני באופיין של שתי הערים. תל אביב הייתה עיר עם קצב חיים תוסס וחיי כלכלה ערים וחלק מרופאי בית החולים, בעיקר מנהלי המחלקות, עסקו גם בפרקטיקה פרטית מחוץ לכותלי בית החולים. זו הייתה הסיבה לכך שאת הרופאים הבכירים ומנהלי המחלקות ניתן היה לראות בבית החולים אך ורק עד שעות הצהריים ומשלב זה ואילך, עד ליום המחרת, נוהל בית החולים בידי הרופאים הצעירים והזוטרים, להוציא רופאים בכירים שהיו בכוננות".

הסיפורים והאמרות הקשורים בבית החולים נעלמו מן הסלנג התל אביבי עם סגירת בית החולים אבל לפחות קללה אחת, שהונצחה על ידי דן בן אמוץ בתוכנית הרדיו הסטירית "שלושה בסירה אחת", עדיין שגורה בפי ותיקי העיר: "שתיכנס מבלפור ותצא ממזא"ה". האמרה נובעת מן העובדה שבית החולים תפס את כל השטח שבין רחוב בלפור לרחוב מזא"ה המקביל מדרום ובעוד שחדר המיון המקורי של בית החולים והשער הרשמי שכנו בכניסה מרחוב בלפור – חדר המתים העירוני שכן במרתף שברחוב מזא"ה.

בצדו הדרומי גבל חדר המתים בבניין תל אביבי מפורסם, בית ברלין-פסובסקי או בשמו העממי "בניין התאומים", שתוכנן ונבנה בשנות ה-20 על ידי האדריכל יוסף ברלין ושותפו המהנדס ריכרד פסובסקי בסגנון הנאו-קלאסי עבור האחים ברלין שביקשו להקים שני אגפים זהים (מכאן השם של הבניין). הקרבה לבית החולים לא כל כך התאימה למגורים, ומסוף שנות ה-20 הבניין שימש בעיקר את אגודת המהנדסים והארכיטקטים. כיום שוכנת בו גלריית שלוש.
לבית החולים היה בתחילה רק טלפון אחד. המרכזן של בית החולים ישב ליד שער הכניסה הראשי (בסמוך לשוער)ברח' בלפור והעביר את השיחות במרכזיה למחלקות השונות. מספר הטלפון היחיד היה 03-67491. בסוף שנות החמישים נוספה סיפרה ומספר הטלפון הפך ל-03-614741.
רשומות רפואיות
עד שנת 1971 נוהלו רשומות רפואיות בבארכיב הרשומות הרפואיות של שלושת בתי החולים (איכילוב, הדסה, בית יולדות הקריה) ובו תיקי חולים כאשר החל משנת 1928 ועד שנת 1951 היו אלה הרשומות של ביה"ח הדסה בלבד, בשנים 1951-1961 של הדסה ולבית יולדות הקריה ומשנת 1961 של שלושת בתי החולים העירוניים-ממשלתיים ב-ת"א הארכיב המכיל כ-600,000 תיקים, מהם משמשים 250,000-300,000 תיקים לצורכי מחקר, הופסק בשנת 1971 כאשר מחלקת רשומות רפואיות עברה לרישום החולים לפי תעודות הזיהוי. לצורך זה נרכש קומפקטוס אשר יכיל כ-400,000 תיקים. ביחידה זו חדרי מחקר לסטודנטים לרפואה, רופאי המרכז הרפואי ורופאי חוץ. כמו כן חדרים למזכירות הרפואית לשירות מחלקות בשלושת בתי החולים וחדר קודים הכולל כרטסת אבחנתית, רישום המחלקות למיכון וכן אינדקס המחלות.

סביב בית החולים קמו עסקים שהיו קשורים במידה זו או אחרת עם פעילות המוסד. ברחוב יוחנן הסנדלר הסמוך נוסדה חנות ליבוא ספרי רפואה מכל העולם (הייליגר). מול הכניסה לבית החולים ברח' בלפור הוקמה בשנות הארבעים חנות מכשירי כתיבה ומתנות בה אורחים שבאו לבקר חולים מאושפזים נהגו לקנות מתנות ליקיריהם (לילדים בדרך כלל : עפרונות, צבעים לציור וכדומה). לידה עמד בית קפה (הנקרא "רמי" בפי סגל בית החולים למרות שהשם לא התנוסס על שלט) ושם םנהגו לשבת רופאים והצוות הסיעודי שכן בשטח בית החולים לא היה מזנון וחדר האוכל נפתח רק לארוחות. חול בית החולים היה גם הסניף התל אביבי של קופת חולים מכבי שברבות הימים עבר לבניין שהוקם ליד בית החולים, העומד על תילו עד היום.
בבית החולים "הסתובבו" גם אנשים רבים שלא היו חלק מצוות בית החולים אך הוו חלק מן הפסיפס האנושי. כך, למשל נהג משאית שקראו לו "ברל'ה" היה מגיע מדי יום ועוזר בהתנדבות בשער, שליחויות, כסניטאר וכך משנות הארבעים במשך המון שנים. הוא היה מסתובב בביה"ח 10 שעות ויותר כל יום כולל שבתות.
בשנות השבעים היה קבצן חסר בית שהסתובב באלנבי בעיקר בין רחוב טשרניחובסקי למוגרבי וכנויו היה "ערק" על שום הצעקה שלו אם מישהו היה מציק לו וגם כי היה שותה את המשקה. ערק היה בדרך כלל איש מלוכלך כלפי חוץ, אך בערב היה בא לישון מתחת למדרגות של בניין המעבדות, מתרחץ בברז בחצר בית החולים ומקבל מצוות המטבח ככר לחם וקופסת גבינה. הוא היה חלק קבוע מן הנוף של החצר והכיר את רוב הרופאים בשמם והיה מברך אותם בצעקת "בוקר ערק" מדי יום. בשנות השמונים היה גם אורח די קבוע בחדר המיון של הדסה, הסופר והמחזאי נסים אלוני שהיה יושב עם האחיות והרופאים ומבלה לילות לבנים שלמים באמרו שזה המקום היחיד בו לא נתקף בהתקפי היפוכונדריה בלתי נשלטים.

חולים שטופלו בבית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1921 -ב-1 במאי 1921 נערכה תהלוכת פועלים ביפו. תושבי העיר הערבים פגעו בתהלוכה והפצועים פונו לבניין ברחוב נחלת בנימין 18, בו אמור היה להיפתח בית מלון "ספקטור", מלונו של אלקנה (רזניק) ספקטור. בעשרת הימים הבאים בוצעו בבית החולים המאולתר 43 ניתוחים גדולים, ובסך הכול טופלו 150 פצועי המהומות. הייתה זו טבילת האש הדרמטית של בית החולים הראשון בתל אביב.
  • 1931 – ב-17 באפריל 1931, פחות מיממה לאחר שהובהלה לבית החולים מגדרה נפטרה בו המשוררת רחל בלובשטיין סלע, ("רחל") מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.
