משה קצב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Split-arrows.svg ערך זה מועמד לפיצול: ערך זה גדול מאוד או שהוא עוסק במספר נושאים. ייתכן שפיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי.
אתם מוזמנים לדון בדף השיחה בהצעה לפצל את הערך.
משה קצב
משה קצב
נשיאה השמיני של מדינת ישראל
תאריך לידה 5 בדצמבר 1945 (בן 71)
תאריך עלייה אוגוסט 1951
ממשלות 21, 22, 23, 24, 27
כנסות 9 - 15
סיעה הליכוד, ליכוד-גשר-צומת, ליכוד-צומת
תפקידים בולטים נשיא מדינת ישראל
סגן ראש הממשלה
שר התיירות
שר התחבורה
שר העבודה והרווחה
ראש המועצה המקומית קריית מלאכי
יו"ר סיעת הליכוד

משה קצב (נולד ב-א' בטבת ה'תש"ו, ה-5 בדצמבר 1945) הוא איש ציבור ישראלי שכיהן כנשיאהּ השמיני של מדינת ישראל. קודם לכן כיהן כראש מועצת קריית מלאכי, כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל.

קצב הורשע בביצוע עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית של נשים שהיו כפופות למרותו בעת שכיהן כשר התיירות וכנשיא המדינה, וכן בשיבוש מהלכי משפט[1]. בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר על קצב שבע שנות מאסר. קצב ריצה את עונשו בבית הסוהר מעשיהו מדצמבר 2011 עד דצמבר 2016.

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצב נולד לגוהר ושמואל קצב בעיר יזד שבאיראן. משפחתו מתגאה בייחוסה לגולי בבל. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לטהראן. ב-1951, כשהיה בן 5, עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה שוכנה בתחילה במעברת שער העלייה שבחיפה[2], ולאחר מכן עברה המשפחה למעברת קסטינה, שלימים התפתחה לעיירה קריית מלאכי. אחיו התינוק, ציון, נספה במעברה בעת השטפונות הקשים של שנת 1951. אחיו, אהרון, נפטר עוד כשמשפחתו התגוררה באיראן, ביזד.

בילדותו הוזמן על ידי רחל ינאית בן-צבי למשכן נשיאי ישראל, יחד עם ילדי המעברות שהצטיינו בקריאת ספרים. במהלך הביקור זכה קצב לחיבוק ולטיפה מיצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל. זהו ביקורו הראשון של קצב בירושלים.

את לימודי התיכון עשה בבית הספר "האחים" בקריית מלאכי ובכפר הנוער בן שמן, שם התמחה בחליבה ברפת ובמטעי עצי פרי. את בחינות הבגרות השלים בבית הספר התיכון בבאר טוביה. ב-1964 התגייס לצה"ל, שם שירת בחיל הקשר והוצב במפקדת גייסות השריון. הוא קיבל חופשות רבות כדי לסייע לפרנסת המשפחה.

לאחר שירותו הצבאי עבד כפקיד בבנק הפועלים וכסייע במכון וולקני. שימש עיתונאי מקומי ב"ידיעות אחרונות" וכיהן כנשיא "צעירי בני ברית", שם הכיר את רעייתו, גילה. לאחר שחסך כסף למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובשנת 1969 היה יושב-ראש תא הסטודנטים של גח"ל באוניברסיטה. בזמן לימודיו באוניברסיטה לימד היסטוריה ומתמטיקה בבית ספר תיכון. הוא היה הסטודנט הראשון שיצא מקריית מלאכי.

בשנת 1969, כאשר היה בגיל 24 שנים, התמודד מטעם מפלגת גח"ל על ראשות מועצת קריית מלאכי, מול ראש המועצה המכהן דוד עבודי. בבחירות שנערכו ב-28 באוקטובר 1969 גבר קצב על עבודי ונבחר לראשות המועצה. עם זאת, נציגי המערך ערערו על זכייתו של קצב בבית משפט השלום בבאר שבע, בטענה כי במספר קלפיות התגלו ליקויים בהצבעה ובספירת הקולות. בית המשפט הכריע לערוך בחירות חוזרות בקלפי מספר 6, ובהן גברה סיעת פועלי אגודת ישראל על המפד"ל, והעניקה לעבודי את הרוב הדרוש להרכבת קואליציה.

