דחייה (טקטיקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דחייה היא קביעת ביצוע פעולה במועד מאוחר יותר. לעיתים כוללת הדחייה קביעה של המועד שבו תתבצע הפעולה, ולעיתים מסתתר הדוחה מאחורי אמירה עמומה, כגון "בבוא העת" או "אחרי החגים".

דחייה לצורך סירוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעמים רבות הדחייה היא מסיבות מוצדקות, ולעיתים כתוצאה מכוח עליון, אך לעיתים הדחייה משמשת לצורך סירוב, כאשר הדוחה אינו נמצא במצב המאפשר לו פשוט לומר "לא". לתיאור דחייה מסוג זה משמשים ביטויים אחדים בשפה העברית: "דחייה בקש", "דחייה בלך ושוב" ו"דחייה בשה"י פה"י". כל הביטויים הללו מרמזים לכך שההסבר לדחייה כלל אינו משכנע, והרושם הוא שכל רצונו של הדוחה הוא לדחות את הפעולה עד קץ כל הימים.

הביטוי "בוקרה פיל מישמיש", שהגיע אל הסלנג העברי מהערבית, נוקט לכאורה בלשון דחייה, אך לשני הצדדים ברור שזהו סירוב מוחלט.

נורת'קוט פרקינסון, ההיסטוריון שקנה את פרסומו דווקא כמומחה למנהל ציבורי, עוסק במאמרו The Law Of Delay (שפורסם בשנת 1970 בספר הנושא שם זה) בדחייה מסוג זה. הוא מציין שלכל אמירה "בבוא העת" ניתן לקבוע כמה רחוקה על העת להיות על מנת שהדחייה תהיה למעשה סירוב. כאשר אדם טובע צועק "הצילו!", מדגים פרקינסון, די לדחות את ההיחלצות לעזרתו ב-5 דקות, כדי שדחייה זו תהיה למעשה סירוב. בעקבות ניתוחו את שיטת הסירוב הזו, קבע פרקינסון את "חוק הדחייה", האומר "דחייה היא הסוג המרושע ביותר של סירוב" (Delay is the deadliest form of denial).

הסופר פרימו לוי העיד כי בעגת מחנה הריכוז אושוויץ המילה "מחר" משמעה "לעולם לא".

דחייה לצורך הסתרת האמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים ניתן נימוק משכנע לדחייה, אך קיימים מניעים נסתרים עליהם מחפה הנימוק הרשמי.

דוגמאות:

דחייה כאמצעי משפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים משמשת הדחייה את אחד הצדדים לחוזה כדי להתחמק מתוצאה שאינה רצויה לו. אמצעי זה מתואר באופן ציורי על ידי הביטוי "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות". מקור הביטוי בסיפור על יהודי שהתחייב בפני הפריץ ללמד את כלבו לשיר, והוא מנסה לדחות שוב ושוב את מימוש החוזה, בתקווה שבמהלך הדחיות, או שהכלב ימות או שהפריץ ימות, וכך יהיה פטור מלעמוד בהתחייבויותו.

באופן דומה משמשת הדחייה את אחד הצדדים למשפט, כדי להרחיק מעצמו ככל האפשר את התוצאה האפשרית של המשפט, שהוא חושש ממנה. כאשר ננקטת שיטה זו, עלול הדיון המשפטי להשתרע על פני שנים רבות.

בעקבות דחייה של פתיחת משפטו של הנשיא לשעבר, משה קצב, פרסם המשפטן אביעד הכהן מאמר נזעם, ובו כתב:

אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים. הכלל הזה חל, כנראה, גם על הסימפוניה הבלתי גמורה של פרשת משה קצב. ... אם הייתה אליפות עולם ב"משחק על זמן", קצב ופרקליטיו כבר היו לוקחים את מדליית הזהב בהליכה. ... הרי מיד יגיע חג הפסח, ועד "אחרי החגים" לא יהיה זה ראוי לגזור את דינו של מי שהיה האזרח מס' 1. ואחר כך יחלו ימי ספירת העומר, וימי בין המצרים, ופגרת הקיץ הארוכה של בתי המשפט אף היא זכורה לטוב.

דחיינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטייה לדחות באופן עקבי את ביצוען של פעולות מסוימות, אף שהאדם רוצה שיתרחשו, עלולה לשקף הפרעה נפשית הקרויה דחיינות. דחיינות עלולה לנבוע מחרדה, מהערכה עצמית נמוכה, מהלך רוח תבוסתני או מבעיה נפשית כגון דיכאון או ADD. היא עלולה להיות הפרעה מתמשכת ומתישה ולגרום למוגבלות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]