  • 1933 – בסביבות השעה 22:00 של יום שישי ה-14 ביולי 1933 הובא חיים ארלוזורוב הפצוע במכונית פרטית לבית החולים "הדסה". הוא היה פצוע על ידי קליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. ידיד משפחת ארלוזורוב, ד"ר יוליוס קליברג, מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בירושלים, היה במקרה בתל אביב והתאכסן באותו מלון של משפחת ארלוזורוב. הוא הגיע כאשר ד"ר אמיל שטיין התרחץ לניתוח של ארלוזורוב. ד"ר קליברג ידע שפרופסור מרכוס נמצא בתל אביב והציע לד"ר שטיין להביאו כתגבור. ראש העיר, מאיר דיזנגוף, שלח את מכוניתו להביא את מרכוס ובינתיים החל צוות בית החולים להכין את המכשור לעירוי דם אך תקלה במכשיר עיכבה את מתן הדם ולמרות שהפציעה לא נחשבה לאנושה, ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מ"חוסר-דם חריף".
  • 1940 – ב-9 בספטמבר תל אביב הופצצה על ידי מטוסים איטלקים ובית החולים טיפל בכ-120 פצועים. ביה"ח הועמדו שבעה שולחנות ניתוחים ובוצעו שישים ניתוחים. כן הוכיחו את פעולתם הגדולה יתר השירותים : מד"א ותורמי הדם שנענו לכל קריאה. בעקבות המקרה הוחלט על הקמת בית חולים רזרבי בתל אביב וכך נוסד בית החולים הירקון.
  • ב-28 בדצמבר 1945 הובא למיון דב שטרנגלז המכונה "סמל אבנר", לוחם אצ"ל אשר נהרג בפעולה נגד הבריטים עלהמחנה שבגני התערוכה הישנים בשטח נמל תל אביב. לוחמי האצ"ל פשטו על המחנה הבריטי מתוך מטרה להשתלט על כמויות של מקלעי M1 תומפסון (טומיגן) אשר היו מאוחסנים במקום. דב שטרנגלז פיקד על חוליית פורצים בפעולה. במהלך הפעולה התפתח קרב יריות ובמהלכו נפגע שטרנגלז אנושות (כפי הנראה מיריה אשר פגעה בחזהו ומרימון הלם אותו אחז והתפוצץ בסמוך לו עקב פציעתו מהירי).‏הוא הובהל לבית החולים על ידי סירה אשר עגנה בסמוך אך נפטר כתוצאה מפצעיו הקשים. גופתו נשארה יומיים בחדר המתים של בית החולים אך במוצאי שבת בלילה ובטרם תגיע לאוזני המשטרה הבריטית הידיעה על דבר נפילתו, הוציאו לוחמי האצ"ל את גוויתו מבית-החולים והוא הובא למנוחות, כאשר "אף הוריו אינם נוכחים", בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.
  • 19471949 מלחמת השחרור – במלחמת העצמאות פונו 798 פצועים והרוגים אל בית החולים הדסה, אשר הקים סניף בצריפים של "מחנה יונה" (כיום גן העצמאות) אשר תיפקד כבסיס הקליטה והמיון הראשון של צה"ל. בביתני האשפוז שהוקמו פעלו לאחר מלחמת העצמאות קייטנות עירוניות.
  • 19 בספטמבר 1946 - לבית החולים הובהל ד"ר בנימין זאב פון וייזל. פון וייזל התחייב ב-1 בספטמבר 1946 כמכתב לנציב העליון לשבות רעב 28 יום כמחאה על מאסרו בלטרון (לשם נלקח ב"שבת השחורה" ביחד עם שאר מנהיגות היישוב). כך הפך בין לילה ממנהיג שנוי במחלוקת לגיבור לאומי. יום קודם לכן, ב-18 בספטמבר, החליטה הממשלה הבריטית לשחררו, אך פון וייזל החליט להמשיך את שביתת הרעב עד שיסתיימו 28 הימים. הוא הוחזר לביתו בגדרה אך ב-19 בספטמבר אושפז בבית החולים הדסה בתל אביב בשל דימומים פנימיים. מספר ימים לאחר שהשלים את שביתת הרעב שלו שב לאיתנו ושוחרר לביתו בגדרה.
  • 1957 – ב-4 במרץ הובהל ל"הדסה" ישראל קסטנר לאחר ההתנקשות בחייו. הוא גסס במשך 11 יום ולבסוף מת מפצעיו.
  • בסוף שנות ה-50 אושפז המשורר אלכסנדר פן למשך יותר משנה בשל סיבוכים בכלי הדם ברגליו תוצאה ממחלת הסוכרת ממנה סבל.

אנשי צוות רפואי בולטים בבית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר משה שרמן (1881–1969), ראשון רופאי האף אוזן גרון בישראל. ממייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל ונשיאה הראשון, חתן פרס סולד לשנת 1954. החל לעבוד בבית-החולים מעט אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה ושימש החל בשנת 1932 מנהל מחלקת אף אוזן וגרון. בין ותיקי תל אביב היה נהוג לחשוב שבתו קרויה הדסה על שם בית החולים אך למעשה בתו, הדסה שרמן-פריאל נולדה בשנת 1910, הרבה לפני הקמת בית החולים.
  • ד"ר חיים (אמיל) שטיין (1884–1942), יליד מורביה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום צ'כיה), למד רפואה בווינה, שם החל את פעילותו הציונית, ב-1907 השתתף ביסוד האגודה הציונית המרכזית בווינה ובהוצאת השבועון הציוני "יודישה צייטונג". שירת כרופא צבאי בדרגת קפיטן במלחמת-העולם הראשונה (בה קיבל חמישה אותות הצטיינות). בראשית 1920 הוזמן על ידי הד"ר רובינוב והגב' סולד לפעולה רפואית בארץ והתמנה למנהל בית-החולים, מנתח ומיילד ראשי. הנהיג בראשונה את הטיפול בילדי בתי-הספר בת"א ובמעון ילדים שבשכונת מנשיה ביפו. הסדיר את הטיפול בעולים בבית ההסגר ובבית העולים שבשכונת עג'מי ביפו, יחד עם הד"ר ליבונטין וניתח את פצועי מהומות מאי 1921 ביפו ובתל אביב. ב-1923 יסד את בית החולים עין גדי, בימי מהומות 1929 מילא את מקום המנתח ד"ר בראון בבית-החולים "הדסה" בת"א ואחרי מות הד"ר בראון היה מנתח ראשי זמני במוסד זה עד 1933.
  • פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן (1889–1968), ניהל את מחלקת נשים ויולדות בבית החולים. עוזריו הבכירים היו: ד"ר חיים אריה אברמוביץ , ד"ר נדב סופרמן וד"ר חיים אברבנאל. מחקריו בשטח עקרות נשים עקב הפלות מלאכותיות הוציאו לו שם גדול בעולם הרפואה. לימים נישאה בתו נינה לסופר השואה יחיאל די-נור הידוע בשמו: ק.צטניק .
  • ד"ר פנחס פלדמן (1890-1973) החל מ-1934 ובמשך יותר מ-20 שנה ניהל את המחלקה הנוירולוגית של בית החולים. עסק גם בנוירופסכיאטריה. בעת עלייתו בשנת 1934 הצליח יחד עם אשתו הנירולוגית ד"ר ברטה פלדמן-דרוט להעלות את עצמותיו של ד"ר יהודה לייב פינסקר, ממחוללי המהפכה הלאומית היהודית. בנו, פרופ' שאול פלדמן היה פרופ' לנויולוגיה בבית חולים הדסה בירושלים, דיקאן הפקולטה לרפואה וזוכה פרס ישראל ברפואה לשנת 2005.