בבחירות לרשויות המקומיות ב-31 בדצמבר 1973, גבר קצב על עבודי ונבחר לראשות מועצת קריית מלאכי. קצב כיהן כראש המועצה עד שנת 1981.

קצב השתתף במלחמת ששת הימים בשארם א-שייח, ובמלחמת יום הכיפורים שירת באוגדתו של האלוף אברהם אדן ומפקד החטיבה תת-אלוף נתן (נתקה) ניר. קצב נמנה עם הכוחות שצלחו את תעלת סואץ.[דרוש מקור]

בכנסת ובממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 נבחר לראשונה לכנסת, מטעם מטעם רשימת הליכוד. בזמן חברותו בכנסת התשיעית נשלח מספר פעמים על ידי ראש הממשלה מנחם בגין לאיראן, כדי להאיץ ביהודים שנשארו שם לעלות לישראל.

בבחירות שנערכו ב-30 ביוני 1981, נבחר שוב לכנסת מטעם רשימת הליכוד, וכיהן כסגן שר הבינוי והשיכון. בממשלת האחדות הלאומית הראשונה (ממשלת ישראל העשרים ואחת וממשלת ישראל העשרים ושתיים) כיהן כשר העבודה והרווחה, והפך לשר הצעיר ביותר מאז קום המדינה (שיא שנשבר מספר שנים אחר כך על ידי שר הפנים אריה דרעי).

ב-5 במאי 1985 נבחר קצב על ידי תא הכתבים הפרלמנטריים בירושלים לחבר הכנסת הסובלן ביותר, זאת במסגרת פרויקט "כבוד לזולת" בו נתבקשו הכתבים לבחור חבר כנסת המצטיין באדיבותו, בנימוסיו, בסבלנותו, בכבוד הדדי ובסגנון דיבורו[3].

בממשלת ישראל העשרים ושלוש וממשלת ישראל העשרים וארבע כיהן כשר התחבורה וחבר בקבינט הביטחוני. התקדמותו הפוליטית המהירה השתקפה גם בבחירות למרכז הליכוד, שבהן נבחר במסגרת "השביעיות" למקום הראשון.

בעת שמפלגתו הייתה באופוזיציה, בין השנים 19921996, כיהן קצב כיו"ר סיעת הליכוד וכיו"ר האגודה לקשרי ישראל וסין. בהתמודדות הפתוחה (לחברי המפלגה) הראשונה על מנהיגות הליכוד התמודד קצב מול בנימין נתניהו, דוד לוי ובני בגין. מערכת הבחירות הייתה סוערת ובסיומה זכה נתניהו ברוב גדול כשאחריו לוי, בגין וקצב.

בעקבות הסכמי אוסלו אמר קצב: "לאחר לחיצת היד המגואלת בדם לא יוכל רבין לעולם למחוק את החרפה". ב-5 באוקטובר 1995 עמד, יחד עם אריאל שרון ובנימין נתניהו, על מרפסת הנואמים בהפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', אך לא נאם.

בממשלת ישראל העשרים ושבע כיהן כסגן ראש הממשלה ושר התיירות, ומאוחר יותר גם כשר הממונה על המגזר הערבי. כמו כן, כיהן כיושב ראש הוועדה לסמלים ולטקסים באירועי שנת היובל למדינה.

קצב היה הנציג הרשמי הראשון של ממשלת ישראל שהשתתף ביום האבל לציון טבח כפר קאסם.

