דמוקרטיה תעשייתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דמוקרטיה תעשייתית היא הסדר המערב עובדים בקבלת החלטות, חלוקת אחריות וסמכויות במקום העבודה. בעוד שישנם מודלים שונים המעודדים קשב לעובדים בתהליכי קבלת החלטות, דמוקרטיה תעשייתית מניחה שיש להם חלק גם בעיצוב המילה האחרונה בסוגיות ארגוניות ואף במינויים לתפקידים בכירים. בדרך כלל הכוונה היא למינוי נציגי עובדים בדירקטוריון החברה. לעיתים כוללת הדמוקרטיה התעשייתית גם שילוב עובדים בבעלות על מקום עבודתם.

היגיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים כי דמוקרטיה תעשייתית משפרת את הפריון ואת איכות השירות כתוצאה מכך שהעובדים חשים מזוהים יותר עם הארגון בו הם עובדים. כמו כן במקומות עבודה בהם יש מנגנון דמוקרטיה תעשייתית צפויים להיות פחות סכסוכי עבודה לאור התקשורת הגבוהה יותר בין העובדים וההנהלה. הנחה נוספת היא כי שיתוף העובדים בקבלת ההחלטות במקום העבודה מאפשרת ראייה כולית וכוללת יותר שלו. יש הרואים בדמוקרטיה התעשייתית נגזרת מזכויות האזרח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המונח הגה הפילוסוף האנרכיסט הצרפתי פייר ז'וזף פרודון בשנות ה-50 של המאה ה-17, כדי לתאר את החזון שלו כיצד צריכים להיראות מקומות העבודה. "ההנהלה צריכה להיבחר מבין הפועלים, על ידי הפועלים עצמם, וחייבת להיות מתאימה", כתב בספרו "רכוש מהו, או מחקר על עקרונות החוק והממשל". לרעיון זה חזר גם בחיבורים מאוחרים יותר כגון "הרעיונות הכלליים של המהפכה".

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, דמוקרטיה תעשייתית לצד רעיונות סינדיקל-אנרכיסטיים שיחקה תפקיד חשוב ברעיונות תנועת העבודה העולמית והסוציאליזם המהפכני. המושג שימש את בני הזוג סידני וביאטריס ווב בספרם מ-1897 "דמוקרטיה תעשייתית", בו התכוונו בעיקר לתהליך המיקוח הקולקטיבי, ויחסי העבודה הקיבוציים הנובעים מהתאגדות עובדים. על אף שהרעיון דעך לאחר תבוסת האנרכיסטים במלחמת האזרחים בספרד, ישנם איגודים שלא זנחו אותו עד היום.

במדינות רבות באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, נחקקו חוקים שנועדו להבטיח את ייצוגם של העובדים במבנה התאגידי של החברות. דוגמה בולטת לכך היא בגרמניה בה בכל מפעל בעל למעלה מ-2000 עובדים (1000 בתעשיית המתכת והפחם), נבחרים מחצית מחברי הדירקטוריון על ידי בעלי המניות, ואילו המחצית השנייה בידי העובדים. דמוקרטיה תעשייתית כוללת גם מבני קבלת החלטות המערבות מועצות-ייצור, ומערכות בוררות שונות בין ההנהלה וועדי העובדים.

במאי 2016, בעקבות המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה נתפרסם מניפסט עליו חתמו למעלה מ-3000 אנשי אקדמיה מכל העולם, הקורא ל'דמוקרטיזציה של מקומות העבודה' ולהתניית חילוצן של חברות על ידי המדינות במעבר למשטר תאגידי המעניק סמכויות שוות לנציגי משקיעי ההון בדירקטוריון - ולעובדים המשקיעים בחברות את כוח עבודתם. על פי כותבי המניפסט, שילובם של העובדים בתהליכי קבלת ההחלטות יאפשר הצבת שיקולים נוספים במערך שיקולי החברות מלבד שיקול הרווח למשקיעים - דבר הנחוץ לשם יצירת כלכלה ירוקה ומקיימת, נוכח החששות מפני משבר סביבתי[1].

דמוקרטיה תעשייתית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוק בכל חברה ממשלתית שבה למעלה ממאה עובדים, זכאים העובדים לייצוג של שני עובדים בדירקטוריון, הנבחרים בבחירות חשאיות על ידי כלל העובדים. חלק מחברות אלו שהופרטו, משמרות בתוכן עדיין את מנגנום ייצוג העובדים (כגון בחברת בזק). בהסתדרות הכללית קיים האגף לדמוקרטיה תעשייתית, האחראי על הכשרת וליווי הדירקטורים מבין העובדים, ולהסדרת מנגנון הבחירות לתפקיד זה. כמו כן מרכז האגף את נושא מועצות הייצור - מנגנון משותף לעובדים ולהנהלה בחברות שונות, באמצעותו קובעים את הנורמות והמדדים בשיטת שכר העידוד, תוך מתן דגש על ניסיונם של העובדים בשטח.

ב-2015 הניחו קבוצת חברי כנסת מהאופוזיציה הצעת חוק למינוי נציגי עובדים לדירקטריונים של חברות ציבוריות וחברות פרטיות שהן חברות איגרות חוב. בינואר 2018 נפלה הצעת חוק זו בוועדת השרים לחקיקה[2].

במאי 2020, הייתה חברת הסלולר סלקום לחברה המסחרית הראשונה בישראל (שלא הוקמה כחברה ממשלתית או הסתדרותית) שבה מונה דירקטור מטעם לעובדים - אך בניגוד למקובל בחברות הממשלתית, לא מונה עובד לתפקיד כי אם רואה חשבון. זאת במסגרת הסכם שנחתם בסוף שנת 2019 עם ועד העובדים בחברה[3]. בנובמבר 2020 תבע גם ועד עובדי חברת הביטוח כלל מינוי דירקטור נציג עובדים[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יונה יגול, דמוקרטיה תעשייתית בישראל, הוצאת תרבות וחינוך, 1966

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]