  • ד"ר אברהם שמעון רטנר- (1883-1951). עלה לארץ ב-1925 .ייסד את המכון לפזיוטרפיה ב-1931 נתמנה למנהלו. המכון התרחב מאד ועבר מהמרתף של בית החולים לרח' בלפור 13 ( מול בית החולים ). ב 1957 הוענק למכון שמו.
  • ד"ר רינה (רוזה) יונוביץ - (1894-1940), עלתה לארץ ב-1920. עד שנת 1929 עבדה במעבדה הבקטריולוגית של הדסה ירושלים. משנת 1929 ניהלה את המעבדה הבקטריולוגית של הדסה ת"א.
  • פרופ' שמואל (גיאורג) צונדק (1894–1970), יליד פוזן, בנו השלישי של דרייפר אברהם ושרה. למד באוניברסיטת רוגסן ואוניברסיטת ברלין וקיבל תואר דוקטור בשנת 1919. עבד בבית החולים המפורסם שריטה ובתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת כרופא עזר וזכה בצלב הברזל. בשנת 1922 התמנה מרצה וכעבור ארבע שנים פרופסורר לרפואה ורוקחות פנימיות. בשנת 1927 פרסם מחקרו על "אלקטרוליטים: המשמעות שלהם לפיזיולוגיה, פתולוגיה וטיפול". לאחר עליית הנאצים לשלטון נמלט עם אחיו הרמן תחילה לשווייץ ולאחר מכן לאנגליה, שם עבדו שניהם בבית החולים היהודים במנצ'סטר. הגרו לפלסטינה בשנת 1934. כאן התמנתה לתפקיד מנהל המחלקה לרפואה פנימית בבית החולים הדסה בתל אביב. הוא היה חבר במועצת המערכת של כתב העת הרפואה ויו"ר המדעי של ההסתדרות הרפואית בישראל. נפטר בגיל 85 שנים בתל אביב. שלושת האחים לבית צונדק, הרמן, ברנרד ושמואל היו בין המדענים רפואיים הבולטים של המאה ה-20. החל משנת 1934 התיישבו בארץ ישראל והובילו את המחקר בתחומי האנדוקרינולוגיה, גינקולוגיה ופרמקולוגיה. רבים מתלמידיו של פרופ שמואל צונדק המשיכו את דרכו כמנהלי מחלקות פנימיות בכל רחבי ישראל. בשנת 1970 החליטה הנהלת עירית ת"א להקים מרכז הוראתי טיפולי ב"הדר-דפנה".במרכז 7 יחידות המרוכזות ב-150 חדרים. אחת היחידות כללה מעבדות מחקר ע"ש פרופ' ש.ג. צונדק . באגף מחקרי זה 17 חדרי מעבדה המשרתות את כל חוקרי המרכז העירוני-ממשלתי. בין המעבדות יש לציין את היחידה לאלקטרון מקרוסקופ והיחידה לתרביות ריקמה. לרשות החוקרים עמדה מעבדה המצוידת לשימוש בחומרים רדיו-אקטיביים.
  • ד"ר נתן (וילהלם) וולף (1896–1979), נולד למשפחה מתבוללת מברלין ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס כחובש (באותה תקופה היה כבר סטודנט לרפואה), בעקבות פציעה שוחרר מהשירות ואז התנדב ל"חיל המזרח" אשר נשלחו לסייע לטורקים במזרח. כך הגיע לארץ ישראל. בתום המלחמה חזר לגרמניה והשלים את לימודי הרפואה. השתלם בברלין במחלות טרופיות, עלה ארצה בשנת 1924 וב-1933 התקבל לעבודה בהדסה כרופא פנימי ובהמשך עמד בראש מחלקה פנימית ג'. הקים את בנק הדם של מד"א בבנין מד"א ברח' מזא"ה בתל אביב‏[5].
  • ד"ר יוסף מישן (מישנסקי) - (1899 -1980 )- רופא פנימי וקרדיולוג. יליד אודסה. למד רפואה ב קניגסברג . עלה לארץ ב-1937 . היה רופא הפרסונל של הדסה בשנות החמישים. ייסד בבית הספר לרפואה בתל אביב את הקתדרה להיסטוריה ופילוסופיה של הרפואה הקרויה על שמו וע"ש אשתו טסיה.
  • פרופ' אפרים רפפורט (1900–1959), מנהל המעבדה הבקטריולוגית וההמטולוגית בבית החולים. רופא/מדען בעל שיעור קומה בינלאומי. לזכותו מספר של ממצאים מדעיים הקשורים לאבחנה מעבדתית של חיידקי מעיים (בעיקר אבחנה בין זני החיידקים הגורמים לטיפוס הבטן) ועל שמו המצע עליו מגדלים עד עצם היום הזה את חיידקי המחלה, הוא ה-Rappaport Vassiliadis broth
  • פרופ' היינריך קרפלוס (1905–1988), הפתולוג הראשון של בית החולים. הוא היה בן למשפחה מיוחסת באוסטריה. אביו היה פרופסור לנירולוגיה בווינה. ניהל את המכון בהדסה משנת 1936 עד 1946. בשנת 1950 היה הפתולוג הראשי של צה"ל וייסד בתל-השומר מכון פתולוגי. בשנת 1955 ייסד את המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר וניהל אותו במשך 20 שנה. היה פרופסור לרפואה משפטית באוניברסיטה העברית ובאונברסיטת תל אביב.
  • פרופ' מינהרדט לבנטאל (1911-1993) פרופסור לפתולוגיה. יליד גרמניה, עלה לארץ ב-1949. היה הפתולוג המשטרתי הראשי עד שנפתח המכון לרפואה משפטית באבו כביר בשנת 1955. במקביל ניהל את המכון הפתולוגי בהדסה ומשנת 1961 היה מנהלו הראשון של המכון הפתולוגי באיכילוב.
  • ד"ר נתן לס (1905–2000), אלרגולוג. יליד ווילנה. עלה לארץ ישראל ב-1935 והחל לעבוד בהדסה כמתנדב. באפריל 1942 פתח את היחידה למחלות אלרגיה בבית החולים. במלחמת העולם השנייה היה סגנו של ד"ר אריה אלוטין בארגון גדוד הרופאים לשעת חרום. מיום פתיחת המרפאה האלרגית ועד סוף שנת 1971 נתקבלו במרפאה 11,406 חולים חדשים. פרט למחלות האלרגיות הרגילות כגון: מחלת קצרת, נזלת כרונית, ואורטיקריה עסקה המרפאה בבעיות מיוחדות כגון: בדיקת קאסוני במחלת אכינוקוקוס, טסטים וחסון לעקיצות יתושים אצל ילדים במחלת סטרופולוס וטסטים וחיסון לחולים הרגישים לעקיצת דבורים. לס היה פעיל מאד בבניית "בית הרופא" בת"א בשנת 1952 . בנו הוא הפיזיולוג פרופ' יורם לס.
  • ד"ר פאול ראובן זליג - (1912-1972 )משנת 1941 עד 1947 עבד במכון הפתולוגי. ב 1947 הקים וניהל את המכון לסטטיסטיקה של ביה"ח הדסה עד שנת 1956.