לקראת הבחירות לכנסת ה-15 שהתקיימו ב-1999, עמד בראש מטה הבחירות של מפלגתו. מינויו של קצב לתפקיד יו"ר מטה הבחירות לווה בהתנגדות מצד חבר הכנסת ישראל כץ, שדרש לתת את התפקיד לאריאל שרון או לצחי הנגבי. בליכוד דחו את בקשתו של כץ וטענו שדבריו באים לאחר שלא שובץ לתפקיד נאות[4].

נשיא מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא קצב נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאוול, 11 במאי 2003

משה קצב כיהן כנשיא המדינה מכ"ט בתמוז ה'תש"ס (1 באוגוסט 2000) ועד להתפטרותו, שנכנסה לתוקף בט"ו בתמוז ה'תשס"ז (1 ביולי 2007); עם זאת, למעשה הפסיק קצב למלא את תפקידו כנשיא כבר ב-25 בינואר 2007, אז יצא לנבצרות זמנית על רקע החקירה הפלילית נגדו.

הבחירות לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התפטרותו המאולצת של עזר ויצמן מתפקיד נשיא מדינת ישראל, בחודש יולי 2000, נבחר קצב למועמד הליכוד מול שמעון פרס. בבחירות הנשיאותיות בכנסת שהתקיימו ב-31 ביולי 2000, לאחר עבודת חריש בשטח מתוך הכרת המפה הפוליטית, והסתמכות על חברי הכנסת מכל קצות הקשת הפוליטית, זכה קצב בסיבוב הראשון ל-60 קולות מול 57 לשמעון פרס. כיוון שנדרש רוב מוחלט לבחירה, נערך סיבוב שני שבו זכה קצב ב-63 קולות מול 57 לפרס, ובכך נבחר לתפקיד, להפתעת רוב הפרשנים הפוליטיים[5].

למחרת היום, בכ"ט בתמוז ה'תש"ס, 1 באוגוסט 2000, הצהיר קצב אמונים בכנסת ונכנס לתפקיד הנשיא השמיני של מדינת ישראל. קצב היה הנשיא הראשון שנבחר מטעם הליכוד, והראשון שנבחר לכהונה בת 7 שנים.

כהונתו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות לנשיאותו התאפיינו במתינות ובממלכתיות, ללא הצהרות מעוררות מחלוקת, בניגוד לקודמו בתפקיד, עזר ויצמן, שניסה לתת לתפקיד משמעויות נוספות שאינן סמליות.

קצב תמך, בניגוד לעמדת ראש הממשלה אריאל שרון, בתוכנית ה"הודנה" להפסקת אש זמנית בין ישראל לפלסטינים בשנת 2002. כמו כן, היה בין הראשונים במערכת הציבורית שקראו להקמת גדר הפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית.

בתחילת נשיאותו הצהיר כי לא יחון את יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.

במרץ 2001 הביע את התנגדותו להצעת שר המשפטים, מאיר שטרית, למזג את מחלקת החנינות במשכן הנשיא ובמשרד המשפטים[6].

בנובמבר 2001 נפגש קצב בבית הנשיא עם נציגי קהילת הלהט"ב. הייתה זו הפגישה הרשמית הראשונה של נשיא המדינה עם נציגות מאורגנת של קהילה זו בישראל[7].

פסלו של משה קצב במשכן נשיאי ישראל

בשנת 2003 ביקר קצב באיטליה וקרא לאפיפיור להשיב לישראל את כלי בית המקדש השני, שלטענתו נבזזו מירושלים בזמן המרד הגדול בשנת 70 לספירה ומוסתרים בקריית הוותיקן. האפיפיור נעתר לבקשת קצב, ואפשר לנציגי רשות העתיקות לחפש אוצרות יהודים במחסניו. נציגי רשות העתיקות שהו כשלושה ימים במרתפי הוותיקן, אך לא איתרו שום ממצא משמעותי[8].

באפריל 2005 השתתף קצב בהלוויית האפיפיור יוחנן פאולוס השני. במהלך הלוויה לחץ קצב את ידיהם של נשיא סוריה בשאר אל-אסד ונשיא אלג'יריה עבד אל-עזיז בוטפליקה, והחליף מספר מילים עם נשיא איראן מוחמד חתאמי[9].

ביוני 2005 הקים את ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל, בראשות פרופסור מנחם מגידור. הוועדה הגישה את המלצותיה בינואר 2007.

במהלך תוכנית ההתנתקות ניסה קצב להביא לדיאלוג בין המתנחלים ברצועת עזה לראש הממשלה אריאל שרון. ב-10 באוגוסט 2005 נשא נאום לאומה בשידור חי. הנאום בא לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות ובעקבות הפגנות סוערות ברחבי ישראל. בנאומו חלק שבחים רבים למתנחלים וביקש סליחה ממתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון שייאלצו להתפנות מבתיהם, אך קרא לציות לחוק[10].

ב-29 ביוני 2006 סירב לכנות רבנים קונסרבטיבים בתואר "רב". בעקבות כך, שיגר הרב הראשי שלמה משה עמאר מכתב תמיכה לנשיא קצב[11].

ב-9 ביולי 2007 הוצב פסלו של קצב במשכן נשיאי ישראל.

בשנת 2011 קבע מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שהנשיא קצב חרג מהניהול התקין של כספי בית הנשיא והנהיג הפקרות תקציבית. בין השאר, בזבז קצב את ההון של קרנות בית הנשיא השונות, שייסדו נשיאים שונים, לתמיכה במיזמים ציבוריים (כמו סיוע לנכים) והביא לסגירתן[12].

האישום בעבירות מין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2006 נפגש קצב עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והתלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו, על רקע איום בהגשת תלונה על הטרדה מינית[13]. עד מהרה הפך הנשיא ממתלונן לחשוד בעבירות מין. בעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו[14]. ב-23 באוגוסט החלה חקירה באזהרה של קצב[15]. ב-15 באוקטובר 2006 המליצה המשטרה ליועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד קצב.

ב-23 בינואר 2007 פרסם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, את טיוטת כתב האישום, ובה האשמות באונס, הטרדה מינית, מעשה מגונה בכוח ובעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות כלפי ארבע מתלוננות ששמותיהן נאסרו לפרסום וכונו: א' מבית הנשיא (המתלוננת הראשונה; לימים פורסם שמה: אורלי רביבו[16]), א' ממשרד התיירות, וה' ול' מבית הנשיא. כן נאמר בטיוטה כי הנשיא קצב העניק מתנות אישיות מתקציב לשכתו, תוך ביצוע עבירות של מרמה, הפרת אמונים וקבלת דבר בנסיבות מחמירות. הטיוטה כללה גם האשמות בהטרדת עד ובשיבוש מהלכי משפט[17]. קצב הכחיש את כל המיוחס לו בטיוטת כתב האישום ועבר שימוע אצל היועץ המשפטי לממשלה, שבעקבותיו הוסכם להגיע להסדר טיעון במסגרתו יודה קצב בעבירות של מעשה מגונה, הטרדה מינית והטרדת עד ויתפטר מתפקידו כנשיא, ובתמורה יבוטלו האישומים האחרים והעונש יעמוד על מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות[18].

תפקודו כנשיא במהלך החקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת חקירתו באזהרה, טרם ההחלטה על הגשת כתב אישום, עלתה שאלת השתתפותו באירועים ציבוריים כנשיא המדינה. ב-13 בספטמבר 2006 אישרה ועדת הכנסת לנשיא קצב נבצרות זמנית של 16 שעות, על מנת שיוכל להיעדר מטקס ההשבעה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. ב-16 באוקטובר 2006 החליט קצב להיעדר מישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת, לאחר שמספר חברי הכנסת איימו לעזוב את אולם המליאה במחאה.

ב-25 בינואר, לאחר פרסום טיוטת כתב האישום, אישרה ועדת הכנסת את בקשתו של קצב לנבצרות זמנית, לתקופה מרבית של שלושה חודשים[19], וסמוך לסיום תקופה זו אושרה לו נבצרות נוספת, עד לסיום כהונתו המתוכננת כנשיא, עם תום שבע שנות כהונתו ב-15 ביולי 2007.