  • ד"ר סבינה ליבלינג (1908–1999), רופאת עיניים, סגניתו של ד"ר אפרים סיני. למדה רפואה בגרמניה עד שגורשה על ידי הנאצים וסיימה את לימודיה בשווייץ. עלתה לארץ ללא ניסיון רפואי וללא ידיעת השפה ותוך זמן קצר התאקלמה. ד"ר אפרים סיני שבמחלקתו התמחתה ועבדה תחתיו כרופאה בכירה שנים רבות אמר לשבחה :" היו לה נתונים טובים, גם עיניים טובות ויד עדינה ובטוחה " . בשנים האחרונות בהדסה נשאה בעול המחלקה ובשנת 1963 קיבלה את ניהול מחלקת העיניים באיכילוב עד לפרישתה לגמלאות ב-1970 ,ובכך הפכה לאישה הראשונה שניהלה מחלקה באיכילוב.
  • ד"ר יוליוס יעקבי (24.9.1891-4.2.1950) רופא עיניים, עבד בביה"ח האונברסטאי בקינגסברג (גרמניה) והתמחה בגרענת. עלה ארצה בשנת 1935 עם משפחתו והתיישב בתל אביב. עבד בהדסה עד מותו מהתקף לב. לימד את הצוות הבכיר במחלקת העיניים בהדסה שיטות ניתוח שלא היו מקובלות עדיין בארץ. היה מומחה בניתוח "טוטי" שתפקידו ליצור צינור לניקוז הדמעות מהעין לאף במקרי סתימת צינור הדמעות הטבעי. הוא גם המציא מחט מיוחדת לניתוח הזה הנקראת על שמו. ברבות השנים ביצעו במחלקת העיניים עשרות ניתוחים כאלה גם אצל ילדים קטנים. היה פעיל בארגון הרופאים של ההגנה.
  • ד"ר הנס יעקב (1910–1998), רופא פנימי שעסק גם בגסטרואנטרולוגיה. עלה ארצה בשנת 1933, היה סגנו של ד"ר וולף מנהל המחלקה הפנימית, ומסוף שנות ה-50 ניהל את כל מערך הרפואה הציבורית של עיריית ת"א, לרבות מערך טיפות החלב, מבית שטראוס ברח' בלפור.
  • פרופ' הנס איזידור וייזר (1908-1998), משנת 1935 ניהל את המכון לרפואת ספורט מבית שטראוס והיה רופא בגמנסיה הרצליה. בשנת 1952 התמנה אחראי על המכון לרפואה פיזיקלית וראומטולוגית בהדסה ת"א. במלחמת העצמאות ייסד וניהל את המרכז לשיקום של צה"ל ליד יפו. בשנות ה-50 היה מהמייסדים של "החברה הישראלית לשיקום וראומטולוגיה". סבו של השחקן הבריטי סשה ברון כהן.
  • פרופ' חיים ברלין (1890-1980) עלה לארץ ב-1925. עבד בהדסה משנת 1927. ב-1946 התמנה למנהל מחלקת עור. ייסד את החברה הדרמטולוגית.
  • ד"ר אדולף ט'גר - ניהל את מחלקת העור משנות החמישים ובמשך כעשרים שנה. בצה"ל היה מנהל מחלקת עור ומין בבי"ח צבאי. ב-1970 הוציא ספר: "הטיפול ב -ACNE VULGARIS : (פצעי בגרות)". בהוצאת אריאלי.
  • ד"ר אליהו (אילקה) לוריא (1913–1979), יליד סן פטרסבורג (רוסיה) עלה ארצה בגיל 15 (1928) ולמד בגמנסיה העברית "הרצליה" בת"א, לימודי רפואה עשה באוניברסיטה ליאון והשתלם במחלות טרופיות בלונדון. שימש משנת 1939 אסיסטנט של פרופ' צונדק וירש אותו כמנהל מחלקה פנימי. היה פעיל בהגנה בימים של טרום הקמת המדינה. כתב מאמרים רבים בכתבי-עת רפואיים בארץ ומחוצה לה. משנות הששים שימש מנהל מחלקה פנימית באיכילוב. היה עשרות שנים רופאו האישי של מנחם בגין. כאשר בגין אושפז מס' שבועות בשקום גריאטרי באיכילוב טיפל בו תלמידו של לוריא, ד"ר דוד גולדריי שהיה מנהל הגריאטריה באיכילוב.
  • פרופ' אלכסנדר גפל (1914–1993), פנימאי דגול ומי שהיה מורם של רבים מן הפנימאים המובילים בישראל כולל פרופ' פרופ' ירדנה זיגמן-איגרא, לשעבר מנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרת"א , ד"ר מאיר לירון שהיה מנהל פנימית באיכילוב, ופרופ' ארדון רובינשטיין מנהל המכון המטבולי במרכז רפואי תל אביב. אשתו הייתה נעמי גורביץ', ביתו של ד"ר דב גורביץ'‏[6], רופא ילדים תל אביבי מאוד ידוע אשר היה רופא ראשי בבית חולים הדסה מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת.
  • ד"ר ח. אייזנברג- עבד בהדסה שנים רבות כרופא א.א.ג. בשנת 1961 כשנפתח ביה"ח איכילוב עבר לאיכילוב להיות סגן מנהל מחלקת א.א.ג. אבל המשיך לנהל את מרפאת א.א.ג בהדסה, ששימשה לא רק כמרפאה מייעצת אלא גם כמרפאה טיפולית. בשנת 1971 פעלו מרפאות א.א.ג סה"כ 5 ימים בשבוע : 3 פעמים בשבוע ב - ביה"ח הדסה ת"א ופעמיים בשבוע באיכילוב. ניתוחי א.א.ג בוצעו בהדסה לפי הצורך.
  • פרופ' יוסי שטיין, הקים ב-1966 את המחלקה לאונקולוגיה שכללה את המכון לאונקולוגיה ולאיזוטופים. לפני כן היה אונקולוג בכיר ומרצה בכיר בהדסה ירושלים. ד"ר מ. מאור היה רופא ראשי.האחות הראשית ששירתה לצידו כ-20 שנה במחלקה לאונקולוגיה הייתה דינה רוסינסקי.
  • ד"ר רפאל שן- ( 2008 -1921 ) פנימאי וגריאטר. בסוף שנות הששים והשבעים ניהל את מחלקת קבלת חולים בהדסה שהייתה למעשה מחלקת השהיה ותפקידה היה לוסת את החולים הרבים שפנו למיון. החולים אושפזו במחלקה עד 48 שעות, ואז הוחלט האם לשחררם או לאשפזם בפנימית. בשנת 1975 הקים באיכילוב את המחלקה הגריאטרית וניהל אותה כעשר שנים. בגיל 83 הוציא את הספר: "יש זיקנה אחרת "(הוצאת פראג שנת 2004 ).
  • ד"ר לאופולד אריה דריי - (1899-1962). בגרמניה היה נהג מרוצי מכוניות בנוסף לעבודתו כרופא. ניהל את מכון הרנטגן של הדסה במשך 23 שנים, מ -1934 עד 1957.
  • פרופ' שמואל שור (1915–2007), בשנת 1957 יסד את מחלקת הרנטגן של בית החולים וניהל אותה עד שהות ה-80. צוות הרנטגנולוגים הבכירים שעסקו ברדיולוגיה אבחנתית כללו את : ד"ר מריאן אשנר , ד"ר לאה לנגר , ד"ר רות שילה , ד"ר ג. ברקו שהיה גם מרצה בכיר קליני בבית הספר לרפואה בת"א שרק נוסד, ד"ר יוסף פפו-שהיה מחלוצי האנגיוגרפיסטים בארץ. בשנת 1969 השתלם בהרווארד ( אצל פרופ' אברמס ) באנגיוגרפיה. כשחזר התחיל לבצע באיכילוב אנגיוגרפיות פריפריות, בטניות, וכליתיות .