הסדר הטיעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביוני 2007 נחתם הסדר טיעון בין קצב לפרקליטות המדינה ובו סוכם כי קצב יודה ויורשע בסעיפים: ביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה תוך הפעלת אמצעי לחץ לגבי א' ממשרד התיירות והטרדה מינית והטרדת עד כלפי ל' מבית הנשיא. כמו כן התחייב קצב להתפטר מתפקידו כנשיא המדינה, לפצות את המתלוננות בפיצוי כספי בסכום של כ-30,000 ש"ח כל אחת, ולהשיב לקופת המדינה את עלות טובת ההנאה שנטל. על פי ההסדר סוכם כי ייגזר עליו מאסר על תנאי על כל האישומים שבהם היה צפוי להודות[20]. לטענת הפרקליטות תלונתה של רביבו נגנזה עקב העדר ראיות מספיקות, התלונה לגבי אונס כלפי א' ממשרד התיירות נגנזה עקב צפי לקשיים בהוכחה הנדרשת למעשה אונס.

למחרת החתימה הגיש קצב את התפטרותו מתפקיד נשיא המדינה[21] שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2007. הסדר הטיעון עורר סערת רוחות והוגשו לבג"ץ עתירות נגדו, אך אלה נדחו[22]. בעקבות הסדר הטיעון הגישה הפרקליטות כתב אישום מתוקן נגד קצב, בו הוסרה הטענה לאונס ונותרו ההאשמות רק על הטרדה מינית ועל הטרדת עד[23]. אך בעת פתיחת משפטו ב-8 באפריל 2008, שבו היה אמור קצב להודות בחשדות המיוחסים לו, הודיעו פרקליטיו כי קצב חזר בו מהסדר הטיעון[24].

המשפט וההרשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות חזרתו של קצב מהסדר הטיעון, גיבשה פרקליטות המדינה כתב אישום מחמיר הכולל עבירות של אונס וזה הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-19 במרץ 2009[25]. קצב כפר בהאשמות נגדו לכל אורך המשפט, והכחיש כל קיום יחסי מין בינו לבין א' ממשרד התיירות[26]. משפטו של קצב החל ב-1 בספטמבר 2009 בדלתיים סגורות, כמקובל במשפטים העוסקים בעבירות מין.

ב-30 בדצמבר 2010 הורשע קצב בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשתי עבירות אונס ובעבירת מעשה מגונה בכוח בא' ממשרד התיירות, בעבירה של הטרדה מינית כלפי ה' מבית הנשיא, בעבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית כלפי ל' מבית הנשיא ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט כאשר ניסה לתאם גרסאות עם ל' מבית הנשיא. השופטים ציינו שהאליבי של קצב הופרך ועדותו הייתה "זרועה בשקרים"[1]. בכך היה לנשיאה היחיד של מדינת ישראל המורשע במשפט. ב-22 במרץ 2011 גזר בית המשפט המחוזי על קצב שבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי של 125,000 ש"ח למתלוננות[27].

בעקבות הרשעתו קיבל קצב מכתב תמיכה מעשרות רבנים, ובהם צבי ישראל טאו ושלמה אבינר, שבו הביעו אמון בחפותו ותקפו את התקשורת הישראלית[28]. עשרות רבנים אחרים, ובהם יעקב אריאל ואהרן ליכטנשטיין[29] וכן חברי הכנסת אורי אורבך ויצחק הרצוג ואישים רבים נוספים יצאו נגד מכתב תמיכה זה[30].

ביולי 2011 פורסם כי קצב, בנו נועם ואחיו ליאור ויורם נחקרו באזהרה במשטרה בחשד שהזמינו שני חוקרים פרטיים, שהטרידו עדים ומעורבים במשפט[31].