  • ד"ר מרדכי (מוטל) צ'ציק (1914–2003), מנהל פנימית משנת 1965. התחיל את עבודתו בהדסה בשנות הארבעים. לפני כן היה רופא בדרגת רס"ן בצבא הבריטי. בנוסף לכך היה הנפרולוג הראשון בהדסה לאחר שחזר מהשתלמות בקליבלנד (ארצות הברית). יקיר העיר תל אביב בשנת 1996.
  • ד"ר אהרון חזם, מנהל מחלקת הרדמה והתאוששות. מרצה בכיר בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר בתל אביב, ויו"ר וועד הרופאים.

ניהול רפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר משולם ליבונטין (1886–1957), החל לעבוד בבית החולים לאחר מלחמת העולם הראשונה, התמנה למנהלו ומסוף 1933, אחרי שביקש להתפטר, נשאר מנהל המחלקה למחלות מדבקות (אפידמיות).
  • ד"ר ראובן כצנלסון (1890–1953), אביו של שמואל תמיר, איש ציבור ורופא ממניחי הרפואה הציבורית בא"י‏[7] בשנת 1920 הוזמן על ידי הד"ר רובינוב, מנהל "הדסה", למנהל את מחלקת הסטטיסטיקה. ב-1921 נבחר ליו"ר ועד עובדי "הדסה" ומזכירה. בשנים 1922–1930 היה סגן מנהל "הדסה" ובשנים 1925–1926 מנהל בפועל של בית החולים.
  • ד"ר אפרים סיני (1895–1985), עבד כרופא עיניים בבית החולים, ונתמנה אחר כך למנהל המחלקה ומנהל בית החולים. בסוף שנות העשרים היה אסיסטנט של ד"ר טיכו. היה מהאבות המייסדים של נתוחי העיניים בתל אביב. כיהן כיו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל, והיה מהמייסדים של בית הספר לרפואה בתל אביב.
  • פרופ' תיאודור גרושקא (1888-1967). שירת כאפידמיולוג בצבא האוסטרי-הונגרי. עלה לארץ ב-1939. מספר שנים ניהל את ביה"ח הדסה. החל משנת 1944 עמד בראש שרותי הרפואה לעולים שהיה משותף לסוכנות ול"הדסה" אמריקה.
  • ד"ר אריה חיים אברמוביץ (1898–1969ׂׂׂׂׂׂׂׂ), יליד מינסק, רוסיה הלבנה, אחינו של שלום יעקב רבינוביץ – הסופר "מנדלי מוכר ספרים". למד רפואה בטומסק ובמוסקבה, התמחה בגינקולוגיה ומיילדות ועבד במקצועו ברוסיה. היה פעיל בתנועה הציונית בסיביר ובהרי אוראל והמשיך בפעילותו גם אחרי שהמשטר הבולשביקי הוציא את הציונות מחוץ לחוק. נאסר בשנת 1923, נדון לגירוש לקירגיזיה. אחרי שחרורו עלה ארצה והחל לעבוד תחילה בבית החולים "הדסה" בירושלים, אחר כך בצפת, ומשנת 1927 בתל אביב. שימש מנהל מחלקת היולדות. לאחר מכן היה מ"מ מנהל בית החולים ובמשך השנים מנהל המוסד ובמקביל היה מנהל מח' יולדות.
  • ד"ר אברהם דב הירש (רוזנס)[8] (1909–1986), יליד פולין, למד רפואה בצ'כוסלובקיה ואיטליה. שירת כקצין רפואה בצבא האדום במלחמת העולם והיה רופא ראשי במחנות בגרמניה. בשנת 1948 עלה לארץ ישראל והתגייס לצה"ל שם שירת עד 1964. היה מנהל בית החולים "הדסה" תל אביב וסגן מנהל בתי החולים העירוניים.
  • ד"ר רפאל גז'בין (1909–1975), היה סגן מנהל ביה"ח הדסה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. במאי 1948 עבר לנהל את רמב"ם בחיפה, ובשנות הששים מונה למנכ"ל משרד הבריאות.
  • ד"ר יעקב ליטמנוביץ (1911–1989), סגן מנהל ואחר כך מנהל בית החולים בתחילת שנות החמישים ובתקופת כהונתו החלה בנית בית חולים איכילוב.
  • ד"ר אריה (ליובה) לבני (שלפוברסקי), סגן מנהל בית החולים בסוף שנות הארבעים ולאחר מכן מנהלו. פנימאי ומומחה לסכרת נעורים. היה אחד משלושת הרופאים היחידים מא"י ששירתו בבריגדה היהודית. במלחמת העצמאות היה הרופא של חטיבת "אלכסנדרוני". נפטר מהתקף לב בשנת 1959.
  • ד"ר יצחק קויש - סגן מנהל בית החולים משנות החמישים עד 1961. כשבית החולים איכילוב נפתח ב-1961 מונה למנהלו הראשון עד 1969. בזמן המחתרות ובמלחמת השחרור היה רופא קרבי.
  • פרופ' אלכסנדר (אליק) אבירם, פנימאי ונפרולוג, שימש משנת 1976 עד 1985 מנהל בית החולים
  • פרופ' שאלתיאל קבילי (1939–2004), היה מנהל מחלקה פנימית בבית החולים. שימש זמן מה כממלא מקום מנהל בית החולים. לפני כן שירת בצה"ל בדרגת אל"מ, כסגן קצין רפואה ראשי.

כירורגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר גרשון (ג'ורג') גרי (1890–1942), בשנות ה-20 היה מנהל המחלקה הכירורגית של בית החולים.
  • ד"ר זאב בראון היה מנהל המחלקה בסוף שנות ה-20 כאשר סגנו היה ד"ר אמיל שטיין (שבהכשרתו היה בעצם גינקולוג). בשנת 1929, קצת לפני מאורעות תרפ"ט, נסע בראון לאירופה ובהיעדר צוות מקצועי מיומן המחלקה נסגרה לחלוטין למשך שנה.
  • ד"ר שלום סלובס, יליד גרובינה (לטביה, ליד גבול פרוסיה המזרחית). בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לווילנה שם למד בגימנסיה העברית 'תרבות', סיים לימודי רפואה (1934) והתמחה בכירורגיה עם השתלמות בסטומטולוגיה. היה בין הקצינים הבודדים שנותרו בחיים לאחר טבח יער קאטין. במשך השנים צבר ואסף ידיעות וחומר עובדתי על הפרשה ולבסוף הוציא בשנת 1986 ספר על הפרשה. (יער קאטין 1940- רצח הקצינים הפולניים). לאחר התקפת גרמניה הנאצית על ברית המועצות התגייס לצבא אנדרס וניהל את המחלקות הכירורגיות לניתוחי פנים ולסת בבתי החולים של צבא בעלות הברית בפרס, עיראק וארץ ישראל. על פעולותיו בחזית באיטליה זכה באותות הצטיינות. בתום המלחמה עלה לארץ ישראל ובמלחמת העצמאות שימש יועץ ומנתח פנים ולסת של צה"ל. הוכר על ידי המועצה המדעית כמומחה לכירורגיה פלסטית ומקסילו-פציאלית. בתחילת שנות ה-50 הקים וניהל במשך 25 שנים את היחידה לניתוחי פנים ולסת, תחילה בבית החולים הדסה ולאחר מכן באיכילוב. ב-1967 הוציא לאור את הספר "הטיפול בנפגעי פנים ולסת" - בהוצאת מגן דוד אדום. אחרי מלחמת יום הכיפורים ניהל את המחלקה לשבויים מצריים פצועים באחד מבתי החולים בארץ. בתחום הציבורי פעל שנים רבות כחבר וועד המרכזי של ההסתדרות הרפואית בישראל, כראש מחלקת הארגון שלה וכיועץ ופוסק רפואי של משרד הביטחון והמוסד לביטוח לאומי.
  • ד"ר זאב שמשוני,(1915-1963) נולד ברוסיה ועלה לארץ כילד בשנת 1921. האורולוג של בית החולים אשר ניהל יחידה בת 6 מיטות ומשנות ה-60 את המחלקה האורולוגית באיכילוב. נפטר בגיל 49 מהתקף לב.
  • ד"ר יוחנן (הנס) פלשקס (1926-1984) הקים בשנת 1965 ביחד עם סגנו ד"ר ניקי כהן את המחלקה לכירורגיה פלסטית וניהל אותה עד למותו בשנת 1983. ד"ר פלשקס היה בנו של ד"ר זיגפריד-ישעיהו פלשקס, מחשובי הרופאים האוסטרים אשר עלה עם משפחתו לארץ ישראל שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה רופא פנימי מאוד ידוע בתל אביב ופרסם מאמרים רבים בארץ ובחו"ל על רפואה, תולדות הרפואה ושאלות ציבוריות.
  • פרופ' מקס מרכוס (1892–1983), ניהל את המחלקה הכירורגית של בית החולים משנות ה-30 עד פרישתו לגמלאות.
  • ד"ר אלחנן פרידלנדר (1904-1991) יליד לטביה, עלה לארץ ב-1933. התמחה בכירורגיה אצל פרופ' מקס מרכוס. לאחר צאת פרופ' מרכוס לגמלאות ניהל את המחלקה הכירורגית בהדסה.
  • ד"ר אריה אלוטין (1898–1979), כירורג שעבד בהדסה ת"א משנת 1926, היה סגנו של פרופ' מקס מרקוס, ומשנת 1948 היה מנהל כירורגית ג'. כמו כן היה מנהל מחלקת ההדרכה במד"א. הוא חיבר מדריך לעזרה ראשונה שיצא בשלוש עשרה מהדורות בשפות: עברית, ערבית ואנגלית. היה חתן פרס סולד מטעם עיריית תל אביב.
  • פרופ' משה סולוביצי'ק (1910–2001), היה סגנו של ד"ר אלוטין ומשנת 1964 היה מנהל כירורגית ב' וכירורגית ילדים באיכילוב.
  • פרופ' מנדל סטבורובסקי (1921–1983), כירורג שהתמחה בהדסה משנת 1949 בכירורגית ג'. היה רופא ראשי קבוע במחלקתו של ד"ר אריה אלוטין ומשנת 1966 היה מנהל כירורגית ג' וכירורגית כלי דם באיכילוב. ביצע בחייו יותר מ-30,000 ניתוחים.
  • פרופ' רונלד רוני רוזין (1931–1989)‏[9], כירורג, מחלוצי הרפואה הצבאית בצה"ל, מפקד בית חולים שדה ברפידים ואחר כך בגזרה המערבית בזמן מלחמת לבנון, מורם של כמה מחשובי הכירורגים בארץ, בהם פרופ' שלמה ללצ'וק, פרופ' יוסי קלאוזנר, פרופ' יהודה סקורניק, פרופ' מרדכי גוטמן, ד"ר פרנקלין גרייף ועוד.
  • פרופסור יהודה סקורניק- כירורג, סגנו של פרופסור רוזין ואחר כך מנהל מחלקה כירורגית במרכז רפואי תל אביב.

רופאי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר שווארץ, רופא ילדים ממוצא רוסי אשר ניהל את המחלקה כנראה רק במשך שנה אחת, שנת יסוד ביה"ח (1925) ובסוף אותה שנה ירד מן הארץ. מוזכר על ידי דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, בערך של ד"ר דב גורביץ.
  • ד"ר דב גורביץ (1881–1948), איש רב פעלים אשר ניהל את מחלקת ילדים בשנים 1925-1927‏[6]. יליד אוקראינה, למד רפואה בברלין ובבון והתמחה ברפואת ילדים אצל היינריך פינקלשטיין. עלה ארצה פעמיים: בשנת 1913 למשך שנה אחת אך כאשר חזר לרוסיה להביא את משפחתו פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא נשאר שם, שירת בצבא הצאר ומאוחר יותר בצבא הסובייטי. הגיע ברוסיה למעמד של מנהל מחלקה ומנהל בית חולים. עלה ארצה שוב בשנת 1925 וכאמור היה מנהל המחלקה זמן קצר. בשנת 1933 היה מעורב בפולמוס סביב רצח ארלוזורוב ועקב דעותיו הותקף על ידי בריונים. הדבר גרם לעזיבתו את משרתו הציבורית. המשיך לעבוד כרופא ילדים והיה ידוע ואהוב בקרב מטופליו הרבים, חלקם אנשי עמל קשיי יום מהם לא גבה תשלום ואף נתן תרופות בחינם.
  • ד"ר ברשיא דוד לנדסמן (1877-1962). עלה לארץ מסלובקיה ב-1920. ניהל את מחלקת הילדים של הדסה משנת 1927 במשך מספר שנים. ביתו שרה הייתה אחות ראשית בהדסה.
  • ד"ר טשרנה פבריקנט (1888-1950) עלתה לארץ מרוסיה ב-1919, מחלוצות הרפואה בארץ ומרופאות הילדים המפורסמות. פרט למרפאהפרטית ברחוב בוגרשוב ניהלה גם את מרפאת הילדים בביה"ח הערוני.
  • פרופ' שמעון רוזנבאום[10]‏ (12 בספטמבר 1890-‏ אפריל 1969), נולד בשם זיגפריד רוזנבאום בקניגסברג, פרוסיה המזרחית, למד רפואה באוניברסיטאות של קניגסברג ופרייבורג. היה פעיל פוליטית כבר כסטודנט כחבר באיגוד הסטודנטים יהודים במכבי וכראש הקבוצה המקומית "כחול ולבן" בוורוצלב. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כרופא צבאי ועל פועלו הוענקו לו צלבי ברזל מדרגה ראשונה ושנייה. בשנים 1918–1922 עבד בבית החולים לילדים של אוניברסיטת ברסלאו, ולאחר מכן בבית החולים לילדים במרבורג ובלייפציג, בו לבסוף נתמנה מנהל בית החולים לילדים. ביולי 1933 התפטר מתפקידיו ועלה לארץ ישראל. עבד תחילה כרופא יועץ בקופת החולים ואחר כך כרופא ראשי בבית החולים הדסה בתל אביב. היה ממקימי בית חולים אסותא והוביל את פרקטיקה פרטית במשך עשורים רבים. במהלך מלחמת העולם השנייה ובמלחמת העצמאות ניהל תחנת עזרה ראשונה. בגלל המוניטין המדעי שרכש בגרמניה בתחום תזונת תינוקות, מונה בשנת 1937 על ידי ממשלת המנדט הבריטית לחבר בוועדת התזונה. היה מן העומדים בראש מערכת עיתון הרפואה, הביטאון הרשמי של "ההסתדרות הרפואית בישראל" והחזיק בתפקיד העורך הראשי במשך 20 שנים. פרסם מאמרים רפואיים רבים, בעברית, גרמנית ואנגלית והיה פרופסור אורח בצפון אמריקה, אסיה ואירופה. עבור עבודתו, ד"ר שמעון רוזנבאום כובד על ידי ההסתדרות הרפואית בגרמניה בפרס "ארנסט פון--ברגמן-פלאק" וכן הוענק לו פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית על ידי עירית תל אביב. היה יושב ראש האיגוד לרפואת ילדים בישראל.