קצב ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון, אך ערעורו נדחה[32]. ב-7 בדצמבר 2011 החל קצב לרצות את עונשו באגף התורני של כלא מעשיהו[33]. בקשתו לדיון נוסף נדחתה[34]. באוקטובר 2013 הגיש קצב לנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, בקשה למשפט חוזר, בנימוק שבהרשעתו יש עיוות דין[35]. בקשתו נדחתה במאי 2014 בנימוק שלא נגרם לו עיוות דין[36].

בעקבות החשדות למעשים פליליים שהועלו נגד הנשיא קצב, החליטה בשנת 2007 ועדת הכספים של הכנסת, הממונה על משכורות הנשיאים ותנאי פרישתם, שמנשיא לשעבר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון יישללו כל זכויות הפרישה, מלבד הזכות לפנסיה חודשית ולשירותים רפואיים[37].

במהלך שהותו בכלא ספג קצב התעללויות מצד אסירים אשר סירב להעניק להם חנינה בעת שכיהן כנשיא המדינה, בהם האסיר עמי פופר. בראש השנה הראשון של קצב בכלא אילץ פופר את קצב לשבת לבדו בשולחן נפרד משאר האסירים. תקריות נוספות נרשמו, כאשר אסירים מרחו דבק ממלכודת עכברים על כסאו של קצב ואסרו עליו להיכנס לבית הכנסת באגף התורני[38].

ב-6 באפריל 2016 דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של קצב לשחרור מוקדם. בנימוקיה להחלטה כתבה הוועדה: "האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה, לא הביע האסיר חרטה או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה, אלא חזר וציין את המחיר הכבד שהוא שילם ומשלם"[39]. קצב ערער לבית המשפט המחוזי, שהחליט ב-5 ביולי 2016 להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים לצורך דיון בחוות דעת חדשה מטעם הרשות לשיקום האסיר. ב-4 באוגוסט 2016 החליטה ועדת השחרורים פה אחד שאין לשחרר את קצב בשלב זה[40].

ב-18 בדצמבר 2016 החליטה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם, אך לבקשת הפרקליטות שחרורו עוכב, כדי לאפשר לערער על החלטתה של ועדת השחרורים[41]. בסופו של דבר שוחרר קצב מהכלא ב-21 בדצמבר 2016, תוך שהוטלו עליו הגבלות שונות[42].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעייתו של משה קצב, גילה קצב, נולדה בתל אביב ב-1948, בת לבן-ציון ורחל פרדני, יוצאי תנועת בית"ר מפולין ומאוקראינה, חסידי גור. בני הזוג קצב נישאו בשנת 1969, ולהם ארבעה בנים ובת. גילה קצב עבדה במשך כ-30 שנה בבנק לאומי[43]. בשנת 2006 זכתה בפרס ירושלים מטעם ערוץ 7. במהלך חקירת עבירות המין שבהן נחשד משה קצב והמשפט שבו הורשע, עמדה לצדו והביעה בו אמון מלא, אם כי נמנעה מחשיפה תקשורתית[44].

בנו של קצב, נעם קצב, התפרסם כסופר צעיר לאחר שהוציא את הרומן "ימים אחרונים של תמימות" בהוצאת שוקן. הספר עוסק בהתבגרות של תלמיד ישיבה וביציאה בשאלה[45]. נעם קצב שימש עורך בעיתון "מעריב", אך התפטר מתפקידו עם פרסום החשד לגבי עבירות המין של אביו.

אחיו הצעיר של משה קצב, ליאור קצב, נבחר בשנת 1998 לראשות עיריית קריית מלאכי, ושימש בתפקיד 5 שנים. אף הוא ניצב לצד משה קצב כשהואשם בעבירות מין[46].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק א'(3), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 66 - 81
  • מנחם מיכלסון, משה קצב: ממעברת קסטינה - לקריית הממשלה, ידיעות אחרונות, 1992
  • יובל יועז, תיק קצב: מאחורי הקלעים בפרשת החשדות נגד נשיא המדינה לשעבר, הקיבוץ המאוחד, תש"ע 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט קצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^ 1.0 1.1 תפ"ח 1015/0 מדינת ישראל נגד משה קצב, ניתן ב-30 בדצמבר 2010
  2. ^ הצלקת שבפניו היא תוצאה של נפילה בשער העלייה.
  3. ^ יהונתן גפן‏, כשיהונתן גפן התאהב במשה קצב: הכוכב מהעיירה שסיים כאנס מורשע, באתר וואלה! NEWS‏, 24 בדצמבר 2016
  4. ^ אורה קורן וצבי לביא, ‏קצב: לא נאפשר סגנון גס ואלים, באתר גלובס, פברואר 1999
  5. ^ תומר שדמי ולינוי בר גפן, משה קצב נבחר לנשיא המדינה, באתר ynet, 31 ביולי 2000
  6. ^ דליה שחורי, קצב מתנגד למיזוג מחלקת החנינות עם משרד המשפטים, באתר הארץ, מרץ 2001
  7. ^ יניב הלפרין, נשיא המדינה נפגש עם נציגי ארגוני הקהילה, באתר GoGay, ‏27 בנובמבר 2001
  8. ^ ארנון סגל, נחבאים אל הכלים: מסע בעקבות כלי המקדש האבודים, באתר nrg‏, אוקטובר 2004
  9. ^ מנחם גנץ, "סלאם עליכום" אמר קצב לחתאמי, באתר nrg‏, אפריל 2004
  10. ^ אהוד אשריעוד כוכב נולד, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2005
  11. ^ שמואל רוזנר‏, קצב חזר בו: יכנה רבנים קונסרבטיווים בתואר "רב", באתר וואלה! NEWS‏, 29 ביוני 2006
  12. ^ תומר אביטל, מבקר המדינה על בית הנשיא: קצב ניהל באופן קלוקל כספי תרומות ובזבז כספי ציבור, באתר כלכליסט, 2011
  13. ^ אבירם זינו, קצב מבהיר: לא הוגשה תלונה על סחיטה, באתר ynet, 9 ביולי 2006
  14. ^ אסתי אהרונוביץ ורוני זינגר-חרותי‏, עדויות: כך הטריד קצב את העובדות, באתר וואלה! NEWS‏, 12 ביולי 2006
  15. ^ אפרת וייס ואבירם זינו, נשיא המדינה נחקר באזהרה, באתר ynet, 23 באוגוסט 2006
  16. ^ א' מבית הנשיא נחשפת: קוראים לי אורלי רביבו, באתר הארץ, 24 במאי 2013
  17. ^ אבירם זינו, נשיא המדינה משה קצב יואשם באונס, באתר ynet, 23 בינואר 2007
  18. ^ כתב האישום נגד משה קצב, באתר הארץ
  19. ^ אריק בנדר, ועדת הכנסת אישרה הנבצרות הזמנית, באתר nrg‏, 25 בינואר 2007
  20. ^ אבירם זינו, מזוז: קצב חתם על הסדר - יתפטר ולא ייאסר, באתר ynet, 28 ביוני 2007
  21. ^ אריק בנדר ושני מזרחי, קצב הנבצר התפטר ויהפוך לנשיא לשעבר, באתר nrg‏, 29 ביוני 2007
  22. ^ בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נגד היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב-26 בפברואר 2008
  23. ^ מסמך: כתב האישום נגד קצב, באתר nrg
  24. ^ רוני מלול ואפרת זמר, "החלטתי ללכת בדרך הקשה ולהוכיח חפותי", באתר nrg‏, 8 באפריל 2008