  • פרופ' לודוויג פרדיננד מאייר (1879–1954), מנהל מחלקת הילדים מאמצע שנות ה-30 ועד מותו בשנת 1954.
  • פרופ' וולטר הירש (1898–1974), חתנו של פרופ' מאייר, שימש סגן מנהל המחלקה במשך מספר שנים. פרופ' הירש תרם את ספריתו הפרטית לשגרירות גרמניה בישראל והיא הוותה את הבסיס לספרית מכון גהתה בתל אביב. בשנות ה-50 שב לגרמניה, ארץ הולדתו, שם זכה להכרה וכבוד לרבות מדלית הצלב הפדרלי בשנת 1968 ושם גם נפטר‏[11].
  • פרופ' נחום בוגר (1912–1990), רופא ילדים, מנהל מחלקת ילדים א'.
  • ד"ר פנחס שרשבסקי (8 ביוני 1914 – 30 ביוני 1981), רופא ילדים בכיר ומנהל בית אברהמס אשר הוקם בשנת 1953 בתל אביב כבית הראשון של אגודת אלין בית נועם לטיפול וסיוע של ילדים עם מוגבלות ובעיקר ילדים שחלו בפוליו. מאוחר יותר החל לפעול במבנה בית אברהמס המרכז להתפתחות הילד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי (בי"ח איכילוב) והמכון האודיאולוגי.
  • פרופ' בן ציון ורבין (1913–2009), רופא ילדים, מנהל מחלקת ילדים ב'. היה יושב ראש האיגוד לרפואת ילדים בישראל.
  • פרופ' ישראל הימן (1919–2011), רופא ילדים, מנהל מחלקת ילדים ג' ומאוחר יותר מנהל המרפאות.
  • פרופ' שאול הראל, מבכירי הנאורולוגים הפדיאטריים.
  • ד"ר עקיבא רודיך (1933–1984), התמחה ברפואת ילדים בבית החולים. מעוטר אות המופת על פעילותו במלחמת ההתשה. ב-26 ביוני 1970 הונחתה על הגדוד בו שירת אש שכתוצאה ממנה נפגעו חיילי הגדוד. ד"ר רודיך טיפל בהם עד לגמר הדילוג תוך התעלמות מהאש הארטילרית החזקה וסיכון חייו. נתמנה אחר כך למנהל האגף לרפואה ציבורית בעירית תל אביב. נפטר בגיל 51 מאירוע לבבי.
  • פרופ' צבי שפירר, רופא ילדים מנהל חטיבת הילדים ומייסד בית חולים דנה.
  • פרופ' סיריל ליגום - (1932-2014), יליד דרום אפריקה עלה לארץ מיהונסבורג ב-1958. לאחר שרות צבאי בצנחנים התמחה ברפואת ילדים בהדסה. בשנת 1967 יצא לארצות הברית להתמחות בגנטיקה. כשחזר להדסה ב 1970 המשיך לעבוד כרופא ילדים ובמקביל אחר הצהריים בבית שטראוס ברח' בלפור 14 עסק בגנטיקה. בהמשך הקים וניהל את המכון הגנטי ב המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי.

צוות סיעודי ומנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מגיסטר גרפצ'יק-ניהל את בית המרקחת עשרות שנים. יש לציין שבשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת היו מכינים ורוקחים אחוז ניכר מהתרופות והתכשירים. עצמאית בבית המרקחת.
  • רו"ח חיים הרצברג, מנהלו האדמנסטרטיבי של בית החולים במשך שנים רבות. משנות ה-60 עד שנות ה-70. בתקופתו בית החולים עבר שיפוצים נרחבים כולל החלפת תשתיות שלא הוחלפו משנות ה-30.
  • מר י. פכלר - מנהלן ביה"ח הדסה משנות השבעים.
  • גב. ב. וייסמן - אחות ראשית בביה"ח הדסה בשנות השבעים.
  • גב. אורה שרייר - מנהלת בית הספר לאחיות ליד המרכז הרפואי (איכילוב, הדסה, בית יולדות הקריה).
  • האחות אסתר ליטבינובסקי סיימה לימודיה בשנת 1921 ועם פתיחת בית החולים ברחוב בלפור מונתה לאחות ראשית של בית החולים.
  • האחות בתיה ספיטקובסקי- (1903-1978),עבדה בבית החולים עשרות שנים. בתיה הייתה אמה של אופירה נבון - ארז שהייתה אשתו של הנשיא החמישי יצחק נבון.
  • האחות שפרה בירנברג-רובינשטיין[12] (1913–1992), ילידת רוסיה, עלתה ארצה בשנת 1922 ולמדה בגימנסיה העברית, מחזור י"ט. בוגרת בית הספר לאחיות של האוניברסיטה האמריקאית בביירות (לבנון), סיימה לימודיה שם בשנת 1935 והחלה לעבוד בבית החולים. בשנת 1940 נוסד בבית החולים שרות רפואי סוציאלי (למעשה מרפאות החוץ ששירתו תושבים על בסיס אמבולטורי) על ידי מי שהיה אז מנהל בית החולים הפרופ' גרושקה. כאשר שרות דומה נוסד בירושלים עברה לשם ושימשה סגנית המנהלת. בסוף 1945 שבה מארצות הברית ונתמנתה מפקחת השרות הרפואי הסוציאלי בבית החולים הדסה בתל אביב. לימדה והדריכה בבית הספר לאחיות ובקורסים לאחיות מוסמכות ברפואה ציבורית בתל אביב. במלחמת השחרור נתמנתה אחות אחראית בבי"ח 5 (תל-השומר). אך בסיום המלחמה חזרה לעבודתה בשירותי הרפואה הציבורית של עיריית תל אביב כאחות אחראית לשירותים הרפואיים הסוציאליים בביה"ח הדסה ת"א, ביה"ח העירוני ליולדות בקריה ולאחר פתיחת בי"ח "איכילוב" גם שם. האחות שפרה היא אימו של אליקים רובינשטיין.

רופאים נוספים שהתמחו ועבדו בבית החולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרופסור משה ענבר מנהל המערך האונקולוגי במרכז רפואי תל אביב [3]
  • פרופסור ג'אד נאמן. כירורג ואיש קולנוע
  • פרופסור שלמה ללצ'וק - כירורג, ברבות הימים מנהל מחלקות כירורגיות (המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי ובמרכז רפואי רבין.
  • פרופסור ארדון רובינשטיין- פנימאי שברבות הימים היה מנהל היחידה למחלות מטבוליות וליפידים במרכז רפואי תל אביב
  • פרופסור מוטי גוטמן- כירורג, מנהל המחלקה לכירורגיה כללית והשתלות (ב) בהמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר
  • פרופסור יוסף יוסי קלאוזנר-כירורג שברבות הימים יהיה מנהל המערך הכירורגי במרכז רפואי תל אביב
  • פרופסור שמעון רייף- רופא ילדים שברבות הימים יהיה מנהל המחלקה בבית חולים דנה-דואק לילדים
  • פרופסור גדעון רכבי- רופא ילדים, אונקולוג והמטולוג, מנהל מרכז שיבא לחקר הסרטן, המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר
  • פרופסור איתמר שליט- רופא ילדים שברבות הימים יהיה מנהל מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל
  • פרופסור דוד מודעי- רופא פנימי ונפרולוג שברבות הימים היה מנהל מחלקה פנימית ונפרולוגית בביה"ח אסף הרופא
  • פרופסור שלמה וינטרוב - אורתופד, מנהל המחלקה לאורתופית ילדים [[4]]
  • ד"ר אורנה אופיר- רופאה פנימית שברבות הימים הייתה רופאה ראשית בבתי החולים סינופסיס בבת ים ואסותא בתל אביב
  • ד"ר מאיר לירון - רופא פנימי, היה סגנו של פרופ אלכסנדר גפל ,וברבות הימים היה מנהל מחלקה פנימית בביה"ח איכילוב
  • ד"ר בוריס אדלמן - האחראי על חדר המיון
  • ד"ר יהושע (שוקה) עירון - רופא ילדים ונפרולוג ילדים, סגן מנהל החטיבה הפדיאטרית
  • ד"ר אורי יורגנסון - רופא ילדים שברבות הימים יהיה מנהל בית חולים דנה-דואק לילדים
  • ד"ר עובד חרמוש - אורטופד ילדים. לפני היותו אורטופד ילדים היה סגן מנהל מחלקה אורטופדית באיכילוב.(סגנו של פרופ' וייסמן ) .שברבות הימים היה מנהל מחלקה אורטופדית ילדים במרכז רפואי תל אביב
  • ד"ר הרי סופרון-פתולוג שברבות הימים היה מנהל המכון הפתולוגי בביה"ח נהריה (ב- 1948 ביצעו במכון הפתולוגי בהדסה: 1500 ביופסיות, 50 בדיקות מהירות ו-120 ניתוחי גוויות ).
  • ד"ר חיים אברבנאל-גיניקולוג ששנים רבות היה רופא ראשי קבוע במחלקתו של פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ולאחר מכן ניהל שנים רבות את בנק הדם של ביה"ח הדסה.
  • ד"ר נפתלי (נורברט) שניצר-פנימאי וגסטרואנטרולוג- שברבות הימים היה סגן מנהל המכון הגסטרואנטרולוגי בביה"ח איכילוב
  • ד"ר אפרים מרימסקי-אורולוג שברבות הימים היה סגן מנהל מחלקה אורולוגית ב איכילוב ומרצה בכיר בחוג לכירורגיה בבית הספר לרפואה בתל אביב.
  • פרופ' א. לאון אברמוב- רופא פנימי שהתמחה ועבד בהדסה שנים רבות. כשנפתח ביה"ח איכילוב מונה לסגנו של פרופ' פריץ דרייפוס .ברבות הימים היה מנהל מחלקה פנימית ב איכילוב
  • ד"ר טובה ארד -רופאה פנימית שהתמחתה במחלקתו של פרופ' קבילי. ברבות הימים מונתה למנהלת מחלקה פנימית וטפול נמרץ ב המרכז הרפואי יוספטל באילת.
  • ד"ר קובי ארד -התמחה ברפואה פנימית בהדסה. ברבת הימים מונה למנהל המחלקה לרפואה דחופה ב המרכז הרפואי יוספטל באילת.
  • ד"ר ז'לינסקי-עבד שנים רבות במחלקת א.א.ג בהדסה. כשנפתח איכילוב היה סגן מנהל א.א.ג באיכילוב. אחיו ד"ר אליהו גילון ( ז'לינסקי) היה קרפ"ר במלחמת ששת הימים.
  • פרופ' בוריס דב טולצ'ינסקי -התמחה בכירורגיה אצל פרופ' מקס מרכוס וד"ר אריה אלוטין. עבד בהדסה עד שנת 1950, עבר לתל השומר. היה עשרות שנים מנהל מחלקה כירורגית בתל השומר.
  • ד"ר שמואל הרצפלד - רופא ילדים שעבד בהדסה שנים רבות. היה בין ראשוני רופאי הילדים המומחים של קופת חולים מכבי ובמקביל מראשוני רופאי הילדים שעסקו ב-טיפת חלב.
  • פרופ' ישראל תמיר- רופא ילדים, סגן מנהל מחלקת ילדים ב' (של פרופסור ורבין). בתחילת שנות השבעים נתמנה למנהל מחלקת ילדים, המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים.
  • ד"ר אליהו בן טובים- כירורג, עבד בהדסה שנים רבות. בשנת 1957 התמנה למנהל מחלקה כירורגית בבית החולים רבקה זיו בצפת וניהל אותה עד שנת 1981.
  • ד"ר שמואל גרינברג-כירורג, עבד בהדסה שנים רבות במחלקתו של פרופ' מקס מרכוס. באמצע שנות הששים הקים את היחידה לכירורגית חזה . היחידה כללה 4 מיטות ועסקה בניתוחי ריאות.
  • ד"ר יצחק רשקס (1896-1972)- יליד ליטא, עלה ארצה בשנת 1922, כירורג בהכשרתו שעסק שנים רבות בניהול ואדמיניסטרציה במחלקתו של פרופ' מקס מרכוס.נוסף לכך ניהל לפרופ' מרכוס את ענייני הקליניקה הפרטית הענפה אשר הייתה ממוקמת ברח' נתן שטראוס (מרחק של עשרות מטרים מהדסה ). כל פציאנט שרצה להתקבל אצל מרכוס היה חייב לעבור דרכו.
  • ד"ר טוביה ציטרון (1908-1998) - כירורג שעבד שנים רבות במחלקתו של פרופ' מקס מרכוס. מחבר הספר "תולדות המרד בגיטו ביאליסטוק", הוצ` מרכז ביאליסטוק, ניו יורק 1995. בנו , פרופ' שמואל ציטרון מנהל מחלקה אורולוגית בביה"ח מרכז רפואי ברזילי באשקלון.
  • ד"ר שרה רבקה הירשהורן-איגרא (1907-1990) הגיעה ארצה כתיירת בשנת 1935 ונישאה פיקטיבית עם תושב הארץ כדי לעקוף את חוקי המנדט אך זמן קצר לאחר מכן נישאה לד"ר שמעון איגרא ולאחר שנים בהם בני הזוג עבדו בעמק הירדן ובטבריה, ב-1940 החלה לעבוד בהדסה תל אביב כגינקולוגית במחלקתו של פרופ' אשרמן ובמרפאה עירונית ברחוב שינקין. בתה היא פרופ ירדנה איגרא שגם היא עבדה בבית החולים והתמחתה ברפואה פנימית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית החולים הדסה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


קואורדינטות: 32°04′05″N 34°46′20″E / 32.06800154176098°N 34.77225422859192°E / 32.06800154176098; 34.77225422859192