  25. ^ עפרה אידלמן, כתב האישום נגד נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, הוגש לבית המשפט בתל אביב, באתר הארץ, 19 במרץ 2009
  26. ^ עפרה אידלמן, הנשיא לשעבר משה קצב בתשובתו לכתב האישום: כופר בהאשמות, באתר הארץ, 15 ביולי 2009
  27. ^ אביעד גליקמן ונעמה כהן פרידמן, מבית הנשיא לכלא: 7 שנות מאסר לאנס משה קצב, באתר ynet, 22 במרץ 2011
  28. ^ קובי נחשוני, מכתב רבנים לקצב: חזק ואמץ, האמת תתגלה, באתר ynet, 23 בפברואר 2011
  29. ^ קובי נחשוני, רבנים נגד תומכי קצב: הציבור איבד אמון בתורה, באתר ynet, 25 בפברואר 2011
    יואל בן-נון, הטעויות של הרב אבינר, באתר ynet, 4 במרץ 2011
  30. ^ קובי נחשוני, "דברי הרב אבינר - חילול השם וביזוי התורה", באתר ynet, 28 בפברואר 2011
  31. ^ אלי סניור, החשד: קצב שכר חוקרים שהטרידו מתלוננת, באתר ynet, 11 ביולי 2011
  32. ^ ע"פ 3372/11 משה קצב נגד מדינת ישראל, ניתן ב-10 בנובמבר 2011
  33. ^ יניר יגנה, יניב קובוביץ, קצב החל בריצוי מאסרו: "היום מוציאים אדם להורג. מעולם לא פגעתי באיש", באתר הארץ, 7 בדצמבר 2011
  34. ^ דנ"פ 864/12 משה קצב נגד מדינת ישראל, ניתן ב-13 במאי 2012
  35. ^ יובל יועז, ‏קצב מבקש משפט חוזר: "ביהמ"ש היה צריך לזכותי מחמת הספק", באתר גלובס, 14 באוקטובר 2013
  36. ^ רויטל חובל, העליון דחה את בקשת קצב למשפט חוזר, באתר הארץ, 19 במאי 2014
  37. ^ לילך ויסמן, ‏ועדת הכספים החליטה פה-אחד: ההטבות של קצב כנשיא לשעבר יישללו - אם יורשע, באתר גלובס, 30 ביולי 2007
    החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נשיא המדינה ושאיריו) (תיקון), התשס"ז-2007, ק"ת 6610 מיום 22 באוגוסט 2007
  38. ^ יניב קובוביץ, עמי פופר הועבר מבית הכלא לאחר שהתנכל למשה קצב, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2012
  39. ^ רותם אליזרע, תלם יהב, טובה צימוקי וגלעד מורג, נדחתה בקשת משה קצב לשחרור מוקדם, באתר ynet, 6 באפריל 2016
  40. ^ אבי אשכנזי‏, בפעם השנייה: ועדת השחרורים דחתה פה אחד את בקשת קצב לשחרור מוקדם, באתר וואלה! NEWS‏, 4 באוגוסט 2016
  41. ^ רענן בן צור, גלעד מורג, מתן צורי ואלכסנדרה לוקש, ועדת השחרורים: משה קצב ישוחרר מהכלא, באתר ynet, 18 בדצמבר 2016
  42. ^ יאיר אלטמן, צבי הראל, ‏ההגבלות שיחולו על קצב: איסור להתראיין, מאסר בית בלילה, באתר ישראל היום, 18 בדצמבר 2016
  43. ^ יפה נבו וטובה דדון, "אני גילה, גילה מהבנק", ידיעות תל אביב, 7 באוקטובר 2006
  44. ^ גילה קצב: לעולם לא אעזוב את משה, באתר ynet, 3 בנובמבר 2006
  45. ^ גלית גרינפלד, אל תקראו לי דתל"ש, באתר nrg‏, 18 במאי 2005
  46. ^ דנה ויס, ליאור קצב: "משה קצב מתלבט אם לערער", חדשות 2, 26 במרץ 2011
נס הנשיא משופר.JPG נשיאי מדינת ישראל
חיים ויצמן יצחק בן-צבי זלמן שזר אפרים קציר יצחק נבון
1949 - 1952 1952 - 1963 1963 - 1973 1973 - 1978 1978 - 1983
חיים הרצוג עזר ויצמן משה קצב שמעון פרס ראובן ריבלין
1983 - 1993 1993 - 2000 2000 - 2007 2007 - 2014 2014 - מכהן